ארכיון המסך המפוצל > 2005

איש נכנס למשרד של פסיכולוג

\"בטיפול\", דרמת הדגל החדשה של HOT3, מאיימת לשבור לא מעט קונבנציות טלוויזיוניות מוכרות. שיחה מיוחדת עם אורי סיון, התסריטאי הראשי

מאת: JW
פורסם בתאריך: 27/08/2005



"אין תשובה חד-משמעית לשאלה והיא אישית למדי. בעיקרון, כאשר איכות החיים נפגעת או אינה מגיעה לרמה המצופה בשל בעיה פסיכולוגית או בעיה אחרת במציאות החיצונית, רצוי לפנות לטיפול".

(תשובתו של האתר psychologia.co.il לשאלה "איך לדעת האם צריך לפנות לטיפול").

ביום ראשון הקרוב תעלה לשידור הסדרת הישראלית המדוברת, "בטיפול". תזכורת - פסיכולוג אחד (אסי דיין), מטופל אחר בכל יום (איילת זורר, ליאור אשכנזי, מאיה מרון, רמי הויברגר ועלמה זק), וביום החמישי, במפגש שמתעתד להיות המעניין מכולם, ייפגש המטפל עם הפסיכולוגית שלו עצמו (גילה אלמגור).

"בטיפול" מתהדרת לא רק בצורת הפקה שונה וצורת שידור מיוחדת, אלא גם בצורת עשייה אחרת. כל פרק שבועי נכתב על ידי תסריטאי אחר, ביניהם ניר ברגמן ("כנפיים שבורות"), אסף ציפור ("החמישייה הקאמרית", "הבורגנים"), יעל הדיה (סופרת: "שלושה סיפורי אהבה", "תאונות"), דפנה לווין ("שלוש אצבעות"), ארי פולמן ("קלרה הקדושה", "החומר ממנו עשויה האהבה"), עוזי וויל ("8 דקות ביום", "הבורגנים"). מעל כולם ניצב אורי סיון, התסריטאי הראשי ועורך הסדרה.

אורי, מלבד היותו בן אדם מאוד מאוד נחמד, אחראי לכמה מהדברים היותר מעניינים שנעשו בארץ עד כה. למשל, הסרט "דומינו" במסגרת 'סיפורים קצרים על אהבה', למשל "קלרה הקדושה", "פלורנטין", "היתה לי ילדות מאושרת", "שבתות וחגים". אבל למרות פועלו הרב והגיוון המאפיין שלו, ניכר כי "בטיפול" ממאנת להתמקם בתבנית מוכרת כלשהי. ככל הנראה בגלל העובדה ש"בטיפול" בנויה על מערכת מאוד מסובכת ומדויקת של משולשים, שחייבת להיות מאוזנת: מטפל-מטופל-צופה, דמות-שחקן-כותב, דרמה-אותנטיות-עניין וכמובן, המשולש עליו בסופו של דבר נסבה השיחה בינינו, פסיכולוגיה-תסריטאות-טלוויזיה.


הרבה מילים כבר נכתבו על הסדרה, מהי "בטיפול" בשבילך? איך אתה היית מתאר אותה?
הדבר הכי בולט בה בשבילי זה השונות. זה בולט קצת כמו שבערוץ 1 יש פתאום מסך של תקלה, מין "מיד נחזור לשידור" כזה, ויש לרגע שקט, הפסקה. בטלוויזיה של היום יש רצף, הכל תזזיתי ומהיר ותוקף אותך מהמסך, יש מעברים כל כך מהירים מפרסומות לשידורים, ולוקח לך זמן להבין מה בעצם קורה כי הכל מעורב, וזה יהיה מין חור. יהיה בה שקט, אנשים שלא צועקים, מדברים לאט, וזה יהיה משהו סטטי ורגוע, הפוך ממה שקורה על המסך. הכל ברור, ואתה יודע בדיוק איפה אתה נמצא - מטופל אחד שנמצא חצי שעה בחדר אחד, לא הולך לשום מקום, אין פלשבקים ובעצם שום דבר חוץ משיחה. מינימליסטי, פשוט וברור לצופה מה קורה מול העיניים. זה גם רגוע מבחינה קולנועית ומבחינת הקונספט, כל המטשטשים נעדרים ואז אפשר נטו לצלול לתוך מה שקורה. זו מין דרמה צנועה וקטנה, אבל לא פחות חזקה משאר הדברים שיש על המסך היום.

