שימוש לא-הגון בסטריאוטיפים הוא החטא הקטן שכולנו עושים, בשלב זה או אחר של החיים שלנו. כל מה שצריך הוא מעידת לשון אחת, ואנחנו מוציאים את כל הפרסים קמצנים, את הגרוזינים עצבניים, ואת הפולנים כחבורה שיושבת לבד, בחושך. ואני אפילו לא רוצה לדבר על מעריצי באפי, החנונים האלה.

גם סיינפלד, כיאה לסדרה שמנסה להציג את כל מה שדפוק בנו, אוהבת להשתמש בסטריאוטיפים. הם לא אוהבים להודות בזה. הדמויות בסדרה מנסות להסתיר את זה בכל הזדמנות אפשרית, או להלביש את זה באור חיובי יותר. למעשה, רק לפני שני פרקים, במסגרת "האישה הסינית", הם עשו את זה. אבל ב"המתעמלת", המערכת הזו מסתבכת מעט.

אבל רגע, ברצינות. אני כותב "יאדה-יאדה" בערך מהעונה השנייה, לא? ואתם מכירים אותי בתור אדם שמגיע מיד לפואנטה? ברור שלא. קודם כל, צריך לטפל בכל קווי העלילה המשניים האלה שמסתובבים להם ברקע. תסבלו אותי לכמה דקות.

קווי העלילה האלה, הפעם, משעשעים במיוחד. מבין כל החבורה, קרמר נתקע עם העלילה הכואבת ביותר: יש לו אבן בקיבה, והוא לא יכול לחכות לרגע בו היא תצא החוצה. כמו יותר מדי פעמים בעבר, שוב הוא נתקע עם ביצוע עוויתות פיסיות בשם הצחוק המתגלגל של צופים ברחבי העולם, אבל אם בוחנים את מעשיו עד הסוף, התפקיד שלו חשוב הרבה יותר. הוא מכניס לסיפור את התמונה התלת-ממדית.

התמונה התלת-ממדית היא הסימן של איליין להיכנס לסיפור. זו ממסגרת עבור קרמר את התמונה התלת-ממדית, אבל כשקרמר חוטף כאב-בטן קטן (אבל חוץ מזה, מרגיש מצוין), התמונה ננטשת במשרד, ויוצרת אובססיה חדשה ונוצצת אצל המעסיק של איליין, שמנסה נואשות להסתכל על התמונה בצורה הנכונה. זה, בתגובה, שולח את איליין לפגישה עסקית עם "מעיינות פולנד", אותם הוא מתכוון לקנות, וגורם לתגובת שרשרת שמעמידה בסכנה את העסקה כולה.

ובינתיים, בצד האחר של העיר, ג'ורג' פוגש את משפחתה של לינדסי, שהתגברה בינתיים על אירועי הפרק הקודם. הבעיה היא שג'ורג' (שבינתיים, הספיק לשכוח את כל נושא ה"תמיד להגיד את ההפך") מדבר מוקדם מדי, ומתרברב עד כמה הוא טוב עם אמהות. במובן מסוים, זה נכון. ג'ורג' מצליח במהירות להתחבב על אמה של לינדסי. אבל אז הוא עושה טעות.



ג'רי: אז תן לי להבין את זה. אתה מוצא את עצמך במטבח. אתה רואה פחזנית בפח האשפה. אתה חושב לעצמך, "לעזאזל, אני אוכל קצת אשפה".
ג'ורג': לא, לא, לא, לא, לא. זה לא היה אשפה!
ג'רי: זה היה בתוך פח האשפה?
ג'ורג': כן.
ג'רי: אז זה היה אשפה.

מכאן והלאה, נקבעים כל קווי העלילה המשניים לפרק. אמא של לינדסי משוכנעת שג'ורג' הוא בטלן (לפי המודל של ג'ורג' - עונות 1-5, בערך), מר פיט ננעל על התמונה התלת-ממדית וכמעט הורס את האיחוד של החברה שלו עם "מעיינות פולנד" וקרמר מחכה ליציאתה של האבן המפורסמת. אבל כיאה לפרק של סיינפלד, זה לא נעצר שם. כבר מהרגע הראשון נזרקים רמזים קלים לעתיד להתרחש בסיפורים האחרים. עד סוף הפרק, תהיה לאחת התמונות התלת-ממדיות השפעה מכרעת על יחסיו של ג'ורג' עם אמה של לינדסי. וזה עוד בלי לדבר על העובדה שהוא מוריד חולצה בכל פעם שהוא נכנס לשירותים.

אה, נכון. הורדת החולצה בכניסה לשירותים. מאוד תמוה, כל הנושא הזה. במהלך הפרק הזה, ג'רי עושה עניין מאוד גדול מהורדת החולצה (והחלפת הבגדים, כנראה). הוא טוען בפני ג'ורג' ש"להכיר אותך זה כמו לצאת לג'ונגל - אני לא יודע במה אתקל, ואני מפחד". אבל אף על פי שלנושא הורדת החולצה יש משקל כבד בפרק הזה, שוכחים ממנו לגמרי בעתיד. העובדה שבאף אחד מפרקי העבר של "סיינפלד" לא רואים את ג'ורג' לובש חולצה ביציאה מהשירותים היא עוד סבירה, אבל גם באף פרק מכאן והלאה לא נזכה לראות את ג'ורג' מתלבש ביציאה מהשירותים. בעקבות כל הנושא הזה, ונושא ההעלמות התמוהה של מדיניות "ההפך", אפשר להסיק שג'ורג' לא מתמיד יותר מדי בטרנדים. או שליוצרי הסדרה לא אכפת יותר מדי מהמשכיות. אחד מהשניים. אתם תבחרו.

