ארכיון המסך המפוצל > 2003

התנצחויות, בלבול ופשטידה

"באפי" היא סדרה שכמעט אף פעם אינה עוסקת בפוליטיקה באופן ישיר. הפרק "Pangs" דווקא עושה זאת, ובצורה רלוונטית לנו, הישראלים

מאת: טארה
פורסם בתאריך: 28/12/2003

השאלות העולות ב"באפי" נוגעות כמעט תמיד ליחסים בין הדמויות ולהתפתחותן הנפשית, להתמודדות עם ידידות, עם אהבה, עם אבל, עם בגידה ועם פרידה, אך כמעט אף פעם אין בסדרה התייחסות לפוליטיקה, מלבד תחושה כללית שהממסד מתועב (ראש העיר, סניידר...). הפרק "Pangs" (התרגום המילולי הוא "ייסורים", אך אני מציעה "נקיפות מצפון"), בעונה הרביעית הוא יוצא מן הכלל. כזכור, הפרק עוסק בחג ההודיה וביחסיהם של האמריקנים עם האינדיאנים ילידי אמריקה. הפרק הציג את הבעיה ואת עמדותיהן של הדמויות בה בצורה מאירת-עיניים, ורלוונטית מאוד לנו בישראל ולסכסוך היהודי-ערבי והישראלי-פלסטיני.

לכל אורך הפרק חוקרת החבורה את פרשת רוח הנקמות, בעוד באפי עסוקה בהכנות אובססיביות לארוחת החג. הפרשה הזאת, שלא כאחרות, מעוררת ויכוחים בחבורה, כשכל אחת מהדמויות מתבצרת בעמדתה - עמדות מוכרות מאוד למי שחי בישראל של עכשיו.



ווילו היא הדמות הראשונה בפרק שמציגה עמדה נחרצת. היא אינה מוכנה להיסחף בשמחת החג, ומתעקשת להזכיר לבאפי, ולכולם, את אשמתם של האמריקנים כלפי האינדיאנים ילידי אמריקה. גם כשרוח הנקמות, הוס, רוצח אנשים ומדביק את חברה היקר זאנדר במחלות, ווילו מצדיקה אותו ומסרבת לנקוט באלימות נגדו. היא מציעה להתנצל בפני הוס, לחשוף בפומבי את העוולות שנעשו לשבט השומאש או להחזיר את האדמה. היא מנסה להמעיט מפגיעתו הרעה של הרוח ואומרת "הוא רק בחור אחד בודד…" אך במהרה הופך הבחור הבודד לצבא, וכאשר החבורה מותקפת ווילו מגנה על עצמה ומכה בלוחמים כמו כולם. בארוחת החג היא אומרת שהיא מרגישה אשמה כי ברגע שהיתה נתונה בסכנה, נהגה באלימות.

יש לציין שאף שעמדתה של ווילו היא יוצאת דופן בסביבתה, זוהי גם עמדתה של אמה, ומבחינה זו אולי ווילו איננה כה שונה מבאפי, המתעקשת לחגוג את החג בכל מחיר. באפי רוצה ליצור לעצמה תחושת בית בכך שתחגוג כמו בילדותה. ווילו אולי יוצרת לעצמה תחושת בית כאשר היא חוזרת על עמדות ששמעה בבית. אין זה אומר שעמדתה של ווילו אינה כנה, אבל חשוב לבחון את המניעים שמאחורי אימוצן של השקפות ואידיאולוגיות - האם אין זה נכון שרבים מאתנו מאמצים עמדות או דוחים אותן משום שאלה הן העמדות "של הבית"?

הדבר המטריד ביותר בעמדתה של ווילו הוא שעם כל רגישותה לעוולות שנעשו לבני שבט השומאש, היא אטומה לחלוטין לעוולות שעושה רוח הנקמות עצמה, והיא אף מתעלמת מן הפגיעה בחברה זאנדר, שלמענו היא מוכנה בדרך כלל לעשות הרבה מאוד. מתעוררת כאן שאלה בדבר האכפתיות והמוסריות של מי שמחזיקים דווקא בעמדות האכפתיות והמוסריות ביותר. לפעמים נדמה שמי שמוכנים לראות את העוולות שעשה הצד שלהם לצד האחר, אינם מוכנים לראות בעת ובעונה אחת את האכזריות הרבה של נקמת הצד האחר, ושוב, כל זה רלוונטי מאוד לנו כאן ועכשיו.



לעומת ווילו, באפי אינה מביעה עמדה אידיאולוגית, אלא רצון אישי ופרטי לגמרי ליהנות מהחג וליצור לעצמה תחושת בית. כאשר מגלים שהמרכז לתרבויות נבנה מעל המיסיון העתיק של סאנידייל, ווילו חושבת שהדבר מרתק, ואומרת: "מעניין מה עוד יש מתחת לרגליים שלנו". באפי משיבה באדישות: "רק צינורות ביוב מלאים שדים". השיחה הזאת ממחישה בדיוק את ההבדל בין ווילו לבאפי: בשביל ווילו, קיימים בעולם (מתחת לרגלינו) כל מיני דברים שאינם דווקא מוכרים לנו או קשורים אלינו; ואילו בשביל באפי, אם נתייחס לשדים כאל מטאפורה לשדים הנפשיים, מה שקיים בעולם הוא רק התהליכים הנפשיים, העולם הרגשי הפרטי שלה.