איך היית מגדיר את הסדרה בצורה ה'הוליוודית' (X פוגש את Y)?
זה ממש לא דומה לשום דבר. האתגר הגדול שלנו היה פשוט לעשות סדרה דרמה. כי אם הולכים רק לכיוון של פסיכולוגיה אפשר לקחת הדמיות של טיפולים, ובהסכמה לעשות את זה אותנטי בלי בעיה. אבל רצינו לעשות סדרת דרמה אמיתית שבכל פרק יש מרכיבים של סיפור דרמטי, דחוס יותר מבמציאות כמובן, בעל כוח דרמטי. כל פרק מחולק, ויש מבנה של מערכות, ככה שזה מאוד דרמטי מצד אחד אבל זה לא דומה לשום דבר אחר. אולי אחר כך המצב יהיה הפוך, מישהו יעשה משהו שדומה לזה. באיזשהו מקום, זו פשוט אך ורק שיחה בין שני אנשים.

אני חייב לציין שהאסוציאציה הטלוויזיונית ראשונה שעלתה לי כששמעתי על הסדרה היתה טוני ומלפי.
האמת, אני באמת די מאוכזב שב"הסופרנוס" לא עשו אף פעם פרק אחד שלם של טיפול. ברור שבכל סדרה יש מבנה מורכב, הרבה דמויות, עלילות, אבל פעם אחת לפחות... ב"שבתות וחגים" כל עונה היה מין ספיישל כזה, משהו קצת אחר. אני מהופנט מהסשנים של טוני אבל הם מאוד קצרים. אני מרגיש שאני יכול לקבל מזה הרבה יותר.

כמה פרקים מתוכננים לעונה הראשונה?
לעונה הראשונה והיחידה, אתה מתכוון.

מה זאת אומרת, לא תהיה עוד עונה? סופית? אם נורא ירצו ויבקשו?
לא תהיה עוד עונה. תשמע, בדרך כלל אתה מתפתח עם סדרה, לומד את הגיבורים, מכיר את העונה. ב"שבתות וחגים", בכתיבת העונות היינו אומרים שהסדרה ממציאה את עצמה. לגיבורים יש עולם פנימי רחב ועונה נוספת היתה פשוט קורית. כאן, ככל שכותבים יותר זה נהיה יותר מסובך, יש פחות תשובות והעולם לא מתרחב. אין כאן את הבונוס של עונה שניה, השקענו מאמץ על שהסדרה תהיה דרמטית ומעניינת כמו שהיא עכשיו, כל פרק היה ממש לחצוב בסלע. זה לא נהיה יותר קל אלא רק יותר ויותר קשה. אבל זה מספיק. גם נראה לי נכון שזה משהו בעל אורך חיים. 50 פרקים, לא צריך יותר מזה.

***

איך התגבשו הסדרה והפורמט שלה?
זה התחיל בראש של חגי (לוי, יוצר הסדרה), הוא בא עם הקונספט והשיטה: מטפל אחד, 4 מטופלים, כשביום חמישי זה הפסיכולוג שלו. זה יושב אצלו כבר כמה שנים. רק בשנה האחרונה זה הפך למשהו של חגי, ניר ברגמן, ושלי. הגענו בשביל למלא את המשבצות, לבחור מטופלים, להגדיר, לסדר את העולמות, ואחר כך לכל דמות נבחר תסריטאי אחר שרץ איתה. היצירה היתה מסובכת מהבחינה שיש משולש בין הדמות הספרותית, השחקן שמגלם אותה והכותב שכותב אותה. זה, אגב, משהו שלא קשור בהכרח ליוצרים, זו תסריטאות במבט על. מלבדנו כיוצרים יש דמות, תסריטאי ושחקן, ונוצר קשר עמוק בין הכותב והעולם שהוא מביא, הדמות שאנחנו יוצרים במשותף והשחקן שעושה אותה, ותהליך היצירה הוא קצת כמו שמחליפים גלגל בפנצ'ר. קודם מסובבים קצת בורג אחד ואז סוגרים קצת את השני, אי אפשר לסגור בורג אחד עד הסוף בבת אחת. אנחנו הפעלנו את הדמות, התקשרנו לכותב, הכנו את העולם, ובהדרגה נוצר המשולש ההרמטי של מי ישחק, מי יכתוב ומי תהיה הדמות. זה היה שלב א'. אחר כך, כשיש דמות כותב ושחקן, מתחיל שוב אותו תהליך בהדרגה וזה מין מיקס מעניין, שילוב בין עולמו של הכותב, התהליך הנפשי שהכותב עובר במהלך הכתיבה, ה"טיפול" שהכותב עובר, השפעות שחקן על הכותב ואיזו דמות נוצרת.