קרמר: ג'רי, אתה נמצא על הגבול לעולם של תענוגות חושניים שרוב הגברים אפילו לא מעזים לחלום עליהם!

אבל במרכז הפרק, הפעם, נמצא ג'רי. החברה התורנית: קטיה, מתעמלת מרומניה. לג'רי זה לא מזיז יותר מדי. הוא אפילו לא מעוניין להמשיך איתה את הקשר. אחרי הכל, כל שיחה עם הבחורה היא מאמץ לא-קטן. אבל קרמר גורם לו לחשוב על הנושא מזווית אחרת: התעמלות מובילה לגמישות. גמישות מובילה לפחד. הפחד מוביל אל הצד ה... רגע, לא, טעות בזווית.

אבל בניגוד לקרמר, ג'רי לא משתכנע שעברה של קטיה בתור מתעמלת יוכל להפוך אותו למאושר באדם. במוקדם או במאוחר, קרמר מצליח להניח את ידיו על קלטת מלוס אנג'לס '84 - האולימפיאדה בה, לכאורה, השתתפה קטיה (פרט טריוויה קטן - אמנם אף מתחרה בשם קטיה לא נרשמה לאולימפיאדה ב-1984 אבל הרומנים אכן לקחו את כל הקופה בתחרות הזו, ואחת המתחרות שלהם קטפה ארבע מדליות זהב). הרגע בו ג'רי וג'ורג' צופים בקלטת, עם פה פעור, כשמהמרקע בוקעות אנחות פורנו-סטייל, הוא מתחרה מאוד חזק על רגע הקסם של הפרק הזה.



צפייה אחת בקלטת, וג'רי עולה בחזרה על הסוס. פתאום, קטיה מעניינת אותו הרבה יותר. הוא יוצא עם קטיה. הוא שוכב עם קטיה. ואז מגלה... שאין בזה שום דבר מיוחד.

קטיה: מדהים כיצד ניתן לעקם את הגוף לאחר שנים של אימונים. כמובן, יש לזה שימוש רק בהתעמלות.
ג'רי: או, אלוהים.

מפתיע לשמוע את ג'רי מתלונן על "סתם סקס". ובכל זאת - ברור שהוא לא מחבב יותר מדי את הבחורה. הוא חיכה לעולם התענוגות החושניים שקרמר דיבר עליו, וקיבל... נו, סתם ערב משעשע במיוחד. הבעיה שלו היא שכעת הוא נתקע, כללי האתיקה של איליין מונעים ממנו להיפרד מקטיה בטרם יעברו שלושה שבועות. וכך, הקשר נסחב.

וכאן מגיע הטוויסט. אנחנו רגילים לכך שבעולם של סיינפלד יש סט אחיד של חוקים. חוקים שכולם מסכימים עליהם, לא משנה עד כמה הם מנותקים מהמציאות. קל לראות שגם קטיה לא מתלהבת יותר מדי מהקשר (אם כי אנחנו לא יודעים עדיין למה), אבל אנחנו מניחים שכמו ג'רי, גם היא סוחבת אותו. אבל מסתבר שגברים, לפעמים, נוטים לכופף מעט את החוקים. בעקבות עצתו של מישה, ידידה של קטיה, זו נוטשת את ג'רי כבר לאחר שלושה ימים.

אבל זה עדיין לא הקטע המצחיק. הקטע המצחיק הוא הסיבה בגללה קטיה נוטשת את ג'רי. מסתבר שקטיה מלוכלכת לא פחות מג'רי. גם היא נמצאת בקשר הזה רק בשביל עולם התענוגות שהובטח לה. אבל בעוד שבארה"ב, מתעמלת רומניה נחשבת בתור הדבר האקזוטי עליו גברים אפילו לא מסוגלים לחלום, ברומניה, נשים נושאות את עיניהן... אל הקומיקאי.

קטיה: אתה אולי יודע לספר בדיחות, מר סיינפלד, אבל אתה בהחלט לא קומיקאי.

זה, בהחלט, אחד מרגעי השיא של הפרק. כאמור, אנחנו רגילים לכך שלחבורת סיינפלד יש, לפעמים, תפיסה מעט מעוותת של המציאות. אבל לראות את ג'רי נופל קורבן לתפיסה של אדם אחר, תפיסה שהיא כה מגוחכת, ובכל זאת מכילה בתוכה גרעין של הגיון - זהו רגע פשוט נהדר. למעשה, רק כמעט מדובר ברגע המצחיק ביותר בפרק. אבל הזוכה האמיתי הוא...



רגע הקסם
המשפט האחרון של קטיה הוא נהדר. באמת. והוא נותן גם פייט רציני לרגע הצפייה בקלטת שהוזכר קודם לכן. אבל בשורה התחתונה, הרגע הטוב ביותר בפרק הוא השנייה בה מר פיט, עם דיו שיוצר אצלו שפמפם-היטלר על השפה, נואם בנוגע לאיחוד עם "מעיינות פולנד", ובשילוב תנועת היד המתאימה, צועק:
"AND... our stock will rise HIGH!"


חזרה אל "פרויקט יאדה יאדה"