אך להימנעותה של באפי מנקיטת עמדה יש, כמובן, השלכות אתיות. קודם כל, התעקשותה על חג הודיה במתכונת מסוימת ומוגדרת הזכורה לה מן הילדות מביא אותה לידי אדישות כלפי המתרחש. היא מדווחת לג'יילס על הירצחה של מנהלת מרכז התרבויות כלאחר יד, תוך כדי בישול, וכשג'יילס שואל אותה מדוע ארוחת החג מוכרחה להיערך בביתו דווקא, היא עונה לו - בצחוק אמנם - תשובה מלאה בשמרנות ובשנאת זרים: "אם אתה רוצה להסתדר בחברה האמריקנית, תצטרך ללמוד לכבד את המנהגים שלנו. אתה הפטריארך, ואתה צריך להיות המארח".

כשבאפי יוצאת לקנות מצרכים נוספים היא פוגשת בריילי, והם מצטטים ביחד שורה משיר של רוברט פרוסט: "בית הוא המקום שכשאתה הולך אליו, מוכרחים לקבל אותך". מוטיב הבית שמתבסס כאן הוא מרכזי בפרק, ואתייחס אליו גם בהמשך.



באפי נקלעת לעימות עם הוס, רוח הנקמה, אך כשיש לה הזדמנות להרוג אותו היא קופאת ואינה מסוגלת לעשות זאת משום שהוא גורם לה רגשי אשמה. הוא אומר: "טבחתם את עמי ועכשיו אתם הורגים את רוחו". היא שבה הביתה ומדווחת לג'יילס, ושוב, בעוד הרוחות מתלהטות סביב השאלה אם לנקוט אלימות כלפי הרוח, באפי בורחת אל הבישולים ומדברת על הארוחה "השקטה והתרבותית" שתהיה להם. ג'יילס שואל בנזיפה: "זאנדר חולה, את בטוחה שפשטידה היא הפתרון?" ובאפי עונה במשפט, שהוא אולי המפתח לעמדתה כולה: "אני מעדיפה פשטידה על פני התנצחויות ובלבול". נדמה שבאפי מסכמת כאן את הרגשתם של רבים לגבי התחום הפוליטי: ברגע שנכנסים לפוליטיקה, נכנסים להתנצחויות ולבלבול, והרבה יותר נוח לחזור אל משהו מוכר וידוע - וביתי - פשטידה למשל.

באפי מקפידה לכל אורך הפרק על תקינות פוליטית וכשג'יילס משתמש במילה "אינדיאנים" היא נוזפת בו בנימה פטרונית ואומרת: "לא אומרים אינדיאנים. אומרים ילידי אמריקה", אך טבעה השטחי והחיצוני של התקינות הפוליטית שלה מתגלה באחת כשהיא שואלת את ווילו, שלומדת בינתיים על שבט השומאש ועל העוולות שנעשו לו, אם כבר מצאה "דרך נחמדה ולא שיפוטית" להרוג את הוס.

לבסוף הוס מתקיף את החבורה בעזרת צבא שלם, ולבאפי אין עוד פנאי להתלבטויות: היא מנסה להרוג את הוס ואינה מצליחה לפגוע בו, עד שהיא משתמשת נגדו בסכינו שלו. ברגע שהוס מתפוגג, מתפוגגים גם כל הלוחמים האחרים, ואז גם חולפות מחלותיו של זאנדר ובני החבורה יכולים לשבת לסעודת החג, כאילו האמריקנים, על מנת לחגוג את חג ההודיה, מוכרחים להתמודד עם השדים והרוחות של העבר, של הרמייה העצמית שלהם ושל אשמתם כלפי האינדיאנים ילידי אמריקה. באפי, שזה לה חג ההודיה הראשון בלי אמה, אומרת: "חג ההודיה הראשון שלי לבד - ושרדנו", ונראה שהיה עליה להתמודד עם השדים והרוחות האלה לראשונה השנה משום שעד כה חגגה את החג כילדה, ולכן הוא לא היה באחריותה, אך כשהיא מתחילה לחגוג אותו כבוגרת עליה גם לקחת אחריות על המטענים האידיאולוגיים ועל המשמעות המוסרית שלו.



כמו ווילו, גם ג'יילס מחזיק בעמדה נחרצת - ומנוגדת לשלה. פעמים רבות בפרק הוא מסביר את עמדתו בבהירות רבה: אלימות מולידה אלימות ונקמה היא אינסופית. על אף העוול הנורא שנגרם לשבט השומאש, מוכרחים לעצור את הוס, כי הוא פוגע בחפים מפשע. זאנדר, שנמצא בסכנת חיים, מעוניין גם הוא שבאפי תקטול את הרוח.