בבתי ספר לתסריטאות כל הזמן אומרים שאתה חייב להכיר את הדמות שאתה כותב, לדעת עליה הכל וזה נראה הגיוני. אבל בעולם האמיתי אתה לא יודע כמעט כלום, מעט מאוד כשאתה כותב בפועל. למשל, רפי משעני, הדמות של אלון אבוטבול ב"שבתות", ליווה אותנו חמש עונות, אבל רני (בלייר) ואני לא יודעים עליו כלום מלפני שהתחילה הסדרה. אולי שלוש שורות, מאיפה הוא בא, אולי מאיפה ההורים. אני יודע עליו המון מאז שהתחילה הסדרה. ב"בטיפול" זה הפוך לגמרי, חייבים לדעת, חייבים להבין את הגנטיקה הנפשית של הדמות. זה היה מבחינתנו החידוש, עבור כל התסריטאים. לעבוד על העבר של הדמות כי ההווה הוא קצה הקרחון. יש לדמויות הווה, אבל כל הזמן מושכים חוטים למטה אל העבר הקרוב והעמוק והקדום, זה נוכח וצץ החוצה.

הנה, אצל "הסופרנוס", אתה יכול לדעת מעט על טוני בהיסטוריה והמון ממה שקורה במהלך הסדרה, כמו קרחון שעומד הפוך. פה יש המון היסטוריה שיודעים אותה והיא גם הדרמה. הגילוי של המורכבות של הנפשית שתקועה בנפש האדם מההיסטוריה שלו, הסוד של כל מטופל. זה לא טיפול חיצוני אלא טיפול קליני מודרני שהולך פנימה אל המצוקות החבויות.

איך באמת מסתיימת הסדרה? יש 'סוף טוב הכל טוב'?
למען הדרמה, אפשר להגיד שזה נגמר פיפטי פיפטי. חצי נגמר ב'טוב', חצי ב'פחות טוב'. השאלה היא איך אתה מגדיר 'סוף טוב'. כשזוג מגיע לטיפול, אם הוא מחליט להישאר ביחד זה הפי-אנד ואם הוא נפרד זה לא?

נגיד, אבל לא בהכרח. אם הוא מבין מה הבעיה שלו ומגיע לסוג של סיומת, זה סוף די טוב.
אז אנחנו לא אוהבים סוף שהוא ממש סוף. כל אחד מהם מגיע לנקודה בסוף הסדרה, בין אם זה סוף טיפול או מקום שבחלק ממנו יכול להיות גם נקודת פתיחה לטיפול חדש. אחד מהם, למשל, יגיע למסקנה שעכשיו הוא יכול להתחיל טיפול פסיכולוגי. זה גם סוף.

***

לכל אחד מהתסריטאים יש סגנון אחר, אפילו ז'אנר אחר. איך בכל זאת שומרים על אחידות?
אני, האמת, נגד אחידות. אני לא אוהב את המילה, ולמזלי זה מסתדר בסדרה הזו. הפסיכולוג הוא אחד, אותו בן אדם עם נוכחות חזקה וברורה כמו של אסי דיין. אבל הוא לא אחיד - עם המתעמלת יוצא ממנו דבר אחד, עם איילת זורר שמתאהבת בו יוצא דבר אחר, עם ליאור טייס הקרב יוצא צד אחר לגמרי שלא דומה בכלל לקודמים ועם הזוג יוצא שוב משהו רביעי, ולהיפך. אני אוהב שזה לא אחיד, שכל אחד מוציא ממנו מישהו אחר. זו היתה טרגדיה אם תסריטאי אחד היה כותב הכל, ממש בלתי ניתן לצפייה, מייאש. וזה גם נכון כי פסיכולוג באמת טוב עובד אחרת עם כל מטופל. נוצר מתח אחר, קשר אחר, אנושי.

