אז אולי יתפרסם בהמשך, אבל דעותי בדיוק ההפך משלך :)
פרק יותר טוב מהקודם, החדשים מעניינים יותר מהישנים משעשע.

עצוב. אני לא יודעת אם נותרה עין אחת יבשה בצפייה הזו, אצלי ה"ברזים נפתחו" והדמעות זלגו מעצמן.
אמבר במותה הפכה הרבה יותר אהובה מאשר בחייה. בתור גוססת היא התנהגה כל כך יפה. ברוך, בצלילות, בקבלה שלוה.
האוס עם המוכנות שלו להקריב למען וילסון, והרצון שלו למות - לעבור לעולם בלי כאב. וילסון שאכן שונא (?) אותו בסוף, ובורח למרות שהאוס מתעורר ומתבונן בו...האם הצליחה אמבר במותה במה שלא הצליחה בחייה- להפריד את האוס מוילסון?
והיי, זה כל כך לא פייר. זה לא שהאוס באמת אשם. תאונות קורות.
אוי, היו כל כך הרבה דברים יפים בפרק הזה.קאדי שישנה על כורסת בית החולים כשהיד שלה שלובה בזו של האוס...פורמן קמרון וצ´ייס שיושבים לאכול יחד במסעדה, קמרון שמנחמת את וילסון. כל כך הרבה יופי וכל כך הרבה עצב.
אני בהחלט חושבת שלחדשים נוסף עומק. גם 13 עם ההנטיגטון שלה, אבל בעיקר הבחור ההודי שסיפר על הוריו שנשדדו ונהרגו בזמן שהיה בן שש. הסדרה הזו (כמו החיים) לא מפסיקה להזכיר לי איך כל אדם הוא עולם ומלואו. ואיך כל עולם כזה הוא כל כך מורכב ומלא ועשיר, ובעל משמעות.
ומכאן לעולם האסוציאסציות המורכב שלי:
תגידו, הקטע של האוס ואמבר באוטובוס- הזכיר לעוד מישהו את דמבלדור והארי פוטר ב"הארי פוטר 7?"
אני ממש מקוה שיהיה עוד פרק וזה לא סיום העונה עכשיו. אני רוצה את הפרק הבא- עכשיו! (אם כי ברור לי ש"אי אפשר תמיד לקבל את מה שאני רוצה..." אבל אם כבר אסוציאסציות, אז מותר לי לשאול, כמו מרגול "למה לא? תגיד לי למה לא?")
פרק יפהפה.

זו הייתה חווית הצפייה המזעזעת ביותר של חיי. אני לא ממש רוצה לפרט את הסיבות פה, אבל אני בטוחה שרובכם מבינים. אני לא יודעת אם אני אי פעם אוכל לראות את הסדרה הזו שוב, את הפרק הזה בטח שלא.

מתאים לומר כאן ברוכה הבאה, כי את בסביבה כבר הרבה זמן, אבל יופי שעשית את הצעד והתחלת גם לשתף אותנו בדעותייך.
אם לא תשתפי, איך נדע?

פתאום הייתה לי הארה לקבי קאטנר שאני חייבת לשתף כדי שתגידו לי אם אני משוגעת שאני חושבת את זה, מפגרת שלא חשבתי על זה קודם, או מפגרת כי כולכם עליתם על זה כבר וסתם לא קראתי שרשורים קודמים. כל הזמן הזה, אני פשוט הנחתי ש"קאטנר" הוא שם הודי - אפילו לא שקלתי שזה לא.

אבל כשקאטנר אומר:

"I´m an Indian names Kutner. What do you think happened to my parents?"

הוא בעצם מתכוון שקאטנר הוא לא שם הודי, ושהוא כנראה אומץ ע"י משפחה אחרת ואימץ גם את השם שלהם. והרי Kutner, הוא קוטנר, זה שם משפחה כמעט לגמרי יהודי - רוב הKutnerים שמצאתי באינטרנט הם יהודים. היתכן - ואני שונאת להשתמש בביטוי הזה, אבל ווט דה הל - שהוא אחד משלנו?

(או לפחות בעקיפין?)

כאילו, באמת וואו. איזה פרק.
אני לא אכתוב שום דבר משמעותי, עד שאני לא אראה אותו שוב.
ברמה הטכנית יותר, זה קצת יותר קל.
איזו דרך מדהימה לסיים את הסיפור של אמבר.
עושה גם רושם שהבמאים מצאו את הדרך לשלב את השלישיה הישנה עם זו החדשה.
בימוי מדהים, ביחוד הקטעים על האוטובוס, וביחוד בהזכרות האחרונה, כשהאוס, מבין, זוכר, נואש, אומר לאמבר אל תקחי את הכדורים.
והיא לוקחת.
חוזרים למציאות לשניה, וחוזרים לזכרון, לתאונה, ולשבץ של האוס.

