ארכיון המסך המפוצל > 2004

סכפ``ש באפי: אנטרופיה

פרק שמונה-עשר: Entropy

מאת: Safe
פורסם בתאריך: 25/02/2004

.Emancipate yourself from mental slavery
(ברמת העיקרון, בוב מארלי. ברמת הביצוע, פרל ג'אם).

בעונה השישית קיים פרק שלאחריו, באפי אינה חוזרת להיות מי שהיתה בעבר, בו היא התחייבה לקו פעולה מסוים, וכדרכה, אינה נסוגה ממנו. ב"שוב נורמלית" באפי החליטה החלטה. היא החליטה להישאר בעולם ההוא, ולהתמודד - עם מה שלא יהיה. קטיעה זו של הרצף העלילתי הגלוי של העונה השישית, בפרק "פילוסופי" משהו, דווקא אז, אינה במקרה: היא נועדה להדגיש וללבות את אחד מן המסרים החזקים ביותר של "באפי, קוטלת הערפדים": המסר הפמיניסטי-אישי. משם והלאה, בבאפי חל שינוי מסוים. הפרק שלפנינו, "אנטרופיה", מראה את ההבדל הזה ע"י השוואה והתרכזות בדמות אחרת, שונה מבאפי: אניה.

ב"אנטרופיה", אניה ובאפי מוצבות אחת מול השניה, כמטאפורה לדרכים שונות: התמודדות שונה, גישה שונה, אפילו נשיות שונה; עבר מול עתיד; אימננטיות מול טרנסצנדנטיות. תפיסה זו תוצג לאורך כל הפרק, בין השאר, בהתמודדותה של אניה עם זאנדר, והתמודדותה של באפי עם ספייק. כמו כן, בפרק זה קיימת השוואה נוספת: השוואה בין חוזק גברי לחוזק נשי, או בין התמודדות גברית לנשית. כל אלו מומחשים ומומחזים בסביבה המושלמת לקיצוניות, להשוואה. כשם הפרק, "אנטרופיה".

אנטרופיה פרושה אי סדר, או מידת אי הסדר שמאפיינת מערכת. חוק האנטרופיה קובע כי היקום נמצא באי סדר שהולך וגובר. מכאן, אם אתה מסדר דבר אחד - צפה לכך שיהיה יותר בלגן במקום אחר. כמו כן, האנטרופיה מושפעת משני גורמים: א. מצב צבירה. ב. מבנה וחוזק הקשר במוצקים.

כלומר, אם המערכת שלנו היא מערכות היחסים ב"באפי", אז האנטרופיה, חוסר הסדר, אי הבהירות וה"תאקלים" בין הדמויות, יושפעו ממצב הרוח של הדמויות, וממערכות היחסים הפנימיות ביניהן. הגיוני, לא?

אך לפעמים, כמו בחיים, דוחים את הטיפול במצב רק כאשר הוא בלתי נסבל, במצב של אנטרופיה. ב"באפי" ראינו את זה כבר ב"כשהיא היתה רעה": רק כאשר המצב בין באפי לסקוביז הגיע לכך שהיא כמעט הרגה אותם, היא יכלה לטפל בעצמה, ברגשותיה. עכשיו, לאחר שב"שוב נורמלית", באפי שוב הגיעה למצב בו היא כמעט הורגת את חבריה, הסדרה יכולה לטפל בעיצוב הפנימי של הדמויות.

אבל בואו ניתן ל"באפי" להבנות את המסר. המנה הראשונה בתפריט: משחקי שליטה.

בפתיחה, הטריו רודפים אחרי ערפדים על אופנועים, שנעשה תוך שעשוע ניכר של הבנים, ו-וורן מדגים באופן מלא כי המטרה מקדשת את האמצעים: גם כאשר אנדרו נופל, גם הוא וגם ג'ונתן אינם עוצרים. למעשה, כל מה שמעניין אותו זה הדיסק. בנוסף, ממחישים כלי הנשק את השליטה הגברית - שלא לדבר על כלי הרכב עצמו, או הסמל הפאלי של היתד הארוכה במיוחד.

