ארכיון המסך המפוצל > 2003

סכפ``ש באפי: דברים מתים

פרק שלושה-עשר: Dead Things

מאת: Which Witch
פורסם בתאריך: 15/09/2003

שם הפרק, "דברים מתים", יכול היה להיות שם חלופי, מורבידי הרבה יותר ובלונדיני הרבה פחות, לסדרה "באפי קוטלת הערפדים". אחרי הכל, זו סדרה על מוות. היא עוד על הרבה דברים אחרים, עמוקים ומסובכים, אבל בבסיסה היא עוסקת בשאלה, איך נראים החיים כשהמוות הוא דבר מוחשי ובטוח, והוא אורב, בכל רגע, מאחורי כל פינה.

והסדרה מדברת על דברים מתים גם ברמה הרבה פחות עמוקה: ערפדים. המתים-החיים, גופות מהלכות, שלובשות את הפנים של החבר הכי טוב שלך וגם מדברות בקול שלו, זוכרות את הזיכרונות שלו, ומשתמשות בזה כנגדך. גיבורי הסדרה נאלצים להלחם בזה פיסית, אבל גם נפשית. החל מג'סי, דרך אנג'ל/וס ו"ואמפ-ווילו", וכלה בספייק, אנחנו רואים כמה קשה לעשות את ההפרדה הזאת בין ערפד לאדם, ומשום מה לקוטלת הערפדים, הנערה היחידה בכל העולם שהתפקיד שלה הוא להלחם בהם, לה בעצמה זה הכי קשה.

הפרק הזה עוסק בדילמה הזאת של באפי, המאבק לשמור על הגבולות הברורים בין ערפד לאדם, בין טוב לרע, נשמה וחוסר-נשמה, מי שראוי לאהבה ומי שלא. הוא עוסק במוסר, הקו הדק בין טוב לרע. הוא עוסק גם ביחס של דמויות שונות למוות, ויוצר הקבלה: איך מגיבה באפי לעומת וורן, איך רואה ספייק את הדברים, ואיך ג'ונתן. ונשאלת גם השאלה: האם עצם העובדה שבאפי בחיים, זה אומר שהיא באמת חיה?



כשהפרק נפתח, באפי וספייק ערומים על ריצפת הקריפט, ונראה שהגענו בדיוק בזמן לפספס סצינת סקס. בני הזוג המסופקים מחייכים זו לזו, מתבדחים, יש התחלה של שיחה... לרגע נראה כאילו מערכת היחסים שלהם עברה את הרגעים הגרועים שלה, בסמטה ליד פחי הזבל, ועברה לשלבים אינטימיים יותר, מתחת לשטיח. אבל אז אנחנו מבינים שכל העניין הזה, האינטימיות הנעימה הזו, חדשה ומוזרה גם להם. "and she's off..." ממלמל ספייק, שכבר מודע לדפוס שיש ליחסים האלה, "זה לא השלב שבו את בועטת לי בראש ובורחת?". הרי אלה יחסים סודיים, שמבוססים על שכחה עצמית והדחקה (ועל כן מקומם מתחת לשטיח, המקום אליו מטאטאים דברים במקום להתמודד איתם). ברגע שהמוח מצטלל וההגיון חוזר לפני השטח, זה פשוט לא יכול לעבוד, באפי לא יכולה לתת לזה לעבוד.

נראה שלמערכת היחסים שהתחילה בקריסת בניין, יש עדיין גוון אלים. הם שוב פספסו את המיטה, ואף זרעו הרס בקריפט. "את בוטחת בי?" שואל ספייק ומנופף באזיקים (אזיקים שהופיעו במערכה הראשונה יהיו משמעותיים במערכה האחרונה), להזכיר לה שיש רגעים מסוימים שבהם היא נותנת את עצמה לחלוטין. אבל באפי עונה, "לעולם לא." ובכך מסרבת לתת לו אפילו את הסיפוק הקטן הזה, לדעת שלפחות בזמן שהם שוכבים היא בעניין, היא שלו.

אבל ספייק לא בדיוק קורבן כאן. מה שבאפי מוכנה לתת לו הוא לוקח בשמחה, ומלבד זאת, אנחנו רואים שהוא אומר לבאפי את כל הדברים שהיא לא רוצה לשמוע. המחמאות שלו גסות, מביכות אותה, הוא לא בורר מילים ולא מנסה ליפות את רגשותיו: "הדברים שאת עושה... מעולם לא הייתי עם כזאת חיה", הוא אומר והיא נעלבת ומיד נסוגה ממנו. "אני לא חיה", היא מוחה, והוא איבד אותה שוב. אם ספייק ימשיך להגיד לבאפי את האמת שהיא לא רוצה לשמוע, הם לא יגיעו אף פעם לקטע הנעים של מערכת היחסים.

