אני לא יודעת. ברצינות, אני לא יודעת מה דעתי על הפרק הזה.

אז אני אפרק לחלקים. הרעיון בגדול היה יפה ומאד נהניתי מהאוס והסוף היה מאד חזק בעיני. הצליחו להטעות אותי עם כל העניין עם הסבתא ולגרום לי לחשוב שהוא אכן המציא את הכל ואז להפתיע אותי עם הגילוי שזה בעצם היה אבא שלו. והאוס אומר את שם הפרק בסוף - וואו.
אבל לא כל כך התלהבתי מהשחקנית שעשתה את קרבן האונס, היא הייתה די מעצבנת וחבל. עם שחקנית אחרת אני חושבת שהדמות הייתה תופסת אותי הרבה יותר. ככה היא לא ממש עניינה אותי.

הרע - קמרון. בשביל מה זה היה טוב? בשביל מה היינו צריכים אותה ואת קו העלילה שלה בפרק הזה? מה זה נתן? הבעל שלה מת מסרטן והיא מאד רגישה ורחמנית. הבנו!!!! כל כך נמאס לי מהבחורה הזו.

אפס צ´ייס. אפילו לפורמן התגעגעתי. כמובן שבטיפה שהיה צ´ייס הוא היה נפלא. אבהתי את זה שקמרון נמצאת בקיצוניות אחת ופורמן בקיצוניות שניה ורק צ´ייס נשאר אמורפי ולא סגור לשום כיוון, מנסה להבין מה הדבר הנכון. והירידה על קמרון - יפה! נהניתי מזה.

הסצינות של האוס עם ווילסון וקאדי היו אדירות.

ג´וק באזון - איכסססססס! ולול.

איזה פרק מוזר. אני מרגישה שלמרות שהוא הכיל בתוכו המון פנינים, והיה מרתק, משהו מהאמינות של האוס אבד בעונה הזו.

ממתי רופא צריך לשבת לשיחות נפש עם בחורה שנאנסה? זה עניין למשטרה, זה עניין לעובדים סוציאליים. לא לרופא בבית החולים. וזה שהיא רוצה לדבר איתו-טוב, נו, זה באמת יפה מאוד. אבל הרבה חולים רוצים הרבה דברים, ושיחות אישיות וטיולים בפארק עם הרופא הכי מוכשר בצוות, זה לא ממש הגיוני.
העובדה שהאוס מקדיש לה זמן- על חשבון שעות העבודה, ושזה קורה בברכת המנהלת....הלו? מישהו שם ראה רופאים ובתי חולים לאחרונה?
גם הקטע עם קמרון היה מופרך לחלוטין. נו, באמת. עוד חולה שרוצה למות מיוסר רק כדי שמישהו יזכור אותו, והיא עוד משתפת פעולה...
שיכתוב לה מכתב או יצלם תמונה או משהו.

אחרי שתי עונות שהתרחשו בתוך מסגרת מסודרת ועם רצף הגיוני שאפשר להבין, באים הפרקים של עונה שלוש ומציגים עולם של מציאות הזויה לחלוטין.
אני לא אתפלא אם הכל הזיה, מפרק לפרק אני מרגישה שאני יותר אתפלא אם זה לא יהיה הזיה בסוף.

(אלא אם כן האוס החליטו שהם סדרת פנטזיה. ועוד מעט האוס גם ילחם בשדים שיזנקו מתוך האמ אר איי...)

איזה כיף מצד דיוויד שור להיכנס לפורום הזה ולקרוא את ההערות שלנו לגבי הפרקים. הרי בדיוק אמרנו שאנחנו רוצים כיוון יותר קליל ופחות דיכאוני לסדרה, והנה בא הפרק הזה ו... רגע, מה? לא? הו וול, הוא בטח לא מבין עברית.

הפרק הזה מייצג פרפקט את מה שעונה 3 בעיני: טובה, מאוד אפילו, רעיונות טובים וחכמים, אבל גם מנוכרת, קרה, לא הסדרה בה התאהבתי.
הפרק היה אמור להיות מרגש, הוא היה אמור לגרום לי לכווץ את העיניים בעצב, והוא צעק את זה, אבל אני כנראה התחרשתי זמנית. אף טיפת עצב או רגש לא עברה מבעד לפילוספיה הקרה (אם כי די מעניינת) של הפרק.

החולה שנאנסה- יכול להיות שהיא הייתה כתובה טוב, רוב הסיכויים שהדמות שלה הייתה כתובה טוב, אבל לא ממש יכולתי לראות את זה מעבר למשחק המעצבן של השחקנית. לפחות באתי מוכן.
ומה יש לבחורות בלונדיניות עם האוס? הזיפים? המקל? האופנוע? זה בטח הסטטוסקופ.

קמרון- חברה שלי שנמצאת עכשיו בעונה 1 שאלה אותי, אחרי שסיפרתי לה שאפילו אותי קמרון התחילה להרגיז בעונה הזאת, איך יכול להיות שהדמות הכל כך שולטת, כל כך טובה, כל כך חמודה הזאת, הופכת לכל כך מעצבנת. לא ידעתי מה לענות לה. אני עדיין לא יודע מה לענות לה. אני רק יודע שבאותו רגע שקמרון הניחה את המזרק, רגע שהיה אמור לפחות לגעת בי קצת, אני לא הרגשתי כלום. וכשמדובר בקמרון- איטס א ביג דיל. לפחות בשבילי.
אבל מה שכן אהבתי בעלילה שלה, זה איך שהיא התכתבה עם העלילה של קמרון ב-2.01. שמה קמרון אמרה שזה לא בסדר לתת לחולת הסרטן ההיא למות לבד כי מישהו צריך לכאוב את המוות שלה, מישהו צריך לזכור אותה, ופה החולה מתחנן בפניה שהיא תיתן לו לגרום לה לזכור אותו. אולי בגלל זה היא הניחה את המזרק.