אבל הערפדים, בסופו של דבר, מגיעים אל באפי. בזמן שוורן עובד על השגת הדיסק, ספייק מנטרל את אחד הערפדים, שבאפי נראית כמתקשה מעט להילחם בהם - הוא מרים אותו מהקרקע. ספייק מתחיל עם באפי במעין שיחת חולין. הוא מציע לה עזרה, מבקש שתודה בכך שהיא זקוקה לו - והיא יורה לעברו כי היא לא מוכנה לספר לאחרים עליהם. הוא, בתגובה, מאיים עליה בהורדת הערפד לאדמה. בדיאלוג ביניהם, ספייק יוצא מתוך נקודת הנחה שיש לו כוח על באפי - ה"סוד" הגדול; אחת הדרכים של ספייק לשלוט על באפי, במה שהיתה מערכת היחסים בין השניים. הוא מזכיר לה ללא הרף את העבר. אבל באפי עברה מאז תהליך, שבמהלכו, היא זרקה את ספייק - והחזירה לעצמה את השליטה. היא הבינה את הכוח שיש לה - שוב, לא רק מהסביבה, אלא גם מעצמה. היא מזכירה לו, ולה, את ההווה - מי היא. שעדיין יש לה חברים. ספייק, בבירור, פגוע. הוא מנסה להחזיר לעצמו את השליטה.

השוואה, כבר אמרתי?

כאן אנחנו רואים התחלה של התמודדות עם מערכת יחסים הרוסה אחרת. החתונה-לא-חתונה התקיימה רק לפני שני פרקים, והתוצאות נראות לעין. זאנדר בדירה שלו. שותה. הוא יוצא החוצה, ובבירור, רע לו. אנחנו רואים את אניה, גם היא פגועה. היא חזרה. היא מסתכלת עליו עוזב, מאחורי השיחים. כל המעמד הזה מתקיים ללא מילים.



במעבר חד, אנחנו עוברים ל-romantic relief של הפרק: ווילו וטארה. נדמה שהסצינה הנוכחית היא מעין מתכונת של ניקוי אווירה: הן בקמפוס, נפגשות. אם בפרק הזה ישנה התייחסות לעבר ועתיד, אז סצינות הטארה והווילו מהוות שבירה לכך: הן מייצגות את ההווה. תוך השלמת פערים מן השבוע שעבר, טארה מעלה את זה שהן נפגשות יותר ויותר, "סתם כך", לאחר שיעור. לאחר אי אילו בירורים וגישושים (חמודים להפליא) של השתיים הן קובעות לקפה. שוב מבטים מרומזים אחת לעבר השניה, ונדמה כי האווירה מתנקה.

אגב ניקוי אווירה - באפי ודון בסיבוב החזרת רכוש גנוב, התנצלות, ואחוות אחיות. הפעם באפי לא מתחמקת מהנושא הקלפטומני. היא לוקחת שליטה ומסדרת את העניין, כולל תשומת הלב שנדרשה לדון, תוך הבטחה חגיגית לבלות עמה זמן רב יותר. Oh, goody. כאן באפי עושה צעד נוסף, ליציאה מן העבר, ממה שהיה עד עכשיו.

בינתיים, בטרויקה-לנד, העסקים נמצאים על אש נמוכה. כדי לקבל את העוצמה הנכספת נמצאים השלישייה בתהליכי עבודה על משהו מסוכן. או לפחות, משהו שיעשה את הנוגעים בדבר, אם יזרזו אותו, ל"מתים יותר מחברות-לשעבר מסוימות". ג'ונתן שואל בחשש, לאחר ההבטחות של וורן לכוח עצום ורב, אם שם זה נגמר. וורן, בתגובה, שואל אותו אם הוא מוכן להיפטר מהם כל כך מהר. ואנדרו, בסוודר פרחוני חביב להפליא, עם בעיות משלו - הוא לא בוטח באחרים. כרגע, למעשה, הוא בוטח רק בוורן והוא עושה זאת במעין הערצה עיוורת. הוא רואה בוורן הבטחה. לכוח, לעוצמה - אותה עוצמה שג'ונתן עומד לספק להם. בקרוב. אותה עוצמה, שבעצם כל אחד מחפש - וזו לא שאלה של טוב או רע.

זו שאלה של איזה סוג של כוח יש לך - כוח אקטיבי, או כוח פסיבי.

