trilliane 
יום שלישי, 30 באוגוסט 2011
זהירות, חפירה לפניך:
"הסופרנוס" נחשבת ע"י רבים ל"סדרת מופת" ואף "לסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה". מצטערת להיות משביתת שמחות, אבל אלה תארים שלא התחברתי אליהם. חשוב לי להבהיר ש"הסופרנוס" היא סדרה טובה מאוד, מושקעת, כתובה ומשוחקת היטב ושומרת על המוניטין של HBO. כמובן, כמו כל סדרה של HBO, העונות קצרות (12 פרקים לרוב) והפרקים באורך לא קבוע (בין 40 ל-60 דקות בד"כ, בסופי עונות גם יותר) וכוללים מין, קללות ואלימות (גם גראפית מאוד) ללא כל צנזורה. ברור לי לחלוטין מדוע היא זכתה למעמדה הרם ומדוע רבים אוהבים לצפות בה. גם אני נהנית מהצפייה (אחרת לא הייתה צופה בה עד תומה, מן הסתם) אבל לא השתטחתי אפיים מרוב סגידה להוד ולהדר...
יש טענות שהסדרה נחשבת לקלאסית ולמתוחכמת מכיוון שהיא מלאה ברבדים נסתרים, סימבוליים (לאמריקניות או לנצרות או לדברים אחרים שאיני יודעת מה הם) בפרט בפרק הסיום, שזכה כאן באתר לספיישל מושקע. אני אוהבת עומק, אבל אלה רבדים שלא מדברים אליי, ורובם ככולם עברו מעליי, ככל הנראה. גם כשקראתי ניתוח בדיעבד, הוא לא הפך את הפרק לטוב יותר עבורי (וספציפית לגבי פרק סיום הסדרה - לא אהבתי). במפתיע, את סצינות החלומות בסדרה זיהיתי מיד (נו טוב, אני בוגרת באפי) וגם הבנתי די בקלות (כולל רמזים מטרימים), ואני דווקא לא מאלה שמנחשים דברים... כנראה הייתי תלמידה טובה (ג'וס וידון ? מורה טוב, מורה לחיים ;-)).
הסיבה העיקרית שלא התחברתי לסופרנוס היא כנראה הדמויות. אין לי בעיה לחבב פושעים בסרטי פושעים (הרי גורמים להם להיות כאלה) אבל דמויות של מאפיונרים לא מדברות אליי. אני לא חובבת סרטי מאפיה (שרדתי בקושי רב 100 דקות מ"הסנדק" והמחשבה על כך שיש לפניי עוד 75 דקות כמעט הרגה אותי...) כי כשמתארים לי אנשים שהם עד כדי כך חלאות (גם אם הם אחלה אנשי משפחה, נגיד) אני לא מתחברת אליהם. ממש לא אכפת לי אם הן יחיו או ימותו... ליתר דיוק, לפעמים אכפת לי: אני ממש רוצה שהן ימותו כבר, במהרה בימינו אמן (לשמחתי בסופרנוס לא חוששים להרוג דמויות, אז בחלק מהמקרים משאלתי התגשמה).
"טוני", כדמות ראשית, הוא גם הדמות העגולה ביותר ולכן הוא מעניין והצלחתי לחבב אותו מדי פעם, מבעד לתיעוב הכללי. היו מעט מאוד דמויות של מאפיונרים שחיבבתי, ורובן ככולן היו דמויות טרגיות (במידה כזו או אחרת). בסדרה לא חסרו דמויות טרגיות שהן קורבן של השיטה, חלקן מאפיונרים ורובן נשים. את הנשים בסדרה אהבתי, רוב הזמן. לצערי רובן לא קיבלו הרבה זמן מסך (יחסית) אז נאלצתי להסתפק במה שיש... הדמויות הנשיות הראשיות היו כרמלה, אשתו של טוני, וד"ר מלפי, הפסיכיאטרית. שתיהן נשים חזקות שמתמודדות עם הדיכוטומיה הזו של יחסים (נישואין / טיפול) עם מאפיונר, ויש שם הרבה אפור לחפור בו. מבין שתיהן אהבתי במיוחד את ד"ר מלפי, שעברה תהליך מרתק, ובסוף הסדרה היא הדמות שהכי אהבתי. לצערי הדמות של מדו (הבת) די מבוזבזת, והבן המעיק, עד שסוף סוף התחילו לפתח את הדמות שלו לכיוונים מעניינים, עשו פליק-פלק לאחור וממש אכזבו אותי בעונה האחרונה.