אז מה עושה תסריטאי ראשי?
התפקיד שלי כתסריטאי ראשי הוא יחסית קל כי אני לא עושה עבודת 'האחדה' כזו גדולה. התענוג שלי היה בעיקר ליצור את הדמויות מכלום, לקחת נייר חלק ולחשוב איך לבנות קאסט, איך ליצור מערך של מטופלים מעניינים. החשש הכי גדול שלנו היה ליצור "אישה, איש צבא, נערה, חרדי, והומו", כלומר משהו מגוון יתר על המידה שיראה קשת של דמויות בחברה הישראלית, גלריה של דמויות מייצגות. היה קשה מאוד לא להגיע למצב כזה. ניסינו ליצור תחושה שמצד אחד הדמויות שונות אחת מהשניה אבל מצד שני לא. כל אחת מהן לא מייצגת פן של החברה ישראלית אלא את עצמה, כדי שזה לא יהיה משהו אידיאולוגי מגזרי. כל אחד הוא בן אדם. לבחור אותם, לעצב אותם, לספר את הסיפור ולצלול לעבר שלהם - זו היתה החוויה הכי מעניינת.

עבדתי גם בנפרד עם כל תסריטאי, ומה שיצא זה סוג של שילוב בין המבט הרחב על הסדרה והדמויות, ונקודת המבט של כל תסריטאי וגם שלי אישית לגבי איך להביא את הדמות הכי מעניינת ולספר את הסיפור שלה בצורה הכי דרמטית ואותנטית. שזה בעצם הקרב הגדול. החשש היה שהסדרה תיפול בין הכיסאות במובן של מעניין ודרמטי ולא אותנטי פסיכולוגי, ולהיפך. התקווה היתה לעשות משהו שהיה מספיק דרמטי ואותנטי, ובקרב הגדול הצלחנו אבל זה היה מאבק. כי אם זה דרמטי מדי, אתה בתור צופה מרגיש שמרמים אותך ואם זה אותנטי מדי, זה משעמם. יש קו דק מאוד ויש נקודת השקה מאוד צרה.

הקאסט נבחר לפני תהליך הכתיבה? כלומר, מצאתם שאתם כותבים לשחקנים, ליכולות שלהם?
כן, הקאסט נבחר הרבה לפני שתהליך הכתיבה הממשי התחיל, והאמת היא שזה היה תהליך ארוך יותר ממה שחשבנו כי בניגוד לתסריטאות רגילה בה הדמות כולה נוצרת בראשו של התסריטאי, כאן זה לא עובד. זה היה קשה מדי לתסריטאי כי כאן חייבים לדעת די מהר מי השחקן כדי לדעת איך לעבוד איתו. מהרגע שידענו שזו איילת זורר למשל, שלוהקה ראשונה, זה היה לעבוד עם הדמות שהיתה לנו בראש כל הזמן, ולעצב אותה מול הליהוק.



זאת אומרת שהדמות של איילת זורר נכתבה במיוחד לאיילת זורר?
כן, לקחנו בחשבון מה הכוח שלה, האנרגיה שהיא מביאה ואיך יהיה מעניין, מה יהיה מעניין שהיא כשחקנית תעשה. אחרי השלב הראשון זו היתה הכתיבה - אל השחקנים.

איך העובדה שהסדרה משודרת בשידור יומי יושבת אצלכם? הייתם מעדיפים שידור שבועי?
אחרי שפיתחנו את הקונספט, חשבנו שאולי נכון ששבוע לא היה שבוע, זאת אומרת שיהיו קפיצות גדולות יותר, להגיד שכל יום מייצג חודש, נגיד. כי גם בטיפול אמיתי, בעשרה שבועות לא מגיעים לכאלו שיאים דרמטיים. הסדרה קצת דחוסה יותר מהמציאות, אז כן, היתה מחשבה כזו, אבל הקונספט היה חזק ונכון, שהלכנו איתו, ואז זה היה מובן מאליו שזה חייב להיות יומי. אבל זו לא "דרמה יומית" במובן הידוע, זאת אומרת דרמה שהולכת יותר על הפשטני בלי סאב-טקסט, ותסריט שנכתב ביום. פה כל תסריט נכתב בחודש.

