ארכיון פורומים / סדרות ותוכניות טלוויזיה

כמה מילים על שובר שורות - ספויילרים לכל הסדרה עד כה.

מאת: ניר בוסקו (בוסקו 2.0)
פורסם בתאריך: 14/09/2011

"בפעם הבאה אל תעמוד שם כמו אדיוט, קח את הרגליים שלך ורוץ"

לאחרונה אני נתקל כאן בפורומים בהרבה תגובות מעורבות בכל הנוגע לעונה הרביעית של "שובר שורות", היא חלשה, היא איבדה את הקסם, היא כבר לא מה שהיא היתה, בתור חבר קומונה (מקום בו לא רואים הרבה טלוויזיה בכללי) יש לי כמה הזדמנויות בשנה למכר מספר גדול של חברים לסדרות, חלון ההזדמנויות קטן והצורך לבחור בסדרה אחת מדוייקת שתתאים לכמה חברים עם טעמים שונים בסדרות הופך להיות עבודה מדוייקת וחדה, עם שובר שורות הצלחתי, ראיתי את שלושת העונות ובפער הארוך והמייגע עד לעונה רביעית הצלחתי להדביק כמה וכמה חברים, הרגשתי שאני עושה צדק עם המושג טלוויזיה, בתור ג'אנקי של כל דבר שמשודר בטלוויזיה (ראו את הסיכום של סמולוויל שכתבתי לסוף הסדרה) הרגשתי שמצאתי את האחת.

ואז התחילה העונה הרביעית, אני צופה בה לבד (בתמיכה טלפונית של גיסתי שתחייה איריס בוסקו) התחושה התחילה לחלחל גם בי, בשקט בלי להגיד כלום, אולי טעיתי? אולי נגמר? מה קורה? למה לא קורה כלום? אני לא מסוגל לסבול יותר את וולטר, לא מסוגל, מה קורה לי? רק לפני חודש בכיתי את נשמתי על הרג של דמות ראשית בסדרה אחרת שהתמכרתי אליה (מר רקיע, עם גרזן, בחדר אוכל) ופתאום אני רק מחכה שהדמות הראשית תנפח את נשמתה ותגאל את כולנו מהאגואיסטיות והנבזות הנוראית, יו מיסטר וויט, תמות כבר.

אבל אז קרה משהו מיוחד, החבורה הקטנה שאספתי לי לצפייה בסדרה הגיעה לסוף עונה שנייה והתחילה את השלישית, הצטרפתי מדי פעם לצפייה ומסוף השנייה כבר התחלתי לראות שוב ברצף, גיליתי שזה החזיר לי את האמונה בסדרה, מעבר לעלילה המבריקה של שלושת העונות הראשונות, הצפייה בחברים צופים, מתרגשים, מפחדים, מתחלחלים (והם עוד לא הגיעו לפרק 11 של עונה 3) גרם לי להתרגש שוב, להתניע את המנועים, להרגיש שוב אחראי על הסיטואציה. קו העלילה שב והתחבר לי, התהליך המטורף שעובר על הדמויות אפילו על פלין, קצת כמו לראות את האחיין הבוסקואי הקטן שלי גדל, פתאום נועה (חברת קומונה אהובה) אומרת "אני בעצם ממש אוהבת את האנק) ואני מחייך באושר, גם אני.

