והסרסורים האלה עושים את זה שוב. באיטיות, בערמומיות, מתחת לאף, אבל כן, הסרסורים עושים את זה שוב. לא רק שהם רוצים לגבות מאיתנו כסף על מה שמגיע לנו, אלא שהם גם לא מתבישים בזה. הפעם זה כבר אישי, הפעם זה לא קשור לזה שאני בדרך כלל לא מקלל וזה אפילו לא קשור להיותי ישראלי, זה קשור לדבר הכי בסיסי בעולם. שהסרסורים עושים את זה שוב, והפעם, אחד מהם, אפילו אומר את זה בזנותיות שבדבר.

מילא, מילא שהם עשו את זה לערוץ 4. לא מילא ולא נעליים, אבל על ערוץ שחולל כבר לא בוכים, והקרב הוא על העתיד. קרב לכל מי שאוהב טלוויזיה, לכל מי שחי על תקציב חודשי ולכל מי שמוכן לשלם אבל לא מוכן להיות פרייאר של אף אחד. לא מוכן להיות זונת פרקטים אפילו לא בשביל צ`לסי, ובשביל צ`לסי אפשר לרדת הכי נמוך שאפשר. כי מילא, נגיד, שהם הרגו את ערוץ 4. רוקנו אותו. ייבשו אותו. הפכו אותו למרקקה של סרטי ז` וכ` ועיקרו לו את הסבתא של הצורה. אבל עכשיו הסרסורים מטילים את הזנות שלהם הכי רחוק שאפשר, לעבר העתיד, שהוא, מה לעשות, כבר ממש נודע. הם הולכים לחלוב כל אגורה מהצופים, הם הולכים להרוויח על חשבון העם הכי מכור בעולם. כי, אתם מבינים, בשביל סרטים תמיד יש אלטרנטיבה של די.וי.די קוריאניים וקאזה, אבל בשביל ספורט לא טסים כל יומיים לחו"ל. כי, אתם מבינים, הם הולכים לנרקומנים, והם יחלבו את הנרקומנים. הסרסורים.

ישנה עורכת דין אחת, לא ניכנס לסטיגמות, שהיא-היא אחראית על הפיקוח על הסרסורים. היא-היא אחראית על השידורים שלהם, ועל זה שהדיגיטל לא יעלה להם לשתן שירסס להם את המוח. במילים אחרות, היא-היא דואגת לציבור. היא דואגת לי, היא דואגת לכם, היא על תקן של הדאגנית. דואגת פה, דואגת שם. והנה, היה ערוץ 4, והנה ערוץ 4 לא שווה כלום, והנה ערוץ 5, והנה ערוץ 5 לא שווה כלום, והנה, בשביל לראות קמצוץ של שידור אתם תצטרכו לשלם להם בשביל כל מה שזז. על שידורי הרדיו, על המשחקים האינטראקטייבים. כן, הצופים הם חבורה של אינפנטילים שכל היום משחקים טטריס, בטח, והנה, הסרסורים מנצלים את העובדה היחידה שבישראל אין לצרכנים כוח, ושהסרסורים חוגגים איפה שזה לא יהיה. וכן כן, גם הם סרסורים.






איתן גליק, דארלינג, סמנכ"ל אמו, תקשיב, תקשיב לי לעיניים. אני לא אראה טלוויזיה ואני לא אשלם לך על הערוץ החדש אגורה אחת. שיזיינו לאמא שלי את הרמפות, שיעלו אותי על מוקד, יכרתו לילדים שלי את בהונות הרגליים ויכריחו אותי לרדת לעראפת. אני נשבע באלוהים שאתה לא תקבל אגורה אחת. לא על הספורט ולא על הסרטים. שום כלום. אני אקח כל חודש 50 שקל ואתרום אותם לצדקה, אני אאכיל את הילדים של בן לאדן ואתה לא תראה שקל. אתה לא תראה אגורה. לא אתה ולא המאזדה המזויינת שיש לך בליסינג. שום כלום.

לפני זמן מה, לא הרבה זמן, כשהדם עוד לא עלה לי לויטרינות, הופיע המנכ"ל המחויט של ערוץ הספורט בתיק תקשורת, נו, אתם יודעים לאן הוא שייך, והבטיח. הביט בעיניים של העורכת דין, הביט בעיניים של דודו, הביט בעיניים של עם ישראל והבטיח. אנחנו, הוא אמר, נוסיף תוכן. אנחנו לא נוריד. העולם מתחלק למניאקים מודעים, מניאקים בהדחקה ומנמניאקים. הסוג האחרון יעלו לשמים בסערה. זה אפילו לא קשור לתאגידים שקוראים להם חברות הכבלים, זה אפילו לא קשור לערוץ הספורט. זה קשור לסרסורים שרוצים להפשיט אותנו מהכל, והעשרים וקצת שקל פה הם הכל, וחושבים שיש להם עסק עם חבורה של נרקומנים שבסוף תישבר, בדרך זו או אחרת.

לא דרך ולא זובי. שום כלום. הגיע היום שמישהו ילמד את הזונות התאגידיות מוצצות הדם שאמן, אינשאללה, ימשיכו להפסיד כסף מדי רבעון, הגיע הזמן ללמד אותם שהישראלי לא רק אומר שהוא לא-פרייאר, הוא האמאמאמא של הלא-פרייאר. שיש דברים בחיים, כמו מולדת, אהבה, שוקולד-בננה וסילביה סיינט שאתם מקיזים את הדם עבורם. שום כלום. כי זה פתגם ערבי ותיק, אמיצים מתים פעם אחת, פחדנים מאה פעם ביום. אז סמנכ"ל שחושב שהוא יחשיך לי את המסך, אתה, אתה והחברים שלך, חפשו מי ינענע אתכם, וחפשו מישהו אחר שיממן לכם את החופשות בקריבים. לא על חשבוני, ויודע מה, לא על חשבון כל אחד שחושב על העתיד, שאכפת לו מהכסף שלו, והכי חשוב, שיש לו עקרונות. מי שדורכים עליו היום, ידרכו עליו תמיד, ואתם כבר דרכתם מספיק. גליק, ברוך הבא למשחק החדש.

עכשיו נראה מי יעשה למי חושך.