ארכיון פורומים / סדרות ותוכניות טלוויזיה

עץ עמוק שורשים - פרק 1

מאת: אורלי
פורסם בתאריך: 07/01/2012

כבר המון זמן מדגדג לי באצבעות לכתוב על הפרק הראשון של הסדרה שהכי נהניתי ממנה השנה, ועכשיו כשאני יודעת שאני יכולה לעשות זאת ויהיו כאן יותר משלושה אנשים שגם יידעו על מה אני מדברת, החלטתי להרשות לעצמי את התענוג.

אני חושבת שההתאהבות שלי בפרק ובסדרה החלה כבר ברבע השעה הראשונה. הפרק מתחיל בגיבור צ'ה יון ( דול בוק בעבר כפי שמסתבר בהמשך) מדלג לו בקלילות על גגות חצר ארמון המלוכה, ואני כמי שכבר ראתה סופר הירוז קוריאניים בעבר יודעת שהם מתייחסים ליכולת הריחוף הזה כמשהו בהחלט אפשרי למומחים בתחום אומניות הלחימה, ועוקבת מתוך הסתייגות מסוימת אחרי צעדיו ומחשבותיו להתנקש במלך. והנה תוך שניות ומבלי לבזבז זמן מיותר המחשבות שלו מתממשות על המסך כשאנחנו עדים לכינוס הגדול בנוכחות המלך יי דו (או לי דו תלוי במתרגמים, שמלך בין השנים 1418-1450) ולצ'ה יון שיוצא מבין השומרים ומתחיל בהתקפה כל הדרך אל המלך, הוא עובר את כל השומרים באופן מאוד מהנה מבחינה ויזואלית לדעתי, אבל שגם גורם לי לחשוב באותו הרגע, כן ,בטח, אדם אחד יכול ככה לנצח את כולם, אבל עוד לפני שסצנת הקרב הזו מתקרבת לסיומה וצ'ה יון מגיע אל הבמה שעליה נמצא המלך, אני חושבת לעצמי עד כמה זה נדיר באירועי התנקשות מלכותיים להתחיל את הסיפור דווקא מהצד של המתנקש. עד כמה אני רגילה לראות את הסיטואציה הזו מהצד השני שמנסה למנוע את ההתנקשות, או מפחד מהתנקשות. ככל שצ'ה יון מתקרב למלך אך מתחיל להתרחק ממטרתו כיוון שחצי יתר השומרים מתחילים לפגוע בו, אני מבינה שחלק ממני כבר בצד שלו רק כי אני יודעת שהוא כל כך רוצה בזה ואני לא יודעת על המלך כלום, וכשהוא נעמד מול המלך עם שני חצים בחזהו והחץ השלישי עושה את דרכו בבטחה אל העקב (אכילס?) שלו אני קולטת שאני ממש לא רוצה שהוא ככה ימות לו מובס עכשיו, עד שמתברר שהתבוסה שהוא מודה בה התרחשה כולה בדמיונו והוא עדיין נמצא לו בלילה בחצר ארמון המלוכה ומחשב את ההסתברויות להצלחת מבצע התנקשות שכזה.
עכשיו כשאני יודעת שכל ההתרחשות הצבעונית הזו הייתה בדמיונו של צ'ה יון ולא התרחשה בפועל, הרי שכל טענה שהייתה יכולה להיות לי על אופן התנהלות הקרב שכן הצליח עם השומרים בדרך אל המלך, כבר אינה רלוונטית. והנה כשאנחנו עדיין בתוך 15 הדקות הראשונות של הפרק צ'ה יון מקבל הזדמנות נוספת להתנקש במלך שבדיוק עובר בחצר עם מספר מצומצם של שומרים, אך לרוע מזלו של צ'ה יון (או לא) הוא מגלה שהחרב שלו לא עליו, והוא מבלה את כל הזמן בנוכחות המלך בהשתחוויה עמוקה ו"מתרפסת" בפני מי שהוא היה רוצה להרוג. ובעיניי הקטע הזה שסיים את רבע השעה הראשונה של הפרק ובעצם את החלק ה"עכשווי" שלו העביר בצורה מדהימה את חוסר האונים של מי שברגע הראשון של הפרק היה יכול להצטייר כגיבור-על.
או אם ננסח את חוסר האונים הזה במילים אחרות "הכי קרוב שאתה מגיע זה תמיד יותר מדי רחוק..."