באפי אמנם לא רוצה להקשיב, אבל הדברים המדאיגים שאומר לה ספייק מחלחלים בכל זאת, ומתערבבים בדברים הקשים שהיא חושבת על עצמה. היא צריכה מישהו לדבר איתו, ושוב פונה למישהו חיצוני, מחוץ למעגל של אלה שאמורים להיות חבריה הקרובים. הבחירה בטארה, מישהי שלא היתה אף פעם קרובה אליה במיוחד, נראית תמוהה ברגע הראשון. אז נכון, טארה היא המכשפה היחידה שבאפי מכירה מלבד ווילו, אבל זה ברור שההחלטה לפנות אליה נובעת מהעובדה שמאז הפרידה מווילו, טארה כבר לא ממש שייכת לסקוביז. בתחילת העונה, ספייק היה זה שאליו פנתה באפי כשהיתה זקוקה למרחק, אבל עכשיו הוא עצמו קרוב אליה, מעורב בחייה יותר מדי, והוא גם חלק מהבעיה, ושוב היא מרגישה צורך ללכת רחוק יותר אל מחוץ למעגל הקרוב אליה.



יכול להיות שבאפי בכלל לא מודעת לדרך השיטתית שבה היא מרחיקה את עצמה מכל האנשים שאותם היא אוהבת. כשהיא מגיעה הביתה אחרי "יום עבודה", היא נכנסת לחדר ומצפה להיות במרכז העניינים, כרגיל, ואנחנו מגלים שבעצם היא ממש לא בעניינים, שהחיים מתקיימים גם כשהיא לא שם. החבורה מתכוננת לחתונה, הם מתכננים יציאה לברונז, דון קבעה לישון אצל חברה, וזו שעשתה את כל הבדיקות שהפעם באמת מדובר בערב תמים היתה ווילו, ולא באפי - זו שאחראית על דון באמת. הסקוביז הם תחליף המשפחה של דון, וגם המשפחה של ג'אניס, שם מעבירים ערב נורמלי של הכנת טורטיות, הם מעין ממלאי מקום עבורה. בהתחלה באפי עייפה מכדי ללכת לברונז (אירוע שבעברה לא היתה מפסידה גם אם ג'יילס התעקש שיש איזו נבואה בפתח), אך כשדון דוחה את הצעתה לערב שקט של אחיות, באפי מתמודדת בדרך שממשיכה את דפוס השקיעה שלה, ומבקשת, כמעט בנואשות, ללכת לשתות.

גם כשבאפי כבר מצטרפת לחבריה לסצינה הקלאסית של בילוי ב"ברונז", אפשר ממש לשחק "מצא את ההבדלים" בין הפעם הזאת לבין פעמים רבות בעבר. באפי עדיין מרוחקת מכולם, כמעט חיצונית לחבורה. ווילו, שגם עליה עוברים דברים לא פחות קשים, והיא בתהליך הפסקת ההתמכרות שלה cold turkey, תהליך כואב מאוד גם פיסית וגם נפשית, ומתמודדת במקביל עם הפרידה מהאישה שהיא אוהבת, אפילו היא "נכנעת לקצב" ומצטרפת לריקודים והשמחה. לעומתה, באפי נשארת בחוץ, מלמעלה, בבדידות, עד שמגיע ספייק, וכרגיל ממלא את החלל שהיא מותירה סביבה. גם היא מנסה להתנגד להתמכרות שלה, שהיא לכאורה הרבה יותר פשוטה (כל מה שהיא צריכה זה "להתמקד בכל דבר מלבד במוצץ-הדם המרושע"), ונכשלת שוב ושוב ושוב. "זה לא העולם שלך" אומר לה ספייק, ושניהם מביטים מטה, לעולם בו כולם רוקדים, שמחים ואופטימיים. העולם של באפי, לפי ספייק, הוא העולם שלו - בצללים. כפי שאמר לה בעבר, וכפי שאמר לה גם דרקולה פעם - עולמה של הקוטלת קרוב הרבה יותר לאפלה בה חיים השדים שבהם היא נלחמת, מאשר באור בו חיים בני האדם שאותם היא מנסה להציל. במקרה הזה, בו באפי נכנעת יותר ויותר לדיכאון, המסר של ספייק מתעוות, ומה שהיא מקבלת זה את הרעיון שמקומה כבר אינו בין האנשים הזוהרים והשמחים, אלא במעמקי הבדידות הדכאונית שלה.

במסגרת הניסיונות של באפי להלחם בפיתוי המהלך ששמו ספייק, אנו מקבלים גם רגע יפהפה במיוחד, שבו מובילות אותה רגליה אל הקריפט, והיא וספייק נפגשים משני עברי הדלת. זהו רגע מדהים - באפי וספייק מצליחים להיות חושניים לחלוטין בלי בכלל להיפגש. (וכבר אמרה מישהי על ג'יימס מארסטרס, שהוא מסוגל ליצור כימיה עם כל דבר, וגם אם תהיה לו סצינה עם בלוק בטון, כולנו נהפוך להיות מעריצי הזוג ספייק/בלוק בטון. לאחר סצינת דלת הקריפט, הפכו רבים ברחבי הרשת למעריצי הזוג ספייק/דלת הקריפט...)