במקביל לזה, העונה הרביעית התניעה, כן זה בא קצת מאוחר אבל כל כך נכון, הרי בזה הסדרה הזאת הצטיינה, באיטיות, ביכולת שלה לאפשר לך לחשוב, להרהר, קצת כמו לקרוא ספר פילוסופי טוב, בסוף כל פרק, אתה נשאר עם עצמך, מרגיש את התהליכים שעוברים, גם מד מן עושה לי את זה אבל עם פחות אקשן ועלילה, יותר בעומק של הדמויות. בעיני הדמות הראשית של העונה היא בכלל האנק, שעובר תהליך אמיתי וקשה, מהפרקים הראשונים של הסדרה, עם האגו העצום, מוקף שוטרים וסוכנים שמעריצים אותו להלם הקרב שלו בעונה השנייה, ומשם כמובן להיתקלות הלא פשוטה עם האחים הקרחים, הוא בונה את עצמו מחדש, לבד, מבריק וחד, לא מוותר, מרגיש כל הזמן שיש לו עוד תוכניות במגרה, והכל מהמיטה בתהליך שיקום, מאוד אמיתי מאוד חי וכואב. וולטר, הו וולטר מה עשית? הם כבר שתי עונות מחסלים אותו לאט לאט בהמון מובנים, ראשית עלילתית, עוד בעונה השנייה ראינו את הקליפ המבריק בתחילת פרק 6 שמראה לנו שמבחינת הכותבים והקרטל "הוא כבר מת" ( http://www.youtube.com/watch?v=0vtulFRilrY ) וההתדרדרות המוסרית שלו, תביא אותו לשם ללא ספק אבל מעבר לזה הוא מחוסל אצלנו, לא מכיר עוד מישהו שצופה בסדרה שלא חושב שפשוט מגיע לו למות, ייצור קריסטל מת הוא דבר רע, פשוט ככה, הבחירות שהוא עושה הם רעות, הוא חוטא בחטא ההיבריס ואין ספק שהוא עף מאוד קרוב לשמש ואל דאגה הוא ייפול, ולא, לא מעניין אותי אם הוא צודק, ולא מעניין אם הוא רוצה לצאת, הוא כבר לגמרי בדארק סייד וכמו שאני אומר לתלמידים שלי, אתה בוחר לעצמך את הדרך ועל הטעויות צריך לדעת לשלם בכבוד.

הפרק שלשמו התכנסנו (וסליחה על ההקדמה הארוכה) היא מעולה, כל הפרקים האחרונים היו, אבל זה היה פשוט מעולה, התמונה של גאס פורש את ידיו כמעין ישו צועד בין הכדורים לא תצא לי מהראש, התסביך של ג'סי אהוב ליבי עם שאריות מוח על קירות רק התעצם והגיע לשיא בסוף הפרק כשלא היה איכפת לו להשאיר קצת משל וולט על השטיח שלו. ג'סי, עוד דוגמא טובה ל"תבחר לעצמך את הדרך בחוכמה" וכמובן וולטר שקשה ל להגיד שהוא פרנואיד כי הוא צודק רוב הפעמים, אבל מתנהג מתוך פראנויה הולך ומשלים עם זה שכנראה סופו קרב ושוב באשמת מי? באשמת ג'סי "הרגת אותי!" יא חתיכת נבלה, מה יהיה? מתי תבין? אתה הרגת את עצמך? ואתה גורר איתך את כולם! העלילה עם סקיילר היתה קצת מיותרת בעיניי, הבנתי שהיא יותר חכמה ממה שהיא נראית אבל פחות מעניין אותי, אני רוצה אותה יותר בסיפור הכנות מול וולטר, היחידה שמשקפת לו את החיים בכנות. מצילה את המשפחה ממנו. וגאס, לגאס נשבר, המשבר שהוא חווה בפרק הקודם, אנחנו חווינו אותו כפלאשבקים קשים ונוקבים אבל הוא חווה אותו כסוג של פוסטראומה גורם לו לקבל את ההחלטה למכור את ג'סי וולטר, והוא מבין שהקרטל רציניים, כמה אומץ יש לו, איזה דמות חזקה הוא.

והסוף, היה משהו מאוד אמיתי במכות שלהם, היחיד שעוד שמר על אינטראקציה אמיתית עם וולטר, רצה אותו בתור דמות אב, בתור מדריך, מורה, מיסטר וויט, הוא דאג לו באמת, האמין לו, למרות שהוא צופה מהצד בוולט מאבד את זה, המכות היו אמיתיות, משהו באגרופים על הרצפה כשג'סי רוכן מעל וולט הזכירו לי את המכות שג'סי עצמו חטף מהאנק, ולא סתם, ג'סי הוא דמות שמשלמת את החוב שלה לחברה כבר הרבה זמן, הוא שבור ורצוץ, הוא גמור והוא מתנהל באינרציה שכבר אין לו שליטה עליה, הוא בונה את עצמו לאט לאט ומי שבעצם הורג אותו זה וולט ולא ההפך.

אני אסיים בזה כי כמו שאומרים "חפרתי". הסדרה הזאת הצליחה לעשות משהו שאף סדרה לא הצליחה מבחינתי, היא הצליחה לגרום לי להרגיש שהיא שלי, שאני אחראי על מי שצופה בה, שאני גאה בה ומאוכזב ממנה. אני אשב ואצפה מהצד ומבפנים בעוד וולטר מתרסק ומשלם את חובו לעולם.

דיון (2)