דיוויד שור אמר פעם שהוא יותר פילוסוף מאשר תסריטאי.
זה טוב? זה רע? פעם נורא אהבתי את האמירה הזאת. היום? זה לא רע, בכלל לא, אבל זה יכול להיות יותר טוב.

אבל נו, אני לא באמת יכול לכתוב הודעה שלמה על האוס עם רק דברים שליליים. חייב להיות משהו טוב. אז הנה: קדי! וואו, איזה טייסת קרב!

ולא הייתי מתנגד לראות עוד קצת את הלוקיישן הזה בפארק. הסצנת... אהמ, שולחן, של האוס וקדי הייתה מעולה.

אז אני שייכת לאלו שנהנו מהפרק, מאוד.
ובכלל, הפרק הזה הוא אחד היחידים בתקופה האחרונה שעורר בי מייד עם סיומו רצון לצפות בו שנית (לא עשיתי זאת, זמן לפעמים יכול להיות בעיה ...)

נתחיל מהקטע היחיד שבו מצאתי את עצמי לא נהנית, זה היה כשקמרון הייתה בחדר עם חולה הסרטן וסבלה את הצפייה במותו, ואני אמרתי לעצמי מילא היא שהיא כלואה שם איתו, אבל למה אנחנו צריכים לצפות בו ולסבול? (יותר נכון אני אמרתי לעצמי יאללה תמות כבר) אבל אז פתאום הבנתי למה הקטע הזה לא ממש מעניין וההשוואה הזו הפכה אותו למעיין בעיניי, וכך יצא שנהניתי בסופו של דבר גם ממה שלא נהניתי ממנו.
והעניין הוא כזה, הסיטואציה עם חולה הסרטן הזה היא מעצבנת, כי א.- זה בעיניי אכזרי להכריח אחרים לצפות בך סובל
ב.- היא כאילו לא מחדשת לנו שום דבר על קמרון -אנחנו כבר יודעים שבעלה מת מסרטן, אז יופי עכשיו היא צריכה לצפות שוב במישהו אחר מת מסרטן מול עיניה.
אבל אז הבנתי שזו בדיוק הנקודה של הסיפור הזה, הוא לא על קמרון למרות שהוא נראה כאילו כן, החולה הזה נתקל בקמרון במקרה, ובחר בה במקרה, הוא אומנם ניצל את מה שהוא שמע מהאחות כדי להשתמש בזה נגדה, אבל גם אם לא היה לה סיפור אישי רלוונטי, זה לא היה משנה לו, זה לא באמת שינה לו מי יהיה זה שיקנה לחייו את המשמעות שהוא בחר בה, באותה מידה שזו הייתה קמרון זה היה יכול להיות כל אחד אחר שיביט בו ברגעיו האחרונים ויזכור אותו. ולכן גם לא היה בסיפור הזה איזושהי נקודה מסקרנת או משהו לגלות על הדמויות, החולה לא חיפש משמעות, הוא ידע מה המשמעות שהוא רוצה, והמשמעות שקמרון סיפקה לו היא משמעות של קהל ולא של דמות.
המקרה של האוס והנאנסת, היה כמובן בדיוק הפוך, הבחורה לא יודעת מה המשמעות שאותה היא מחפשת, אבל היא יודעת או רוצה שדווקא האוס יספק לה אותה, וזה מה שמעניין גם אותנו כצופים וגם את האוס, מה היא רואה בהאוס שגורם לה לחשוב שהוא יהיה זה שיוכל לספק לה את המשמעות הזו. והגילוי המשמעותי בעיניי בסוף הפרק היה העובדה שהיא קלטה ממנו מסר של כאב שאחרים לא מבינים, ונראה לי שזו גם המשמעות שהיא חפשה ממנו, איך חיים עם כאב כזה, ולנו כצופים נותר לתהות האם באמת התחושה שאתה לא לבד בכאב, היא זו שמקלה עליך, או שזו הידיעה שאפשר לחיות עם כאב שאחרים לא מבינים.
במישור אחר - מה שמאוד אהבתי בפרק, שבתחילה הרגשתי כאילו אני צופה בהאוס של העונה הראשונה, מתחמק ממטופלים, קאדי רוצה שהוא יתחבר אליהם יותר כדי להיות יותר אנושי, והוא אפילו מאתגר את כל הצוות שלו בצורה המחנכת שלו.
אבל השיחות עם הנאנסת, והמשיכה רתיעה שלו מהשיחות האלה היו נראות כאילו זה לא היה יכול לקרות אם הוא לא היה באמת מנסה במהלך העונה הזו להפתח יותר ואז מתכנס לו שוב בקונכייתו. בכל זאת הוא נראה כאילו כברת הדרך שהוא עבר נתנה בו קצת את אותותיה, והיה יפה לראות איך כשזה מגיע לתחום הרגשי הוא הופך מזה שמלמד את כולם לזה שהולך ללמוד מכולם. והיה יפה גם לראות איך הוא ממשיך את הדברים שהוא אמר בפרק שלושה סיפורים על כך שיש נכון ולא נכון, רק שלא תמיד אנחנו יודעים לזהות אותו.
וכמובן שהיה יפה לראות איך העצות של הצוות מתאימות לאופי שלהם.
ויכולתי עוד להאריך בעוד כל מיני נקודות שאהבתי, אבל השעה כבר התאחרה לי אז אני לא.