אל המחנה הזה, מחנה הגברים, מצטרף גם ספייק. ספייק, הערפד שמדעני הממשלה החדירו שבב למוחו ולכן אינו יכול לפגוע באיש, מופיע בפרק זה כדי להדגיש את מוטיב הבית מצדו האחר - הצד של חסר הבית. בכל החלק הראשון של הפרק אנו רואים אותו משוטט ברחובות, חיוור ורעב. הוא מציץ לתוך "בית חם" של ערפדים שנמצאים בעיצומה של חינגת דם, ואחר כך מנסה לשוב אל ביתו שלו, אך חברתו לשעבר מגרשת אותו, ולבסוף הוא מגיע אל ג'יילס בבקשה למחסה ומזון. באפי וג'יילס מסכימים להכניסו כיוון שיש לו מידע שהם זקוקים לו, אך הם קושרים אותו לכיסא, אינם ממהרים להאכילו, ואינם מתייחסים אליו כאל אחד מן החבורה. כשמתפרץ הוויכוח האידיאולוגי ביניהם, ספייק נוקט בגרסה פרגמטית ובוטה של עמדתו של ג'יילס. הוא אומר שאין לו כוח ל"התבכיינויות" של ווילו ובאפי: "אתם באתם וכבשתם. בהיסטוריה של העולם החזק מנצח, ויוליוס קיסר לא אמר: 'באתי, כבשתי, אבל נורא לא נעים לי'. איך תוכלו להילחם עם הגישה הצדקנית הזאת?" ווילו אומרת: "לו רק יכולנו לדבר אתו" (עם הלוחם) וספייק משיב: "אתם השמדתם את העם שלו. מה כבר תוכלו להגיד לו שישפר את הרגשתו?" האמירה הזאת של ספייק מעניינת, שכן אינה מטשטשת את מעשיהם של האמריקנים - להיפך, הוא מכיר במה שנעשה לא פחות מווילו, אך דווקא בגלל חומרת המעשים הוא חושב שצריך להילחם ולא לדבר.

עמדתם של ג'יילס וספייק היא שמוכחת כנכונה בסופו של דבר, כאשר באפי ו-ווילו נאלצות להילחם ולהשתמש באלימות - אחרת היו כולם נהרגים. אבל כוחו של הפרק אינו במסקנה הזאת, שג'יילס מנסח בסוף: "זו טיבה של אלימות" (שהיא מולידה עוד אלימות), אלא במורכבות העמדות של באפי ושל ווילו, ושל מוטיב הבית.

בית אינו נתון או מובן מאליו בשביל באפי. היא נלחמת כדי לייצר חוויה של ביתיות, ומשקיעה במלחמה זו אנרגיה כה רבה, שהיא נעשית אדישה לחברה החולה זאנדר, למעשי הרצח שמתרחשים סביבה ולכל סוגיית רוח הנקמות. נדמה שהיא - ואולי כך גם אנשים רבים - מוכנה לעשות הכל כדי לייצר את חוויית הביתיות, ואפילו על חשבון אחרים.

מול חוויית הביתיות שבאפי מנסה ליצור, עומדות דמויותיהם של שני הערפדים - אנג'ל וספייק. אנג'ל בוחר להסתיר את נוכחותו מבאפי ולהישאר בחוץ; ייתכן שהוא סובל מהמצב הזה (כך הוא אומר לג'יילס), ובכל זאת זוהי בחירתו. לעומתו ספייק מנסה בכל כוחו למצוא בית שיהיה מוכן לקבל אותו, ומגיע לבסוף אל ביתו של ג'יילס, מקום שהוא יודע שאינו רצוי בו, ושלעולם לא יוכל להיות לו בית אמיתי.

ווילו מוכנה, כביכול, לוותר על חוויית הבית לפי צו מצפונה, אך עמדתה בעניין חג ההודיה היא עמדתה של אמה, ולכן ייתכן שמבחינתה היא אכן יוצרת לעצמה חוויית בית. מלבד זאת, היא אינה מסרבת להשתתף בארוחה.



הפרק הזה - שהכניס את הפוליטיקה הזרה והמטרידה לתוך ה"בית" שלי ("באפי", ואמנות בכלל) - אפשר לי לבחון את הבעייתיות בעמדתה של ווילו (עמדה שהיא בהחלט אופציה בשבילי), שהיא כביכול מאוד מוסרית אך מתעלמת מן הכאב שנגרם דווקא לקרובים לה ביותר, להבין את הסכנות שבהימנעות נוסח באפי, ולחשוב, בעקבות דבריהם של ספייק וג'יילס, שלא מוכרחים לבחור בין התעלמות מן העוולות שעשינו אנחנו לעם האחר (כפי שעושה מנהלת מרכז התרבויות) לבין התעלמות מאכזריותה של הנקמה (כזו של ווילו), ובנקודה זו, אם לא בורחים להתנצחות ולבלבול מצד אחד, או לפשטידה מצד שני, אפשר אולי להתחיל לגבש עמדה.

תגובות (72)