ארכיון פורומים / סדרות ותוכניות טלוויזיה

ביקורת על הפסיפיק

מאת: yaddo
פורסם בתאריך: 24/05/2010

"הפסיפיק" היא לא "אחים לנשק". אני חושב שהיא טובה יותר. הרבה יותר. אני חושב שזה משהו שמבינים רק ככל שהסדרה מתקדמת. "אחים לנשק", מאותם יוצרים כמעט עשור קודם לכן, הראתה את מוראות המלחמה ואת האחווה העמוקה בין הלוחמים, אבל "הפסיפיק" העלתה את זה דרגה מכל היבט - מן הטכניקה, דרך העוצמה ועד לרגש. הדברים שהנחתים האלה עברו על מסך הטלוויזיה בלתי ייאמנו, ואם אני מצאתי את עצמי בוהה באימה ובשיתוק במסך, אני יכול להעלות על דעתי אולי שבריר ממה שעבר על הלוחמים האמיתיים. אלה היו מראות המלחמה המצמיתים ביותר שראיתי מעודי. באיזשהו שלב בחלק השני של העונה, כל פרק היה סוחט יותר נפשית לצפייה - הן בגלל קטעי המלחמה והן בגלל ההזדהות עם ההתמודדות הנפשית הקשה של הלוחמים.

אבל לצד אלה זכינו גם להיכרות מעמיקה יותר עם האנשים. פרקים שלמים נטולי אקשן לכאורה, שמוקדשים מצד אחד להתאהבויות בהפוגה באוסטרליה ומנגד לשהות בבית חולים פסיכיאטרי צבאי. אהבתי מאוד גם את הפרקים האלה, שהעמיקו והרחיבו את היריעה וחשפו פנים נוספים של הלוחמים (אני כל הזמן כותב 'דמויות' מכוח ההרגל ומתקן את עצמי). היפה הוא שהסדרה גוללה כמה וכמה חזיתות ומאורעות תוך התמקדות בשלושה אנשים - רוברט לקי, ג'ון בזילון ויוג'ין סלדג' - שבסופו של דבר אין ביניהם קשר ובכלל לא לחמו ביחד. היו פה ושם קווים משיקים, אבל שום דבר משמעותי. ובכל זאת לא הייתה תחושה של סיפורים נפרדים שחוברו להם יחדיו, אלא בדיעבד מדובר ביצירה הומוגנית שסיפקה חוויה מאוד רגשית, מהממת חושים, קשה לעיכול, מדהימה. בהדרגה קיבלנו את שלושת הלוחמים הללו, וגם אחרים מסביבם, כאנשים אמיתיים כפי שהם אכן. זה נעשה באופן מובהק יותר מאשר ב"אחים לנשק", שם אמנם אהבתי את כל הדמויות אבל התחברתי בעיקר אל דיק ווינטרס (והנה, כתבתי 'דמויות' בהקשרה ואני לא מרגיש צורך לתקן). כאן התחברתי אל כל השלושה.

דיון (4)