אניה מגיעה לדירה של זאנדר ומציבה בפניו את התנאי הקשה מכולם: הכול או כלום. היא רוצה חתונה, או את זאנדר מתענה. היא בטוחה שנישואין הם ההבטחה של זאנדר לה - וזאנדר בטוח שדווקא לא. היא רוצה לשמוע את ההבטחה - היא רוצה ביטוח לחיים, ביטוח למה שהיא מרגישה. שם הפרק משקף כעת, אולי יותר מכל, את מצבה - הכול מבולבל ולא בטוח. מכאן, נוצר הצורך בשליטה, בהבטחה. אלא שיש להם הגדרות שונות בקשר לכנות ואהבה, וכשזאנדר אומר שהוא היה רוצה שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו קודם, פניה של אניה משתנים לפניה של שדת הנקמה. היא היתה מקווה שזאנדר לא היה נולד. אף אחד מן הסקוביז עדיין אינו יודע שאניה חזרה להיות שדת נקמה, ויש כאן מעין משחק של הסתרה. אניה כרגע משחקת בתפקיד הנפגעת, ובתפקיד שדת הנקמה. במובן מסוים, היא הפסיקה להיות אניה, הבן-אדם, כאשר היא לא יכלה להתמודד עם מה שהמציאות הזו - או האנושות, הנחיתה עליה.

היא ממשיכה ל"I wish" ונדהמת כשזה לא עובד. כשזאנדר אומר שמשהו עובד, ומתכוון בצורה מטאפורית, היא מרירה. בשבילה, כאב צריך להיות דבר פיזי, במיוחד אם אתה בן-אנוש. ואז היא תוהה מה לא בסדר איתה. למה היא לא יכולה לפתור את הבעיות כמו פעם?

פעם. בעבר.



את שדות הנקמה ניתן להמשיל לזונות הצמרת של העבר. הכוח שיש להן נוצר באמצעים פסיביים - רק באמצעות אחרים, ההסכמה של אחרים, יש להן כוח. הן תלויות באחרים. מקליאופטרה ועד הגיישות, הן הגיעו למקום אליו הגיעו רק באמצעות שליטה על כוח אחר - ולזאת אני קוראת כוח פסיבי.

לבאפי, לעומת אניה, יש כוח אקטיבי. היא מעין ה"אישה החדשה", אם תרצו. בעוד אניה, ושדות הנקמה בכלל, זקוקה לכוח של אחרים, למילים של אחרים, לבאפי יש את הכוח שלה. היא מניעה דברים לקרות. היא הגורם, היא הרצון. היא היד. השחרור הזה, מכוח פסיבי לאקטיבי, מודגש באופן מאוד יפה ב"אנטרופיה", ובפרק זה, באפי מוארת ע"י אניה.

ומזווית הראייה האקזיסטנציאליסטית של העניין, הן מייצגות שני מושגים שכבר הזכרתי קודם: טרנסצנדנטיות ואימננטיות. טרנסצנדנטיות מדגישה את התודעה כפעילות מחשבתית החורגת מגבולות עצמה ואת ניסיונות התודעה להתגבר על עצמה: באפי, במובן מסוים. אימננטיות מתארת את חוסר היכולת של המחשבה לחרוג מן היומיומי ומצרכי הקיום הבסיסיים ולפתח תודעה עצמית ומחשבה רפלקסיבית: או אם תרצו, אניה (ההגדרות לקוחות מן ההערות למהדורה העברית של "המין השני"). באפי מתעסקת כל יום בדברים שהיא לא המרכז שלהם: היא מצילה את העולם, אבל נדמה שהעולם לא מכיר לה טובה על כך. אניה חיה את הנקמה ללא הפסק בתור שדת נקמה: היא נוקמת שוב ושוב, על דבר שנעשה לה לפני אלף שנים.

האלי מגלה לאניה שכדי לנקום היא צריכה שמישהו אחר יבקש את המשאלה, מישהו שלא מעורב. זהו מעין מכשול נוסף בפני שדות הנקמה והמשתמשות בכוח פסיבי למיניהן - עתה, לא נשאר לאניה כל כוח שהוא בנוגע ליוזמה שלה, והיא צריכה את המילים של מישהו אחר בשביל לפעול. היא צריכה את ההסכמה של הסביבה.