בזמן שבאפי מנסה להתמודד, אויבי-העל שלה מתחבאים מפניה, כלל לא מודעים לכך שהיא שקועה בבעיות שלה ובקושי אפילו מחפשת אחריהם. התעלולים הילדותיים של הטריו אמנם מטרידים ולעיתים מסוכנים, אבל יש דברים מאיימים יותר. בינתיים הם בנו מכשיר דוחה במיוחד, שחציו טכנולוגיה וחציו דימונולוגיה, ומטרתו - להפוך כל אישה לשפחת-אהבה מרצון שלהם.

ההגדרה הזאת של וורן - "our willing love slave", היא נורת האזהרה הראשונה למה שהולך לקרות בפרק הזה. וורן מסוגל להחזיק בידו מכשיר שבנה בעמל רב, שכל תפקידו הוא שליטת מחשבות, ושתוכנן עם המטרה הברורה של שליטה על נשים למטרות מין, ולכנות את זה "מרצון". אין לו את הדבר הפנימי הזה שמבחין בין טוב ורע, בין מה שמוסרי ומה שנוגד כל ערכי מוסר. וורן רואה בראש ובראשונה, ובכל זמן, את טובתו האישית.

הטריו הולכים לנסות את הצעצוע החדש שלהם בבר. לכאורה, לוקיישן קלאסי ל"תפיסת בחורות", אבל הם לגמרי לא שייכים אליו. הם יכלו להיות מהאנשים האלה, שיוצאים לשתות וליהנות, אבל הם כל כך תקועים, שהדרך היחידה שלהם להגיע למקום כזה היא עם אג'נדה ותוכנית. יש להם מכשירי קשר ומצלמות זעירות, וכל הערב מתוכנן כמבצע צבאי היי-טקי סופר-מתוחכם ולגמרי מיותר - בסך הכל הולכים להתחיל עם בחורות. שוב מסמלים הטריו אנשים שלא מסוגלים לשכוח מי היו פעם, כשהיו בתיכון וכל העולם נראה אכזר. הם לא מסוגלים להתגבר על התקופה ההיא, להתבגר וללמוד איך פועל עולם המבוגרים באמת. נכון, לרוב האנשים בעולם קשה לצאת, "להתחיל" עם בני המין השני, להסתכן בדחייה, וכיוצא בזה, אבל השלישייה הזאת לוקחת את החוויה לקיצוניות אחרת לגמרי.

ג'ונתן ואנדרו במיוחד רואים בכל החוויה הזאת משחק מרגש. הם כרגיל מתפזרים, לא ממוקדים, נסחפים - פעם הם רוצים את הג'ינג'ית, פעם את ההיא בחצאית-העור, פעם את זאת עם הצוואר ופעם ההיא עם הציצים. אבל כשוורן אמר, "אני יודע בדיוק איפה להתחיל", הוא לא התכוון לבאפי, כפי שחשבנו כולנו. כשהוא נכנס לבר הוא יודע בדיוק מה הוא מחפש, וניגש מיד לקטרינה, חברתו לשעבר, אותה ראינו לאחרונה בפרק "נוצרתי לאהוב אותך". היא לא שמחה לפגוש אותו. לקטרינה יש טענות מוצדקות לחלוטין לכך שהיא לא רוצה לראות את וורן יותר לעולם. איך אפשר לסלוח למישהו על שבנה לעצמו רובוטית בזמן שיצא איתך, ועל כך שהרובוטית הזאת כמעט הרגה אותך אח"כ? אבל זה בעולם האמיתי, ו-וורן קשור לקודים חברתיים נורמליים בקשר רופף בלבד. מבחינתו, במערכת היחסים שלו עם קטרינה הוא עשה "כמה טעויות". הוא חושב שהם צריכים לדבר, לברר את העניינים ביניהם. ואם זה יקרה בצורה תרבותית, או בעזרת מכשיר משעבד, זה היינו הך לגביו.



הטריו שותים לחיי הפשע - הוא השתלם להם. השלישייה בעננים, ואילו הצופים זעים באי-נוחות בכל פעם שקטרינה אומרת "כן, מאסטר" במבט ריקני. אנדרו וג'ונתן מגחכים כמו ילדים קטנים שקיבלו צעצוע, ועדיין לא החליטו מה הדרך הטובה ביותר להשתמש בו, וזאת לעומת וורן, שיש לו עניין אישי בניסוי הקטן הזה שהם עורכים.

