המסך המפוצל

סכפ``ש אנג`ל: הנערה המדוברת

פרק עשרים בעונה החמישית: The Girl in Question

מאת: אסף רזון

פורסם: 30-11-2005
58 תגובות

"Change alone is eternal, perpetual, immortal"
Arthur Schopenhauer


החיים הם שינוי. אמנם לא כל שינוי הוא טוב, וגם שינויים יזומים יכולים להיות רעים. אבל צריך לדעת להסתגל אל השינוי. יש כאלה שיודעים לאמץ אותו ולזרום איתו, ויש כאלה שמכלים את כל כוחותיהם בהתנגדות.

יותר מכל דבר אחר, "הנערה המדוברת" הוא סיפור על שני גברים שתקועים בעבר ולא מסוגלים להרפות ממנו. ולמולם יש גבר אחר, שמצליח להשתחרר מהפיתוי לשקוע באשליות ובעבר.

ווסלי, שעדיין מתאבל על מותה של פרד, נאלץ לגלות להוריה שהיא אינה בחיים. ואז הוא מזדעזע עוד יותר כשהוא מגלה שאילירייה החליטה לעטות את דמותה של פרד. "האבל נתלה ממך כמו בשר נרקב" אומרת אילירייה, "לא יכולתי לסבול את זה גם מהם. חשבתי שזה יהיה... נוח יותר". נוח למי בדיוק? מי שרואה את ווסלי המשתרך אחרי אילירייה והוריה של פרד כמי שכפאו שד, שנאלץ להסתיר את זעמו, ושקולו נשבר כשהוא אומר להורים "אין בעיה, הכל בסדר", מבין את הסבל הנורא שהוא עובר.



וכאילו זה לא מספיק, גם לאחר שההורים עוזבים, כשהאבל שלהם טואטא אל מתחת לשטיח והועלם זמנית (בשביל מה באמת? האם היום הזה לא יגיע במוקדם או במאוחר?), אילירייה אינה ממהרת לעזוב את הדמות של פרד. היא מנסה לבחון את היחס של ווסלי אליה בצורה זו.

המניעים של אילירייה לא ברורים בכלל. מדוע שיהיה אכפת לה מההורים של פרד? מדוע היא מקשיבה רק לווסלי? נוצר הרושם כאילו למרות כל מה שהיא אומרת, הכליאה בגוף הזה, איבוד חלק נכבד מהכוחות העל-טבעיים, ואולי סוג של משבר זהות שהיא עוברת, מקרב אותה באיזושהי צורה אל האנושיות. ולמרות הטענה שלה כי החוויה היתה "אינפורמטיבית", דומה שהיא עושה מעשה של חסד אחרון עם הוריה של פרד, ואולי גם מנסה לחסוך עוד צער מווסלי, שאליו היא מגלה סוג מסוים של רגש שהוא מעבר לכבוד. ההשערה האחרונה נתמכת בהצהרה מפתיעה של אילירייה-בתור-פרד: "אהבת את זה, אני מרגישה זאת בך. אני... מעוניינת לחקור זאת עוד".

ההצעה של אילירייה מחרידה בפיתוי שהיא מציבה. אשליה של האהובה המתה, שתקהה את הכאב ותעמעם את האבל. אבל את ווסלי זה מזעזע. הוא מתנגד לשקר, הוא מתנגד לפיתוי הנורא. "לעולם לא. את. ככה. זה מחליא אותי. תפסיקי! השתני בחזרה. תהיי כחולה, תהיי כל דבר, אל תהיי היא. אל תהיי היא לעולם".



מעניין לראות שזו לא הפעם הראשונה שווסלי נתקל בפיתוי דומה, גם ליילה התחפשה לפרד, אבל שם היתה לו תגובה שונה - אז ווסלי היה זה שביקש ממנה דווקא להישאר בתחפושת. בשני המקרים, הן אולי ניסו לקבל ממנו עוד תשומת-לב, אולי שיביט בהן פעם אחת במבט שאינו מלא בוז (ליילה) או פחד ואימה (אילירייה). אז מה ההבדל בין אז להיום?