בסצינה שזורה היטב רואים את ניסיונותיה של אניה להשיג את הנקמה שלה דרך אחרים. אבל היא לא בדיוק משיגה את מטרתה - ככל שהיא מנסה, האחרים מדגישים בפניה כי לא רק היא הסובלת; כי החיים הם קצת יותר משחור ולבן. אבל היא אינה מוכנה לקבל את זה. היא מנסה להכניס את הכאב שהיא חשה אל תוך פיהם של אחרים. היא מחפשת הכרה והזדהות אצל אחרים, ונפגעת כאשר אינה מוצאת אותם, אחד לאחד, כפי שחשבה.

אניה ממשיכה עם באפי, ומנסה להגיע עמה לעמק הרגש השווה. ואם זה לא יעבוד, תמיד אפשר לדבר על עינויים. למעשה, אניה בשלב זה חותרת לעבר הנקמה שלה במהירות ובעוצמה מסוכנת. הרי לזאנדר מגיע להיענש, לא?

אניה מתייאשת, ובאפי מנסה לנחם אותה עם "I wish" מסוג שונה (עדות נוספת לכוח האקטיבי של באפי מול הכוח הפסיבי של אניה), מתוך רצון כן לעזור לאניה, אבל בגישה של "הלוואי שיפסיק לכאוב לך כל כך". כשזאנדר מגיע לביתה של באפי, מסתכלת עליו אניה בזרות גדולה, ואומרת לו שלמרות שהוא פגע בה, הם - הסקוביז, עדיין אוהבים אותו. בעיניה, אהבה ושנאה הן אותו הצד של המטבע. היא אינה רואה מעבר לפגיעה, ועוזבת בזעם. באפי מונעת מזאנדר ללכת אחריה.

זאנדר מדבר על נטישה, ועל כך שכאב לו לעזוב. הוא בועט בגמד הגינה (אין צירופי מקרים), ורואים בתוכו מצלמת וידיאו, בזמן שהם מדברים על חוסר ביטחון, נטישה ופגיעה.

והמסקנה הברורה מאליו, איכשהו, היא ספייק.

בקריפט, ספייק אומר לבאפי שהוא לא פוגע בה, בלשון הווה, והיא לא רואה את זה - את מה שהוא מרגיש. היא, בתגובה, אומרת לו שהיא חושבת שזה אמיתי - אבל הוא צריך להמשיך הלאה. הוא אומר לה, נעלב ונזעם, שתצא מן המערה. ושניה לפני שהיא נסחפת לעוד נאום צדקני, באפי יוצאת מן המערה, ונותנת לספייק את זכות המילה האחרונה.



כאן, רואים את המשותף בין אניה לספייק: הכאב. רק שבעוד שהיא עיוורת מרוב כאב, הוא אינו עיוור מכדי לראות משהו מעבר לרגשותיו לבאפי, ומלהמשיך הלאה, כפי שהיא אמרה לו. אבל כרגע, זה פשוט כואב מדי.

האלי מציעה לאניה במג'יק בוקס, שבמקום לנסות לקבל משאלה ממישהו שאוהב את זאנדר, לקבל משאלה ממישהו ששונא את זאנדר. בתזמון מושלם, נכנס הנושא מהפיסקה הקודמת. ואז, האלי אומרת לה שגם גברים יכולים לבקש נקמה - מה שמוציא את אניה מאיזון לרגע, אבל אצלה, אולי כמו וורן - המטרה מקדשת את האמצעים.

ספייק מבקש משהו עבור הכאב שלו - אבל לא נקמה, אלא כישוף, "תרופה". לעוד מישהו היה פלאשבק ל-"Lover’s Walk"? אניה משיבה שיש לה משהו טוב יותר מכישוף - יש לה ויסקי. בעוד הוא משתמש בשתייה בשביל להדחיק לזמן מה את הכאב, היא משתמשת בו בשביל הנקמה. הוא אומר לה שהוא היה פוגע בו אם לא היה לו את הצ'יפ, שמה שזאנדר עשה, היה רשע - ושהוא לא היה עושה את זה. הם מדברים על להמשיך הלאה. הם מדברים על אכזבות, על נקמנות יתר. ולאט לאט, בעוד הם הופכים להיות שיכורים יותר ויותר, מחפשת אניה את ה"אישור" שהיא חיפשה. המניע שלה נשאר אותו המניע - חיפוש ההזדהות, אולם הביצוע - הנקמה, נראה פחות רלוונטי לעת-עתה. היא מצאה, בצורה אחרת, את מה שהיא חיפשה - הזדהות. הם שמים את עצמם מעל ה"אנושיים", מעל הכלל - אפילו שמה שהם מרגישים, וחווים, אנושי לחלוטין.