אתה בעצם אומר שיש קשר מחייב בין הסדרה לבין הפורמט שלה, וזה לא היה עובד בשום פורמט אחר?
יש קשר לגמרי מחייב. אם זו לא היתה סדרה יומית אלא שבועית היא היתה נראית אחרת לגמרי. הכוח שלה הוא בעובדה שהיא יומית והפוקוס הוא גדול על הפסיכולוג, מעבר למטופלים שלו. פוגשים אותו יומיום, וזה מפגש לא פשוט ומעניין, כי לומדים עליו המון. דווקא בגלל השונות שלה זו סדרה אינטנסיבית עם קשר בין הצופה למטפל ולפסיכולוג. בדרמה "רגילה" זה היה נחלש. אנחנו רואים את זה לאו דווקא כסדרה יומית אחת אלא חמש דרמות שבועיות באותה סדרה.

זהו, שאומרים שכל פרק הוא בעצם סדרה אחרת, ושאפשר ליהנות גם אם רואים רק את אחד הטיפולים כל שבוע.
אני אוהב את הפרשנות הזו. אפשר גם לראות את זה כחמש סדרות שבועיות ביום יום. כי ככל שהסדרה היא שבועית היא מתעסקת יותר במטופל, והיומית דווקא מתרכזת בפסיכולוג. אני מחכה, מעבר לסקרנות שלי כיוצר, לראות אותה כצופה, כי יהיה מעניין נגיד לראות אותה בדיוידי או ב-VOD כסשן טיפולי, לראות ברצף את כל הטיפול של מאיה מרון למשל ולבדוק מה מתפתח שם, לגלות דברים חדשים. אבל הכוח של הסדרה כיומית לדעתי הוא גדול ומאוד דומיננטי.

בשלב מסוים, חגי ואני ראינו את הסדרה כחמישה פיצ'רים שונים, כל אחד הוא חוויה ותסריט לסרט קולנוע עם נקודת פתיחה, מערכות ושיא. את סיפור ההווה של הדמות עצמה אנחנו מכניסים לחודשיים וחצי של טיפול.

אפשר למשל לקחת את הטיפולים עצמם בסדרה, ועל הבסיס של זה לכתוב סרט קולנוע. אני מאוד אשמח למשל, וזה אולי יושב אצל ניר ברגמן כתוכנית, לקחת את סיפור המתעמלת (שמגיעה לטיפול כי היא צריכה חוות דעת נפשית בגלל תאונה שהיתה לה, יש חשד שזו לא בדיוק תאונה וזה נגמר איפה שזה נגמר), את כל מה שברגמן כתב וביים ולהפוך לסרט קולנוע מהפנט. את הסיפור של בין הטיפולים, מה קורה בעולמה של הדמות. סיפור הרי שווה סרט קולנוע, ודרך הביטוי שלנו היתה לספר אותו באפיזודות פסיכולוגיות.



רייטינג זה משהו שחשוב לכם? משמעותי?
ברור שחשוב. בכבלים לא כל כך מודדים בשיטת הפיפל-מיטר, אבל אנחנו בהחלט רוצים כמה שיותר צופים. רייטינג זו ממש לא מילה גסה בעינינו, להיפך, נשמח לכמה שיותר אנשים. זו קצת סדרה 'למיטיבי לכת'. היא דורשת מאמץ מסוים מהצופה, ריכוז, הקשבה, סובלנות, תכונות שלא תמיד יש ל, נגיד, 'בטטת הטלוויזיה הקלאסית'. אם להכליל, לצופי הטלוויזיה הממוצעים אין תמיד את הסבלנות, אבל לכל אדם יש את הרצון להקשיב, ללמוד ולקבל עומק. זה נכון שחינכו אותו טלוויזיונית להיות שטחיים ומוזנים היטב למוח, וזו סדרה שדורשת קצת מעבר, כך שמטבע הדברים לא יהיה לזה רייטינג גבוה, אבל אנחנו מקווים לכמה שיותר.

יפריע לך אם יגידו על הסדרה, כמו שבדרך כלל תמיד אומרים, שהיא "ברנז'אית"?
לא, זה לגיטימי. המילה היא טיפה ביקורתית וצינית אבל בסופו של דבר אתה עושה ויוצר בשביל עצמך, אתה חלק מקבוצת אנשים, מחברה. אני עושה מה שאני עושה בשביל עצמי, בשביל חברים שלי, אנשים שקרובים אליי. אתה עושה את מה שהכי קרוב אליך ומה שאתה יותר אוהב. ולמה בעצם מתכוונים כשאומרים "ברנז'אי"?