וואו, איזה פרק.

ועכשיו מגיעה גם קצת התייחסות שלי לפרק עצמו...
עופר כבר ציין בתגובות למה שכתבה יפה איימס בתנועת הצופים, שהפרק הזה היה יותר מרגש והקודם יותר מרשים, וחשבתי לעצמי שאפשר לראות כבר בשמות של הפרקים משהו שמעיד על טיבם.
הראש של האוס- הפרק ניכר בהתייחסות שכלית יותר של הצופים שמנסים יחד עם האוס לפתור את תעלומת השכחה שלו.
הלב של ווילסון- כשלב כמובן מתאר את הרגש, והפרק הזה פנה הרבה יותר לרגש של הצופים, שרוצים להציל את אמבר בשבילה, בשביל ווילסון או אולי בשביל האוס- אבל מאוחר מדי מכדי לעשות משהו, וליבו של ווילסון נשבר.

בקשר לעניין התאונות קורות, שווילסון לא צריך להאשים את האוס, אני לא יודעת אם הם התכוונו לכך אבל, בפרק הקודם היה נראה לי שלווילסון הרבה יותר איכפת מהאוס מאשר מאמבר, הוא כל כך דאג להאוס, ואפילו לא שם לב שאמבר לא עונה לו שעות.
ואולי זה לא בדיוק נכון, אבל היה נראה לי שהפרק הזה, כל ההתנהלות של ווילסון נבעה בין היתר גם מתחושת אשמה על כך, שהוא לא היה שם. הוא לא דאג לה כשהיא הייתה צריכה אותו, ובמקום בקשר שלו, הוא היה עסוק כמו תמיד בקשר שלו עם האוס. ובלשמור על האוס מלפגוע בעצמו. וכשבסוף מסתבר שהדאגה הזו לא רק הפריעה לקשר שלו עם אמבר באותו האופן שבו היא הפריעה ביחסיו הקודמים כשהנשים שלו הרגישו מוזנחות בגלל תשומת הלב שהוא מקדיש להאוס, אלא גם בפועל אמבר נפגעה בסופו של דבר כי היא הרגישה צורך לשמור גם היא על האוס מפני עצמו בשביל ווילסון. נראה לי שזה קצת לא אנושי לא להרגיש אשמה וכעס על עצמו, ועוד יותר לא אנושי, לא לראות בהאוס את האשם בכך, מפני שהוא לא יכול עדיין להודות בכעס שלו על עצמו.
מאותו מקום גם הבנתי את הבחירה של ווילסון בחייה של אמבר על פני חייו של האוס.
האוס כל כך נותן לווילסון את המקום של זה שצריך לדאוג לו בין אם מתוך בחינה של האיכפתיות של ווילסון ובין אם מתוך חוסר איכפתיות, ואני חושבת ששניהם הבינו הפרק את המחיר שאופן היחסים הזה יוכל לגבות מהסביבה.
האוס שיודע שווילסון הבין זאת מפרש זאת כווילסון ישנא אותי או לא יאהב אותי יותר, אבל אני חושבת שווילסון לא מסוגל לשנוא את האוס, אני חושבת שווילסון פשוט לא מסוגל להמשיך להיות בתפקיד הקודם שהוא מילא בחייו.

ואפשר כמובן גם לדון בשאלה האם זה נכון להעיר מישהו רק כדי שיספיק להיפרד מהחיים, והאם צ´ייס מהפנט כזה טוב, שהוא יכול לגרום לכולנו לחשוב על הפרק הזה בלי להיעצב...

13 להאוס בפרק 408:

Tomorrow you could get hit by a bus

אחרי שראיתי את הפרק המדהים הזה, אמרתי לחבר שלי שהוא חייב לראות את הסדרה הזאת מההתחלה, ולא אכפת לי גם לראות איתו את כל העונות מחדש כי בכל מקרה אני שוכח דברים מהר.

אז אתמול צפינו בפיילוט. אז דבר ראשון איזה יופי לראות את ההתחלה של הכל. אבל אז הגיעה סצינה שפשוט הכניסה אותי לשוק.

קאדי אומרת להאוס שהוא חייב לה שעות קליניקה בגלל שהוא כל הזמן מבריז מכך ולא עושה את עבודתו, ואז האוס אומר: כמו שהפילוסוף המפורסם ג´אגר אמר פעם - You cant always get what you want

הולי. שיט.