המשך הפרק לוקח אותנו אחורנית אל 1418 שנתו הראשונה למלכות של המלך יי דו, כמו גם אל עברו של דול בוק הקטן (צ'ה יון הבוגר) שמכניס מכות לכל מי שמתעסק עם אבא שלו ומכיוון שאביו סובל מנזק מוחי ברמת פיגור כלשהו, ואנשים באותה תקופה לא ממש שמעו על המושג פוליטקלי קורקט, זה אומר שהוא צריך להכניס מכות להרבה מאוד אנשים. והיה מאוד ניכר לעין שדול בוק הצעיר ניחן בהמון כוח רצון וכעס מדרבן מה שמספיק רוב הזמן נגד האנשים שאותם הוא תקף, אבל מעט מאוד ידע באמנות לחימה יחסית לאדם הבוגר שהוא הפך להיות וזה כבר בפני עצמו עורר בי סקרנות לגבי ההתפתחות שלו. וכן היה לי קל מאוד לאהוב את הילד הצעיר ולעקוב אחרי הסיפור שלו, אבל מה שעבד עוד יותר יפה מבחינתי הייתה העובדה שבסיפור הזה אנו מקבלים את דמותו של המלך שהיה אפשר לחשוב שאין דבר שהיא לא תוכל לעשות כי הוא מלך ומגלים שהיא חסרת אונים כאחרון העבדים באותה תקופה.

מסתבר שאביו של המלך יי דו העביר לו את שרביט המלכות אך ממשיך בעצם לנהל את הממלכה ובעיקר להרוג את כל מי שהוא חושב שמהווה איום על המשך השלטון שלו שזה כולל את כמעט כולם. רק לראות את המלך הצעיר מנסה להתכנס בחדרו ולהרחיק מעליו את כל הדברים שהוא לא יכול לשנות, היה מאוד מכמיר לב בעיני, אבל דרגת ההתלהבות שלי גדלה כשראיתי אותו מנסה לפתור את ריבוע הקסם 33X33 , הצורה שבה שיחקו בפאזל הזה באותם הימים הייתה מרהיבה בעיניי , הקוביות עם המספרים שנשות החצר מעבירות ממשבצת למשבצת לפי פקודתו של המלך, כמו גם העובדה שיושבות כמה נשות חצר עם חשבוניות כדי לחשב את הסכום של כל כיוון- אני חושבת שהייתי נהנית מזה גם אם לא היו עושים בזה שום שימוש שנוגע משמעותית לעלילה חוץ מהעובדה שזה מה שמעסיק את המלך בזמן שכל הרציחות סביבו מתרחשות, כי זה נראה לי לגמרי הגרסה ההיסטורית של משחקי המחשב של ימינו שאנשים יכולים להתמכר אליהם בקלות וזה היה מ-ג-נ-י-ב. שלא לדבר על כך שזה לגמרי מסוג הדברים שמדברים אליי בסדרות היסטוריות. אבל העובדה שהם השתמשו בריבוע הקסם כדי להדגיש את ההבדלים בין המלך הנוכחי למלך לשעבר בשיטת ההתמודדות שלהם עם פתרונות, איך שהמלך לשעבר פותר את הכול באופן ריכוזי וכוחני, ולכן גם ריבוע הקסם נפתר אצלו באופן ריק על ידי הצבת המספר 1 באמצע הריבוע ועכשיו כל השורות העמודות והאלכסונים מראים את אותו הסכום, בעוד שהמלך הצעיר (אז בגיל 21 ) מנסה לפתור ולמצוא את המקום לכל מספר ויש לו "כבוד" לכל מספר , היא כבר חתמה את הגולל מבחינתי על העובדה שהפרק הזה היה הדבר הכי חכם שראיתי באיזושהי סדרת טלוויזיה בזמן האחרון.

מעניין עוד היה לשים לב לעובדה שדול בוק למרות שגדל בחברת עבדים ואביו סובל מפיגור (אם כי אולי גם בגלל זה) גדל בתחושת יכולת מאוד מאוד גדולה, הוא יכול להרביץ לכולם לא משנה כמה גדולים ומבוגרים הם (הבטן שלהם לא עשויה מברזל) הוא יכול לצאת בשליחות המלך להעברת המכתב (הוא כבר עבר מרחקים כאלה) ובכלל הוא בתחושות שלו יכול הכול, ואילו המלך שגדל בחצר המלוכה גדל בתחושה שהוא לא יכול לעשות כלום, ואביו תמיד ישלוט (תחושה שהאב - המלך לשעבר- מאוד מטפח) ועצוב היה אפילו יותר לגלות שכשהוא כבר מעז ומנסה לעשות משהו, ולהציל את חותנו- התוכנית שלו פועלת כבומרנג, וגורמת בסופו של דבר יותר נזק מאשר תועלת.
וכך גם בחלק האחרון של הפרק אנו עדים שוב להתגשמות המשפט "הכי קרוב שאתה מגיע זה תמיד יותר מדי רחוק..."
ואני בסוף הפרק כבר אוהבת את שני הגיבורים חסרי האונים (האחד בפועל, השני בעיקר בתחושה) הללו, וסקרנית מאוד לדעת כיצד ייפתר העימות ביניהם.
זהו הייתי חייבת להגיד את זה.

דיון (13)