אני מניח שלסדרות איכות שיש להן יחסית מעט צופים, סדרות שמושכות קהל מאוד ספציפי.
אז ברנז'אי מבחינתי אומר שזה אותנטי, יוצר שעושה את זה בשביל עצמו כי זה אותנטי לעצמו ולקבוצה שלו. אנחנו לאו דווקא מורי דרך או אנשי היי-טק, אנחנו עוסקים פה ביצירה קולנועית. כשזה לא ברנז'אי זה גם סוג של רמאות, בעיני. אם אני עושה משהו שפונה לקהל הרחב אבל זה לא מעניין אותי בחיים שלי, אני לא באמת עושה את מה שאני אוהב, אלא עושה בשביל מישהו אחר וזה פחות מעניין. ואז גם "הבורגנים" זה ברנז'אי, ו"פלורנטין", אנשים יגידו שהן ברנז'איות כי יש בהן יותר מעולמו של היוצר. סדרות שלא יגידו עליהם את זה הן פחות אישיות וגם פחות מעניינות, המינוח פה מטעה.

ואתה יודע מה? אנשי קולנוע הם אחלה אנשים. לעשות סדרות לאנשים כאלה זה סבבה. אתה עושה דברים לעולם שאתה מכיר ואוהב. אבל בסוף זה רק קלישאות. בסופו של דבר כל אחד הוא בן אדם ויש לו עולם. אנחנו עושים את הסדרות שאנחנו הכי אוהבים לראות מתוך מחשבה שכשאתה עושה משהו שאתה אוהב ומחובר אליו, מישהו אחר ירצה לראות את זה.

***

מאיפה מגיעים הרעיונות לפרקים? הכל מבוסס על חוויות שלכם, התסריטאים?
בגדול - כן. כל הסיפורים הם שלנו, של הכותבים. זאת אומרת, הדמויות מאופיינות, יש טייס, מתעמלת, מגדל סוסים, יש רופאה בהתמחות, סטאז'. אבל אנחנו לא אף אחת מהדמויות, כל החוויות הנפשיות והרגשיות זה מעולמנו. שלי, של חגי, של התסריטאים, וממה שנוגע אלינו. כל צד קיים בכל אחד, וכמובן שיש בנו דברים מעניינים יותר ופחות.

וזה בא בעבודה קשה, הקרבות ועבודה קשה. פתאום למשל אתה מבין משהו מאוד חשוב על הדמות. בדרך כלל רעיון טוב מצליח לחתור מתחת לקלישאה, וצריך למצוא את המסכה ואת הפנים האמיתיות שמתחת. כי הדמויות באות עם עשר מסכות, ובכל פרק עוטות על עצמן עוד מסכה ורק בפרק האחרון רואים את הפרצוף האמיתי, שהוא בעצם קיים כל הזמן וגם המסכות הן חלק מזה. בכל פרק אנחנו חייבים להיות מודעים לזה שיש את מה שהדמות מספרת מחוויות השבוע שלה, ממה שקרה לה, את חוויות ההווה שלה, אבל מתחת לסיפור יש אמת קצת אחרת. מה שיפה גם בתסריטאות רגילה וגם פה בסדרה, זה שהדמות לא יודעת, היא באה ואומרת "אני רוצה" והיא לא יודעת שלא זה מה שהיא רוצה. תפקיד הפסיכולוג, שזה בעצם תפקיד התסריטאי שמייצג את הפסיכולוג, הוא להבין שמה שהדמות אומרת זה לא הדבר אמיתי, יש משהו אחר שהיא מסרבת לראות שהוא לאו דווקא שקר. לפעמים היא פשוט לא מודעת אליו, או לא מבינה מאיפה הוא בא ומה המקורות שלו.

זה נשמע כמו מצב די מסובך בו גם התסריטאי בעצם עובר תהליך מסוים של טיפול.
אנחנו כתסריטאים מצד אחד מספרים סיפור לא מודע, ומצד שני צריכים אחר כך לקפוץ לצד השני של החדר להבין מה בעצם נובע מהסיפור הזה. זה כמו שמישהו מספר על חלום שחלם, ואחר כך מחפש את הפירוש הנכון, רק שכאן זה לא חלום אלא הווה וחוויות. למשל, סתם מטופלת שאומרת "חבר שלי הציב לי אולטימטום - מתחתנים או נפרדים". זו מציאות, הווה, והיא מספרת את זה בצורה מעניינת לפסיכולוג, שבשלב מסוים מבין שזה לא נכון - היא בעצם הציבה את האולטימטום בדרך מסוימת, לא החבר שלה, ותוך כדי כך מתברר שהיא פשוט לא מודעת לזה. מדובר בתהליך שבו המטופל מבין שחוויות ההווה שלו וחוויות היומיום שלו לא קשורות. ואם הפסיכולוג טוב, הוא מכוון את המטופל להגיע למקום היותר אמיתי. כך שאנחנו כתסריטאים כל הזמן קופצים הלוך ושוב מכסא המאזין והמפרש לכיסא המספר.