לטעמי (ואני יודעת שאני לא לבד) הסדרה שראויה לתואר "הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה" היא "הסמויה". בסופרנוס הרגשתי שמנסים לגרום לי לחבב את המאפיונרים - הם הגיבורים, הסדרה לגמרי בצד שלהם, אין כוחות: המשטרה וכוחות החוק שמפציעים מדי פעם הם דמויות משניות לחלוטין, לעתים נלעגות ונכשלות. ב"סמויה" הציגו לי את כל הצדדים במידה שווה, בלי לנקוט עמדה או לקחת צד. כוחות החוק לא היו צדיקים והפושעים לא היו גיבורים משום בחינה שהיא, ועדיין הוצגו כדמויות כ"כ עגולות, מרתקות ונוגעות ללב, שיכולתי לאהוד אותן על אף המוסריות המפוקפקת שלהן. רציתי שהצדק יינצח ושהרוצחים ייתפסו (או יקבלו את עונשם, כך או אחרת) ועדיין, לא פעם הייתה בי צביטה בלב כשזה קרה.
כמו כן בסמויה סגרו היטב את כל הקצוות - אין דמות אחת שהוצגה בסדרה ולא ידעתי מה קרה לה בסיומה. גם אם היא הייתה משנית או הופיעה רק בחלק מהעונות, לא זנחו דמויות, קטנה כגדולה. בסופרנוס הצניחו והעלימו דמויות בלי הנד עפעף, ומה שיותר הטריף אותי - זנחו נושאים באמצע, השאירו אותם לא מטופלים בלי לחזור אליהם. סצינות היו מסתיימות במפתיע והיו פשוט עוברים הלאה... כמה שהתענגתי על המפגשים של טוני אצל ד"ר מלפי (החלקים הטובים ביותר בסדרה, בעיניי) תמיד התחרפנתי מכך שרובם ככולם לא הסתיימו, אלא פשוט נחתכו בחטף, והשאירו אותי כשחצי תאוותי בידי. גם אירועים משמעותיים שציפיתי שהיו להם השלכות לפעמים נשכחו או נזנחו לחלוטין (דמות מתאבדת, נו, אז מה? אז מראים שהיא מתה, ויותר הסדרה לא מתייחסת לכך... הגיוני, לא?). אני מניחה שיש מי שיראה בצורות ההתייחסות והעריכה האלה משהו חדשני ואמיץ, אבל כצופה מצאתי אותן מעצבנות ומזלזלות בי.
בסופו של דבר, למרות הקיטורים והפגמים שמצאתי בה, זו עדיין סדרה טובה מאוד וראויה לצפייה. לא הסדרה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם, לא "סדרת מופת" ולא סדרה מושלמת, אבל סדרה שכדאי לצפות בה לפחות פעם אחת, ורבים יאמרו שיותר, אין לי ספק (אני מיציתי; עד כה טרם התעורר בי רצון לצפייה שנייה). אף על פי שהיא עוסקת במאפיה וכוללת לא מעט אלימות קשה (יש סצינות מצמררות שקשה להוציא מהראש) היא דווקא קלילה ומשעשעת ברובה, ונהניתי לצפות בה במרתון (86 פרקים תוך חודש נראה לי מכובד למדי, לא?). אני מניחה שרוב המתעניינים כבר צפו, אבל למי שעוד לא - שווה לנסות ולראות אם מתחברים, ההתחלה לא קשה.
4 כוכבים
עדכוני RSS