מתחיל להיות ברור שוורן, בדרכו החולנית, עדיין מאוהב בקטרינה. קודם כל, הוא חיפש אותה להרפתקה הקטנה הזאת; הוא לא נתקל בה במקרה בבר, אלא ידע שהיא תהיה שם. הוא מכיר את ההרגלים שלה בימים אלה, כשנה אחרי שהם ראו זה את זו לאחרונה, דבר המרמז שהוא עוקב אחריה. יתכן שה-Cerebral Dampener שבנה היה מיועד עבורה מלכתחילה. כשהוא מתאר אותה, הוא מתאר יותר מתכונות גופניות, אלא זוכר גם את "הדרך שבה האף שלה מתקמט כשהיא צוחקת" - הזמנים הטובים, התקופה שבה היו מאושרים יחד, הדברים הקטנים שרואים אנשים מאוהבים. שוב, זהו סוג של התמודדות קיצונית עם החיים - וורן לא מסוגל לקבל את האהבה הנכזבת שלו ולהתגבר, והוא פונה לאמצעים על-טבעיים כדי לנסות "לתקן" את המצב (בעניין הזה הוא ממש לא לבד בעולם "באפי" ו"אנג'ל": זאנדר הטיל כישוף-אהבה על קורדיליה; ווילו רצתה להטיל קללה על וורוקה ואוז, אח"כ הטילה כישוף במטרה להחזיר אותו אליה; ספייק רצה להטיל כישוף-אהבה על דרוסילה; ג'ין מ"יום השנה" רצה לעצור את הזמן כדי למנוע מאהובתו לעזוב אותו, ועוד). מכיוון שכאב האהבה הנכזבת הוא אוניברסלי, ניתן אולי להזדהות עם וורן לרגע - אבל התחושה הזאת חולפת כמעט מיד, כשהוא מכריז שאחרי שהוא יגמור איתה, כולם יקבלו את תורם על הסקס-בוט החדשה.

מה שוורן רוצה מקטרינה זה, כמובן, סקס, אבל גם תיקון. היא צריכה לכפר על כל מה ש"עשתה" לו כשעזבה אותו. וורן, היצור האנוכי, רואה רק את עצמו ואת הסבל שלו: הוא התגעגע אליה, היא לא היתה צריכה לעזוב אותו, היא היתה צריכה לאהוב אותו, לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו. אפילו הסקס שהוא דורש הוא חד-צדדי ומשפילני: "גם אני אוהב אותך. עכשיו תרדי על הברכיים".

העניין עם קטרינה, שהיה עד עכשיו לא נעים בכלל עבור הצופים, מקבל טוויסט אכזרי במיוחד כשהקסם פג, וקטרינה נזכרת מי היא, מי הוא, מה היא רוצה ובעיקר מה היא לא רוצה - לשרת את וורן וחבריו בתלבושת משפילה. זוהי נקודת המפנה של הפרק, ואולי אפילו של העונה כולה.

הרבה דובר על הבחירה התמוהה בשלישיית הגיקים העלובה הזאת כ-Big Bad העונתי. עד עתה הם היוו אתגר עלוב למדי עבור באפי, ונושא לשלל בדיחות עבור הצופים. התוכניות שלהם היו ילדותיות, גם אם תוכננו בקפידה תוך שימוש בהיי-טק, זימון שדים וכישוף. אבל החוזק שלהם כרשעים הוא בדיוק באנושיות שלהם, וחוסר היכולת של ה"רעים" להתמודד עם החיים משקפת את כל הבעיות שה"טובים" נתקלים בהם בעונה הזאת. המטרה של הטריו, בכל התוכניות שלהם, היא למצוא קיצורי דרך שיעזרו להם להגיע למקומות בלי ממש לעשות את הדרך אליהם: לא לעבוד עבור כסף (כמו שבאפי נאלצה לעשות), אלא להשיג אותו מהר, בדרך קלה - לגרום לשד לשדוד אותו עבורם. לא לפגוש בנות באופן נורמלי, וכך להסתכן בדחייה, אלא לבנות מכשירים שבעזרתם יוכלו להציץ בבנות ערומות. לא לטרוח בכל הבעיות והמכשולים של מערכת יחסים (כמו שעושים אניה וזאנדר), אלא לגרום לנשים לעשות כל מה שהם רוצים. בניגוד לסקוביז, שצריכים בעונה הזאת להביט לחיים בעיניים ולהתמודד עם כל דבר קטן וגדול בדרך הקשה, הטריו מעדיפים לרמות, לעשות קיצורי דרך.

ולמרות שהם האנטי-תזה לסקוביז, בעונה הזאת הגבולות בין טוב ורע מטושטשים מאוד, ואפשר לראות את אותן תכונות של הטריו גם אצל הגיבורים: אצל באפי, שבורחת מהמציאות לתוך מערכת יחסים נצלנית, ואצל ווילו, שבורחת לפתרונות הקלים שמספק לה הכישוף (ובמידה מסוימת גם דון, שהתחילה לגנוב מחנויות).