מה שבאמת חשוב זה שבין הפסיכולוג והמטופל נוצרת דרמה חזקה. לכאורה הפסיכולוג מרוחק, הוא יושב ועונה על שאלות, אבל אם בעקבות הסדרה הבנו מה זה פסיכולוגיה, הבנו שהוא חייב להיכנס לדרמה של המטופל, להיות חלק ממנה, שזה מה שנקרא "העברה", הוא חייב להיות חלק מהחוויה, להעביר אליו חלק מהחוויה העמוקה רגשית, ואז הוא מרגיש שהוא נהיה חלק מהסיפור שלך ולא רק שומע אובייקטיבי מהצד. אם החוויה שלך היא הזנחה, אתה תרגיש את החוויה גם בחדר הטיפולים, תרגיש מוזנח ע"י הפסיכולוג וככל שזה יהיה חזק יותר, המטופל ירגיש את מה שהוא מרגיש, הפסיכולוג ירגיש שהוא מצליח להיכנס פנימה, ורק אז יכול להתקיים טיפול.

יש למשל קטע בסדרה שבו הפסיכולוג מתנפל פיזית על אחד המטופלים שלו, אני לא אגיד על מי. זאת אומרת, היחסים הם מאוד דרמטיים, הפסיכולוג הוא לא רק מאזין שמפרש אלא משוחח ומעורב בטיפול. בהתחלה המטופל מביא סיפורים חיצוניים שנכנסים פנימה, ובחצי השני של העונה ממש נוצרת דרמה בין הפסיכולוג למטופל, מערכת יחסים חזקה. זו תאוצה שהולכת ומתגברת וזה מה שמעניין בסדרה. בכל פעם נכנס מידע מבחוץ אבל מה שמעניין זה המתח שרק הולך ונבנה, וככל שהסדרה מתקדמת יש יותר עולם פנימי ביניהם והטיפול הולך למקום של יחסי מטפל - מטופל. הגישה שלנו היא קצת פסיכולוגיה הדדית. המטפל אולי לא חושף את עולמו אבל הוא נוכח ומעורב בחלק מהדרמה של המטופל, בניגוד לזרמים אחרים בפסיכולוגיה.

***

בשבוע שעבר הסתיימו הצילומים והפרק האחרון הוא פרק שאתה ביימת, כך שמתבקש לשאול - מה אתה אוהב יותר, לכתוב או לביים?
אני מאוד נהנה לביים. אני גם אוהב לכתוב, אבל אלו שתי חוויות שונות לחלוטין.

מה יותר קשה?
פיזית, יותר קשה לביים. יש קושי חיצוני, מאמץ, תקשורת מעניינת ואינטנסיבית עם הצוות והשחקנים. תסריטאות זה עולם קצת מוגן, תסריטאי גם פחות אחראי מהבמאי כי בסופו של דבר מי שלוקח את ההחלטות זה הבמאי. אני מאוד אוהב תסריטאות, אבל בימוי זה כובש. בימוי זה החיים עצמם, תסריטאות זו רק התוכנית.

ולסיום, מה ההשפעות הטלוויזיוניות הכי גדולות שלך? מה אתה אוהב לראות?
אם לבחור סדרה שמאוד אהבתי - "טווין פיקס". אני אישית נורא אוהב קולנוע פנטסטי, קולנוע פחות ריאליסטי ו"בטיפול", האמת, היא נורא ריאליסטית. אני אוהב שיש קסם, ופה יש המון אמת. מבחינתי כיוצר זו חוויה, להתמודד עם המציאות, האמת, היומיומיות והאותנטיות שזה לאו דווקא המגרש הביתי שלי, מה שאני אוהב לעשות. אבל יש ממילא מגמה בקולנוע הישראלי להיות ריאליסטי, ככה שאני מסתגל לאט לאט...

***

"בטיפול", ימים א'-ה', 22:15 בערוץ HOT3, רק ללקוחות הכבלים.

תגובות (102)