אז אני אתחיל באמרה - שכן, אני מודעת לזה שזו רק סדרה. אני מודעת לכך שהמניעים שאני מייחסת לדמויות הם בעיקרם פרי דמיוני וכאלו שנבעו מדיונים עם אנשים כמוני. אני גם מודעת לכך כי סביר להניח שאני לא אחדש יותר מידי לאף אחד (אם בכלל). ועם זאת, להלן כמה מחשבות בנוגע לסדרה.
(ואם יש עוד אנשים שקוראים את הודעות הפורום וששרדו את הדיסקליימר:)
באפי היתה סדרת מופת. היא הצליחה להציג את בעיות היום היום בצורה חדשנית ועם טוויסט. הדמויות בה היו כאלו שלא ניתן היה שלא לאהוב, רעות וטובות כאחד (עם כי מבחינתי האמור מוגבל לעונות הראשונות של הסדרה). באפי היתה סדרת נעורים שהיתה הרבה מעבר לזה, היא היתה סדרת דרמה וקומדיה, מהטובות שראיתי.
אנג'ל היתה טרגדיה יוונית.
הארד קור.
מאלו שלומדים בתיכון.
כסדרה, באפי היתה טובה מאנג'ל. היא היתה אחידה יותר מאנג'ל (לפחות עונות 1-5), היה לה קהל מעריצים רחב מזה של אנג'ל והיא בדר"כ הצליחה לעצור עצמה מלהפוך לאופרת סבון.
אנג'ל לא.
אנג'ל, לטעמי, מעולם לא הצליחה להתנתק מבאפי. הפרקים המעניינים ביותר שלה הם אלו בהם יש התייחסות לסדרת האם או דמויות מסדרת האם.
אבל אנג'ל היתה אמורה להיות הגרסה הבוגרת של באפי ובזאת היא הצליחה.
אותן הדמויות שהכרנו בבאפי: אנג'ל, קורדליה, ווסלי ופיית' הפכו לרב מימדיות, מעניינות יותר, באנג'ל.
מי חשב שווסלי - הצופה מעונה 3 של באפי - יהפוך לאחת הדמויות הכי מרתקות בוורס?
עונה 2 (המחצית הראשונה), עונה 4 (בעיקר המחצית השניה) ועונה 5 (שוב, בעיקר המחצית השניה) - סיפקו דיונים מרתקים על מהות העולם ומהות הטוב והרע והגיעו, לדעתי, למסקנות הפוכות מבאפי.
אנג'ל התחילה באמרה: אנג'ל לא הולך לנצח. כבר בפרק הראשון אנג'ל נכשל להציל את העלמה במצוקה. במשך 5 שנים הכותבים הבהירו לנו זאת על ידי התעללות בדמות שכמוה לא ראיתי באף סדרה אחרת. שוב ושוב נאמר: אנג'ל לא הולך לנצח ומעבר לזה אנג'ל לא יכול לנצח. כי הלקח באנג'ל, לטעמי, היה, שגם אם אין תכנית על (או לפחות אם אין אחת ל"טובים", כי ל"רעים" תמיד יש אחת) העיקר הוא המאבק.
_________________________________________________________אגב, אני די משוכנעת שכך הגו את קשת העלילה של עונה 3 -
Writer A: O.K. So we sent him to hell, made him give up the woman he loves and killed the other woman he loved before his eyes ? what's next?
Writer B: We really should have left the hell thing for the end of the series ? that's a hard one to top...
_________________________________________________________
מה שחיבבתי באנג'ל (הסדרה), מעבר לנגיעות הפילוסופיות, זו ההתדרדרות המוסרית (?) של הדמות.
מדוע "מוסרית (?)" מאחר ובתחילת הסדרה, לשיטתי בכל אופן, אנג'ל פועל בהתאם לרעיון מגובש ואבסולוטי של "טוב?, שדורש קרבנות ואשר הוא היה בשמחה מקריב את עצמו למענו, אך אינני מאמינה שהיה מוביל את חבריו למות בעבור אותו הרעיון, גם אם מבחינה תועלתנית הדבר ישרת את טובת הכלל.
בעוד שבסוף הסדרה, כאשר אנג'ל כבר לא כ"כ מרגיש מחויב לציית לאותם הכללים האבסולוטיים של טוב ורע, ולאחר שכבר ראינו שהוא מתעלם מהם לחלוטין אם יש בכך להטיב עם בנו, הוא מוביל את חבריו לקרב, שתאורטית יטיב עם הכלל, אבל מחייב את מות חבריו ומותו שלו (עם כי כאמור, זו מעולם לא היתה הדאגה של אנג'ל - נק' מעניינת לאור העובדה שהוא משוכנע כי לאחר מותו הוא יחזור לגיהינום).
דבר נוסף שמצאתי אותו מעניין הוא כי אנג'ל זקוק לחברה. וזאת על אף שאנג'ל הוא הדמות שבילתה את משך הזמן הארוך ביותר בניתוק חברתי (ביחס לדמויות אחרות בסדרה, בכל מקרה). וכמדומני שזו הקללה האמיתית של אנג'ל. בכל הפעמים שאנג'ל היה אמור למות הוא לא מת, אבל מי שמסביבו כן מת. האנשים היחידים, והחשובים ביותר בחייו (באפי וקונור), ששרדו את היכרותם עם אנג'ל, עשו זאת מאחר והוא הרחיק אותם בכדי להבטיח את בטחונם.
אנג'ל מסיים את הסדרה עייף. ויש בזה דבר מאוד מציאותי. החיים מעייפים. אנג'ל מסיים את הסדרה בלי תקווה של ממש לעתיד חיובי (בלי שאנשו, בלי באפי, בלי נינה, בלי חברים ועם הידיעה שגם המוות הוא לא הסוף). אבל אנג'ל לא מרים ידיים. אנג'ל מסיים את הסדרה כאשר הוא עדיין נאבק.
אנג'ל ממשיך לגלגל את הסלע במעלה ההר, גם אם הוא יודע שאל הגאולה המובטחת שבפסגה הוא לעולם לא יגיע.
נ.ב.
מישהו זוכר למה "טדים" נקראים "טדים"?
ההודעה מקושרת לסדרה אנג'ל