התפנית העלילתית הגדולה באה בפרק הזה כל כך פתאום, כמעט בלי שום הכנה, כמעט מתוך כלום. ברגע שבו קטרינה יוצאת מתחת להשפעתו של וורן, ג'ונתן ואנדרו משחקים בחרבות "מלחמת הכוכבים" - עדיין חיים את הקלישאה הגיקית האולטימטיבית, כאילו לא תכננו אונס ממש בתמונה הקודמת. ברגע הבא, הויכוח של וורן עם קטרינה הזועמת מסלים, ונגמר ברצח.

רק אז, בפעם הראשונה, נראה שג'ונתן ואנדרו קולטים את גודל העניין אליו נכנסו. "הכל יהיה בסדר", אומר וורן, שנושא עכשיו שריטה מדממת על לחיו, כמו אות קין. אבל הפנטסיה שבה חיו השלישייה התנפצה. וורן הוא הראשון להתאושש, ותוך שניות רואה בקטרינה גופה בלבד. "יש לך שד שיכול לבלוע את כל זה?" הוא שואל את אנדרו, שנמצא גם הוא כבר בתהליך של הדחקה, ומתקן את עצמו כשהוא מכנה את קטרינה "זה" במקום "היא", וכך מרחיק את עצמו מהאסון. נראה שג'ונתן הוא זה שמבין יותר משלושתם כמה נורא המעשה שעשו, ובעיקר מבין שיהיו תוצאות למעשה, והן תהיינה קשות. ועדיין, הוא פוחד יותר מבאפי מאשר מהמשטרה, מה שמראה שגם הוא כמו חבריו, לא חי בכלל בתוך העולם הנורמלי.

זהו מקום נוסף שבו הטריו הם האנטי-תזה לרעיון שעומד בבסיסה של הסדרה. ב"באפי" היה תמיד דגש על תוצאות והשלכות. כל מעשה חסר אחריות או אנוכי גורר אחריו עונש, ועל כן כל הניסיונות של הדמויות השונות לאורך הסדרה לחתוך פינות ולקצר קיצורים, נכשלו, התנקמו בהם והרסו את חייהם, או סיכנו את הקרובים להם. הפתרון שמוצא וורן לבעיה החדשה שלו מראה שוב שאין לו שום מידה של אחריות כלפי אנשים אחרים שהם לא הוא עצמו, ובראש כל מעשה שלו נמצאת תמיד טובתו האישית. מבחינתו, הפתרון המושלם לבעיית הדבר המת שנמצא לפתע במרתף שלו, הוא להעביר את האחריות על באפי, ושתתמודד עם זה בעצמה. "באפי חושבת שהיא הרגה את קטרינה. זו הבעיה שלה עכשיו".

זו למעשה אותה דרך מחשבה שגרמה לספייק "להיפטר מהגופה" יותר מאוחר בפרק: יש בעיה - ניפטר ממנה, נחביא אותה, נזרוק אותה על מישהו אחר. מה זה אומר על וורן? שיש לו קוד מוסרי של ערפד. מה מבדיל ערפדים מאנשים? נשמה, כלומר מוסר. לא היכולת להבחין בין טוב ורע - אלא הבנת חשיבות ההבדל. ערפדים יודעים שמה שהם עושים נחשב לפשעים המתועבים ביותר לפי הקודים של החברה האנושי, אבל להם עצמם לא אכפת מכל הדברים האלה - להם אכפת רק מה שעושה להם כיף, מה שהם רוצים. ההשוואה בין וורן לבין ערפד מושלמת בפרק הזה. וורן הוא דבר מת, בדיוק כמו ספייק.

מתחילת העונה, ראינו רמזים לכך שוורן מסוגל בהחלט להשליך חיים של מישהו אחר כדי לקדם את מטרותיו. כבר בפרק "מוצפת", הראשון בו הופיעו הטריו, הוא נתן לשד את כתובתה של באפי, כדי לגרום לו לעזוב אותו ואת חבריו, וללכת להרוג אותה. הוא לא גילה לאנדרו ולג'ונתן שזה מה שעשה. ב"נעלמה" הוא עשה צעד נוסף, והיה מוכן להיפטר מבאפי בעצמו, שוב, ללא ידיעת והסכמת חבריו. בפרק הזה חצה וורן את הקו, ועכשיו הוא רוצח לכל דבר. אנדרו נגרר אחריו לחלוטין, חושב שזה אולי אפילו די מגניב, העובדה שהם הצליחו להתחמק. "We really got away with murder" הוא אומר, ו-וורן מחייך, מרוצה. הוא הוכיח לעצמו משהו שידע כל הזמן - שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. רצח הוא עכשיו אופציה שקיימת לגביו בדיוק כמו כל אופציה אחרת. זה כבר לא טאבו, ועכשיו זה גם קלי קלות, כי מבחינתו לא תהיינה תוצאות. היחיד שמראה סימני חרטה אמיתיים הוא ג'ונתן, שממשיך לשחק את המשחק שלהם מתוך חשש.