ואז, הם מנחמים אחד את השניה. אניה אומרת שהיא לא ישנה, שהיא חושבת כל הזמן שזו אשמתה, ובוכה. ספייק אומר לה שזו אשמתם של זאנדר ובאפי - שהם לא יכלו להתמודד עם מה שהרגישו כלפי אניה וספייק. הם היו אמורים להיות מתים לפני מאות שנים והם אלו אשר חיים באמת. הם מתייחסים אל באפי ואל זאנדר כחלשים. ואז, כשכל האלכוהול והאמפתיה עשו את עבודתם, הם מתנחמים בסקס.

ואז, גם הסקוביז וגם הטרויקה מגלים אותם.

זאנדר ובאפי פגועים ממה שראו. זאנדר, בתגובה, לוקח נשק והולך להילחם - ובאפי קופאת. זאנדר פעיל, אקטיבי, ובאפי, כנראה מופתעת מעד כמה שזה מטריד אותה, סבילה. אך בעוד ווילו לא מבינה מדוע באפי פגועה, דון כן. למעשה, באפי אפילו לא מנסה להסתיר יותר מדון את מה שהיא הסתירה עד עתה מכולם - את הקשר שהיה לה עם ספייק, ואת התוצאות שלו. דון שואלת את באפי אם הוא פגע בה, והאם זה נגמר. מהדברים ביניהן, משתקף הקשר הכרה-התרה: ברגע שאתה מכיר בתוצאות של משהו, אתה פותר אותו עם עצמך. גם זאנדר, בזמנו, הכיר במה שיכלו להיות התוצאות של החתונה עם אניה - וביטל אותה.

במג'יק בוקס, אניה וספייק מתלבשים, כמעט שלא מביטים אחד בשניה. וכשכן, הם נדים אחד לשני בהבנה. כשספייק יוצא, זאנדר תוקף אותו בגרזן, ואניה עוצרת בעד זאנדר. ברביעייה, באפי, זאנדר, אניה וספייק עומדים אחד מול השני, מדברים, מטיחים האשמות. באפי מצולמת לבדה, עם אורות של עיר מאחוריה. זוהי זווית צילום שמזכירה את "אן" - ומכך גם עולות הבדידות, ההסתרה והתחושות האחרות מהפרק ההוא. זאנדר נושא נאום תוכחה לאניה על בגרות, עבר והווה, שליטה ופגיעה - נאום שמתאים כמובן גם לבאפי. ואז, עם הערה אחת של ספייק, העניינים יוצאים משליטה - וכולם יודעים פתאום שבאפי שכבה עם ספייק. זאנדר מסרב להבין, לדעת. וספייק? נדמה שספייק השיג את שלו: גם הוא פגע בבאפי.


זאנדר עוזב, ובעקבותיו באפי. ספייק ואניה נשארים. הוא מתחיל ב-I wish.. על זאנדר. אבל הפעם, לאחר שיצאה מהקיבעון האימננטי, אניה עוצרת בעדו. האם משום שהיא כבר השיגה את ההזדהות עם הכאב שלה, ועכשיו היא רואה גם את הכאב של זאנדר, או משום שהיא השתנתה?

והחבורה מתפצלת, וכולם לבד.

ולאחר כל השבירה הזו, אנו חוזרים לנושא קצת יותר מעודד: ווילו וטארה. השמלה של ווילו מהמיוזיקל תלויה על הדלת של חדר השינה שלה, כמעין עדות דוממת לזמנים טובים יותר. באחת הסצינות היותר מתוקות בבאפיוורס, טארה אומרת שקשה לה, שהדברים מתפרקים, ששתיהן בני אדם שונים. מספרת על כל הקשיים שהן צריכות לעבור לפני שהן יחזרו להיות ביחד.

אפשר לדלג על זה, בבקשה?

תגובות (47)