המסך המפוצל

יש מצב

האבסורד של "המצב" הוא שדווקא בפינלה, בתוכנית האחרונה, כשכל הלקלק והאויר יצאו, היא סיפקה את הסחורה

מאת: שי מגל

פורסם: 01-09-2001
0 תגובות
האבסורד של "המצב" הוא שדווקא בפינלה, בתוכנית האחרונה, היה שווה לראות אותה. התוכנית רצה מהר, היה המון הומור, במיוחד סאטירה עצמית, וזה אפילו הוציא כמה חיוכים אמיתיים, והפעם, לשם שינוי, החיוכים לא היו לנוע באי-נוחות בכיסא ומה לעזאזל הם חושבים שהם עושים. החיוכים, לשם שינוי, היו יחד איתם. רק כשהגיליוטינה הייתה מעל הראש שלהם, רק כשהם הפסידו את כל הקלפים, חפים מהמניירות, מהפוזה ומהג`אגלינג שאף אחד מהם לא יודע לאן אמור לקחת, דווקא אז, בסיגריה שאחרי, או, בעצם, הסיגריה האחרונה, הם הרשו לעצמם לפתוח כפתור, להתרפק על המיטה כמו שצריך ולתת תוכנית מצחיקה. דווקא כשהם כבר עם חברה קדישא, הם נזכרו שאפשר גם אחרת.

אברי גלעד לוקה במחלת הדן שילוניזם. מה שאומר, שלא משנה איפה תשימו אותם, אם זה יצליח, זה יצליח למרות שהם שם, ואם זה יהרס, רוב הסיכויים, הם פשוט יהרסו את זה עוד יותר. היהירות. המבטים. החנופה לעצמם. "המצב", אולי בקונספט קצת יותר מצומצם, פחות מנחים ויותר שטח, יותר ארגון ופחות מסיבת גן, היתה יכולה להיות חתיכת שוס. אומרים שהמצב עכשיו כל כך גרוע, עד שאפילו לצחוק על עצמנו אנחנו לא יכולים. מי שאומר את זה שוכח שכל דור חושב ככה, מי שאומר את זה כאילו אמר שהעם לא מתאים לאהוד ברק, ושכרומטיס הקדימה את זמנה. לא דובים ולא חשיפה עם פלטו שרון. אנחנו זקוקים לסאטירה דווקא במצבים כאלו, ככה שזה לא העם, זה אף פעם לא העם. זו התוכנית. זו תמיד התוכנית.

"המצב" לא הצליחה כי אברי גלעד יצא מכל חור, "המצב" לא הצליחה כי החומרים היו בינוניים ומטה, "המצב" לא הצליחה כי כל תוכנית נראתה כמו הומור פנימי בין יותר מדי מנחים, שרק היה חסר שישבו שם עירומים ויעשו אחד לשני נעים תוך כדי צעקות של "סתם, כי בא לי לדבר". הטריפ הנרקיסיסטי הזה לא היה מצחיק, הוא היה די מיותר והוא היה מטומטם. זה לא רק בגלל אברי גלעד, צריך להיות הוגנים, אבל זה בעיקר בגלל השרביט שלו. בגלל זה שהוא היה שם באמצע. תקוע. מחויך. מריץ דאחקות בחצי אגורה לליטר.

והנה, בתוכנית האחרונה, הם באמת הצחיקו. הם הצחיקו כי כל המגננות הבראנז`יות ירדו מהם. הם הצחיקו כי האומללות שלהם גרמה לחבר`ה באמת לא לשים זין, בבחינת גם ככה הפסדנו אז אם כבר הולכים נלך כמו שלא הלכו מעולם. לא הייתה יותר מדי פוזה, כי באמת לא היה אכפת להם, וככה, כל המסכות ירדו, כל הלקלק העצמי הזה, כל החארטה והאוויר הנפוח שהיה תקוע להם עמוק בישבן יצאו החוצה ואפשרו להם לעשות הומור אמיתי. קצת על הכל. הרבה על עצמם. וסאטיריקנים, גם אם הם לא, יודעים לפענח מצבים שונים, יודעים לראות זוויות שונות ולתמצת אותם בשלוש-ארבע מילים, וככה החבורה ידעה טוב מאוד לרכל על עצמה, לדבר על עצמה, לרדת על עצמה, הרבה יותר טוב ממה שכל אחד אחר היה עושה. מסתבר שהם יודעים לעשות את זה, הם פשוט היו צריכים אקדח לראש.

אם, נגיד, עכשיו, היו נותנים להם עוד עונה, סביר להניח, הילדים היו חוזרים לסורם. מהצד האנושי, חבל לראות חבורה של אנשים מוכשרים, כל אחד בדרכו, כולל אברי גלעד, שאולי בגלל תמהיל המורכבות של כולם ביחד, אולי בגלל חומרים לא טובים מספיק ואולי בגלל חלומות אלף-לילה-ולילה, לא הצליחו בפרויקט שנפח חיים כאילו לא היה. גן סגור זה תמיד כואב, גם סאטירה שנופלת, במיוחד סאטירה, יודעת להכאיב לא פחות. אז חבל על האנשים, אבל לכל אחד מהם יש את הנישה שלו, ככה שבלשכת העבודה באמת שלא נראה אותם. דרור ושי הם אחלה, אבל חבל שיש ויהיה רק סוג אחד של סאטירה, כל שכן שלשניים יש נטייה ליפול באמצע העונה כשרק בהתחלה ובפוטו-פיניש הם נותנים את זה הכי טוב בעולם. חבל ש"המצב" נפלה כי, באמת, לילדים היה הפוטנציאל, חבל שהיא נפלה כי העם הזה, אפילו יותר מרוב האחרים, צריך מנה הגונה של צחוק כי מה פה כבר מצחיק, חבל ש"המצב" נפלה כי היה להם את זה, הם פשוט לא ידעו מה עושים עם זה.
לפחות לא עד הירייה.
כמו שצריך.

כמו בישראל.