***

באפי רצתה הסחת דעת מכל הרגשות שיש לה כלפי ספייק, וקיבלה אותה, בחסות וורן הפקות. הזמן מתערבב, אירועים מתמזגים, ואי אפשר לדעת אם כל זה אמת או דמיון. האם ספייק באמת שם? האם השדים באמת שם? ומאיפה הגיעה הנערה הזאת? כל האירוע מרגיש כמו חלום רע, ואכן, לחלום שבאפי חולמת לאחר ש"הרגה" את קטרינה, יש מרקם דומה מאוד לסצנת ההתקפה.

בחלום אפשר להבחין שלבאפי יש בעיה עם הגדרת האמון בינה לבין ספייק. האינטימיות שפיתחה איתו מפחיד אותה, כי היא נתפסת בעיניה כדבר אסור, שגוי, אפילו "סוטה". היא יודעת שהיא לא צריכה לבטוח בו, או לגרום לו לבטוח בה. דמותו והדמות של קטרינה מתערבבות; שניהם למעשה מייצגים את אותו הדבר - את הסודות המלוכלכים של באפי. שניהם הקורבנות שלה (את קטרינה היא הרגה, את ספייק היא מנצלת), שניהם גורמים לה להרגיש אשמה. מעבר לזה - כל אחד מהם מייצג צד אחד בדילמה ההיא, העתיקה, של באפי: אחד הוא ערפד, השניה היא בן אדם. קוטלת הערפדים אמורה להילחם בראשון ולהגן על השני, והנה באפי מוצאת את עצמה מפתחת רגשות לראשון והורגת את השני. שניהם דברים מתים שהיא שכחה את הדרך הנכונה להתמודד איתם.

בחלום, מופיעים האזיקים שראינו בתחילת הפרק. פעם על ספייק, אולי זיכרון (אנחנו יודעים שהיא וספייק השתמשו בהם, לפי הידיים החבולות שהיא מסתירה מטארה), ופעם על קטרינה, כחלק מהבלבול בין החלום, לכישוף, למציאות. בכל מקרה, יש בחלום רמזים רבים לכך שקטרינה וספייק הם אחד עבור באפי, מייצגים אחד את השניה, ואת התפקידים המסורתיים שלהם בעולם הקוטלת (ערפד, בן אדם). רגע אחד באפי רוכנת מעל ספייק, שידיו קשורות באזיקים, וברגע הבא זו קטרינה מתחתיה, ובאפי שואלת אותה את השאלה של ספייק: "את בוטחת בי?". אחר כך מנסה באפי לשפד את ספייק, אך תוקעת את היתד דווקא בליבה של קטרינה, שפוקחת עיניים כחולות - העיניים של ספייק. וכך היא שוב מנציחה את הכישלון שלה כאן, כקוטלת. הרבה מאוד נושאים צצים מתוך הסצנה הקטנה והמבלבלת הזאת, אבל מעל לכל ברור שבאפי תולה את הכישלון שלה, את ההרג שביצעה לכאורה, בקשר שלה עם ספייק.



הבלבול שהטריו כופים עליה הוא רק המשך של הבלבול האמיתי שבו היא נמצאת. נראה שהחיים של באפי נשמטים מהשליטה שלה לאט לאט, והיא לא מצליחה לעצור זאת. באפי, שהיתה תמיד מלכת ההגדרה העצמית ("אני באפי. קוטלת הערפדים. ומי אתה?"), שהאמינה בעצמה עד הסוף ("קחו את הכל ומה נשאר?" "אני"), מתחילה לפקפק בעצמה. האם היא באמת אדם טוב? היא מתחילה לחשוב על עצמה בדרכים כלל לא מחמיאות. "מה את עושה?" שואל ספייק, והיא עונה, "את הדבר הנכון, לשם שינוי." באפי מאמינה שבימים אלה, הבחירות שהיא עושה הן הלא-נכונות, ואולי שום דבר שהיא עושה כבר לא נכון. היא כבר לא רואה את התמונה הגדולה מרוב פרטים, ומתרכזת בשלילי - בחורה אחת מתה, ולא בחיובי - כל אותם אנשים שאת חייהם הצילה ועוד תציל.

מצד אחד נראה שבאפי ממהרת לתפוס את ההזדמנות להרים ידיים - היא מחליטה לעשות את הדבר הנכון ולהסגיר את עצמה למשטרה, וזאת בלי לבדוק אפילו מה בדיוק קרה באותו לילה בחורשה. הרי גם בלי לדעת על מעורבות הטריו, ברור לכולנו שמשהו מוזר קרה שם, משהו לא טבעי. ההיגיון הסקובי-י שכולנו ניחנו בו אומר שצריך לכנס את החבורה, לפתוח את הספרים, להיכנס לאתר "שדים שדים שדים דוט קום" ולברר מה בדיוק קרה. אבל האינסטינקט הראשוני של באפי הוא בכלל לא לפנות לחברים שלה, לעשות את מה שנורמלי לקוטלת לעשות. זה נובע קודם כל מכך שהיא מרגישה שההרג הזה הוא כשלון שלה כקוטלת, ומעבר לזה, הפניה למשטרה היא ניסיון נואש להחזיק באיזשהו רעיון ברור של טוב ורע מסורתיים. בעולם ה"אמיתי", בו חיים רוב בני האדם, כשיש פשע פונים לרשויות, ומי שמחשיב את עצמו לאדם טוב, יסגיר את עצמו אם הרג מישהו בשוגג.

באפי נאחזת בנואשות בקודים המוסריים שלה, הדבר היחיד שנותר לה מול כל הבלבול והספק העצמי: היא הרגה בחורה חפה מפשע. היא לא יכולה לפטור את עצמה בקלות, כמו שעשתה פיית' (וכפי שעושה וורן), והיא לא יכולה לנסות לטאטא גם את זה מתחת לשטיח, ולהניח לספייק להפוך גם את זה ל"סוד הקטן שלנו".

למרות שצריך בהחלט להעריך את באפי על כך, יש תחושה שהיא מוציאה את כל העניין מפרופורציות, שהיא מניחה לעצמה להיסחף בתוך גל האשמה. כשהיא ניגשת לדון לספר לה מה החליטה לעשות, היא משתמשת במילים ". Dawnie, I have to" - המילים אותם אמרה כשנפרדה מאחותה על המגדל, לפני שקפצה אל מותה כדי להציל את העולם. המילים האלו הופכות את הפרידה הזאת, כשבאפי עומדת להסגיר את עצמה, לחמורה בדיוק כמו הפרידה ההיא, שהיתה אמורה להיות הפרידה הסופית. אבל הפעם דון לא פאסיבית, היא מטיחה באחותה את כל הדברים שהיא נושאת בתוכה כל העונה, ולמרות שכשדון אומרת דברים, רובנו נוטים לשמוע התבכיינות כללית ולא יותר, פה אומרת דון את כל האמת בפנים: שבאפי שמחה ללכת, שהיא ממילא לא כאן, שהיא היתה מאושרת שם, בגן עדן, ובכלל לא רוצה להיות כאן, בעולם. אפילו דון רואה את הקשר הישיר של מה שקורה עכשיו, לאותו רגע על המגדל. נראה שהבחירה בדרך שנראית הירואית במבט ראשון, אך אנוכית ותבוסתנית במבט שני, הפכה להרגל של באפי. לאורך העונה היא נמצאת על מסלול ההרס העצמי, מפני שבתוך תוכה מה שהיא באמת רוצה זה לחזור למקום הטוב בו היתה. הפניה למשטרה היא אמנם לא הדרך לגן עדן, אבל היא השתקפות קטנה של אותו תהליך.

מאוחר יותר בפרק, נראה עוד הוכחה לכך שבאפי בעצם לא מבינה את דון בכלל. גם היא רואה בה רק נערה מתבגרת שנוטה לזעוף, ולא מבינה כלל את הסיבות מאחורי הדברים שדון עושה או אומרת. היא לא הבינה שדון וויתרה על ערב בחברתה כדי לבלות ערב עם משפחה אמיתית. היא לא הבינה כלל את הדברים שאמרה לה דון כשסיפרה לה שהיא עומדת להסגיר את עצמה, ולא כמה מפחידה את דון המחשבה שתישאר שוב בלעדיה, לבד בעולם. כשהאיום הזה חולף, ודון עדיין לא מרוצה, באפי לא מבינה למה דון עדיין כועסת עליה. נראה שהיא שכחה לחלוטין את התפקיד שלה בחיי דון. בסוף העונה החמישית דון היתה הדבר הכי חשוב, דבר ששווה להרוס את העולם כולו עבורו, להקריב חיים עבורו. היום באפי זוכרת רק באופן כללי כמה חשובה דון - לא כמשימה של הקוטלת, אלא כבן אדם, כילדה, כאחות שזקוקה לה. במיטב המסורת של העונה הזו, המצב יישאר כך, והבעיה לא תטופל.

***

באפי אכן הולכת להסגיר את עצמה למשטרה, והדבר היחיד שעומד בדרכה הוא ספייק, שלא מוכן להניח לה להקריב את עצמה ככה. כמו ב"מההתחלה, עם רגש", ספייק הוא זה שנמצא שם כדי לעצור בעד באפי מלרקוד עד שהיא נשרפת. כמו שם, כשהיה היחיד שפעל בעוד שכולם עמדו והביטו (פה יש לנו את דון, שאמנם הטיחה באחותה דברים קשים, אבל לא עשתה שום דבר לעצור בעדה, לא באמת). שלא כמו אז, אין בסצנה הזאת טיפה של רכות. היא מתחילה בחילופי מילים קשות, ומסתיימת בבאפי, שמכה את ספייק מכות שהיו מסוגלות להרוג אותו, אילולא היה כבר מת.

ספייק נפטר מהגופה, סילק אותה, על תקן "אם היא לא בקו הראייה המיידי שלי, היא לא קיימת והבעיה נפתרה". ספייק רוצה "לטפל בזה" עבור באפי, להקל עליה. הוא רוצה לקחת את הדילמה המוסרית שלה ולהעלים אותה, אולי כי גם הוא יודע שהריגה זה דבר שבאפי לא מסוגלת להתעלם ממנו, ואם היא תתחיל להביט בעצמה לעומק, במה שנחשב לנכון ולא-נכון בעיניה, היא תיזכר שהיא בעצם לא יכולה להרשות לעצמה להיות איתו. אבל הוא לא מצליח, כי הוא לא יכול לטפל באף אחת מהבעיות של באפי עבורה, אולי רק באופן זמני או שטחי. אפשר לטאטא אותן מתחת לשטיח, אפשר לזרוק אותן לנהר, אבל הן תצופנה חזרה, הן לא באמת נעלמו רק כי הן לא בקו הראייה המיידי.



שוב משחקים באפי וספייק את התפקידים הרגילים במערכת היחסים שלהם: היא כואבת, ומוציאה את כל התסכול עליו. בועטת לו בראש ובורחת. הוא מזמין את זה, מזמין אותה להנחית עליו כל מה שתמצא לנכון, להוציא עליו הכל "Come on, that's it, put it on me. Put it all on me." ספייק מבין אהבה שכרוכה בכאב גופני - זה דרכו כערפד (כך תכנן לענות את דרוסילה עד שתחזור אליו), ועל כן כל זה נראה לו הגיוני והוא מקבל את האלימות של באפי כלפיו בהשלמה. "נסה חזק יותר" היא אומרת לו, כשהוא טוען שניסה לא לאהוב אותה. אולי כל עוד הוא אוהב אותה, היא לא יכולה ללכת מזה, להפנות את הגב לזה, ואולי הפנייה שלה למשטרה היא גם ניסיון לחתוך את הקשר עם ספייק באופן מלאכותי. בכל מקרה, כל הדברים שאומרת באפי לספייק כשהיא מכה בו, מופנים כמובן כלפי עצמה: "אין בך שום דבר טוב או נקי. אתה מת מפנים! אתה לא יכול להרגיש שום דבר אמיתי!" היא מזכירה לעצמה שאין לו נשמה, כלומר - הוא לא אנג'ל, וזה לא לגיטימי לאהוב אותו. אפשר למצוא עוד הקשר אחד לאנג'ל, במילים: I can never be your girl"" - שמזכירות את מה שאמרה פעם לאנג'ל כששאל: "You still my girl?". באפי ענתה אז "תמיד", ההפך מ"לעולם לא" - התשובה שהיא נותנת לספייק שוב ושוב.

בסוף הפרק פוגשת באפי את טארה, שניסתה לברר עבורה אם משהו "מקולקל" בה פיסית. כשבאפי מגלה ששום דבר לא באמת לא-בסדר אצלה, היא מתקשה לקבל את זה. "הוא כל מה שאני שונאת" הופך ל-"כל מה שאני אמורה להיות נגדו". בשורה התחתונה, המחשבה שהיא מנצלת מישהו מפריעה לה הרבה יותר מאשר המחשבה על מערכת היחסים שלה עם ערפד. שוב, אותם הקודים המוסריים שלא מניחים לה לחיות עם מוות מיותר שאולי גרמה, הם אלה שמקשים עליה כל כך לקבל את העובדה שהיא אולי מנצלת את ספייק. בעיניה, זה הופך אותה לאדם לא טוב, וקשה לה לקבל את זה. היא מעדיפה לחשוב שמשהו דפוק אצלה פיסית.

וכך, היא מפספסת שוב את כל הרעיון של העונה השישית: כן, באמת אי אפשר לחזור מהמתים, לחזור מגן עדן, בלי שזה ישנה אותך וישפיע עליך. אין שום סיכוי שתצליחי לחזור לחיים נורמליים בתוך שעה. במקום להלחם בזה היית צריכה לקבל את זה וככה היית מונעת הרבה בעיות בחיים שלך ושל הקרובים לך.

תגובות (101)