מעבר למובן מאליו - ההיבט הטראגי לאחר מותה של פרד - יש גם הבדלים אחרים. אז פרד היתה פנטזיה בלתי-מושגת אבל עם תקווה לעתיד. לכן ווסלי מוכן להשתעשע בתחפושת כפנטזיה מינית. כשפרד מתה, החיקוי הופך להיות משהו בלתי-מכובד, המדבר סרה במתים. אבל אם נסתכל על הכוונה - דווקא ליילה היא זו שהיחס שלה אל פרד היה מזלזל ומשפיל, לעומת אילירייה שאולי דווקא דרך ההתחפשות ומניעת הסבל מן ההורים, חלקה סוג של כבוד אחרון לזכרה של הקרבן שלה. זאת ועוד, ההתחפשות של ליילה מביעה גם סוג של זלזול לא נדיר אצל ווסלי - ליילה תמיד יודעת שתהיה רק תחליף לדבר שאותו הוא באמת רוצה. אבל אילירייה אינה יכולה להיות תחליף - כי אין תחליף לפרד המתה.

אבל לעומת האיש האמיץ והבוגר הנרתע מאשליות, צמד השובבים שלנו שמשון ויובב ממשיכים להתנהג כמו ילדים טיפשים בגלל אהבה. ואולי לא מדובר בכלל באהבה - לא בפרק הזה לפחות - אלא ברכושנות, גאווה, ואגו גברי. כי לאורך כל הפרק, אנג'ל וספייק מתייחסים אל הנשים בחייהם בצורה השוביניסטית ביותר, הרכושנית ביותר. החל מהגילוי שאנג'ל שלח אנשים לרגל אחרי באפי ומהפלאשבקים ב-1894, עם היחס השוביניסטי המתנשא ("הוא חילל את הבחורה שלי!"). זה ממשיך ביחס הרכושני אל באפי, ובקנאה הילדותית למראה מישהו מוצלח הרבה יותר שלוקח את "הרכוש היקר" מידיהם. ואין דרך מוצלחת יותר לחתום את הגישה הזאת מאשר בסצנת הסיום, שם הם דנים ברעיון ההזוי לנעול אותה בקופסה. "אבל היא בטח תמצא דרך לצאת החוצה. היא די חכמה".



אנג'ל וספייק שמסרבים (על פני השטח) להכיר ביכולת הבחירה של באפי בשנוא-נפשם, בטוחים שהוא מכשף אותה. אבל האם היא נמצאת תחת השפעת כישוף או אולי דווקא הם? תראו מה קורה להם ברגע שמוזכר השם שלה. הם עוברים רגרסיה למצב אינפנטילי-עד-גבה-גלי. השילוב של הילדותיות המפונקת והגאווה הגברית, גורם להם לזנוח שוב ושוב בחוסר-אחריות את המשימה, וכמעט להיכשל בה, והכל כדי לרדוף אחרי הבחורה הזאת מן העבר.

הנקודה החשובה שרוצים לומר פה: שני הגברים האלה לא רק מתנהגים כמו ילדים, אלא - בעיקר - חיים בעבר ומסרבים להרפות ממנו. הפלאשבקים, ההיצמדות אל האהובה הישנה, הניסיון לכפות את שיטת הפעולה והתרבות שלהם על המקום - אלו תכונות גבריות. אמריקאיות.

לעומת זאת הנשים (ובפרט באפי) זורמות, לומדות, גדלות ומתפתחות. קל לראות את קו השבר הזה בין הגבריות לנשיות לפי הדיאלוגים בפרק. כל מי שהם מדברים איתו בפרק הם נשים (השדה שמוסרת את התיק עם הראש, הבארמנית, המנכ"לית של וולפראם אנד טפו), או גברים נשיים (אנדרו, השד החוטף שמודה כי הוא מאוהב באימורטל). כל אלה בתורם, ובעיקר באפי הבלתי-נראית ואנדרו המפתיע, מנסים ללמד אותם את הלקח - לא לחיות בעבר, להשתנות. לחיות.

המסר הזה מסתייע על-ידי כמה מטאפורות חשובות בפרק. קודם-כל, הראש, אובייקט הרדיפה השני בפרק, אחרי באפי. לא סתם אומרת להם האיטלקיה הממונעת: "אל תאבדו את הראש שלכם". כי הם גם מאבדים את הראש, וגם רודפים אחריו. ומה קורה כשהם מצליחים לרגע להשיג את האובייקט שכה חשקו בו? נכון. הוא מתפוצץ להם בפרצוף. וזה מה שקורה לכל מי שרודף אחרי חלומות באספמיא.



המעניין הוא שיש כאן קו שבר נוסף, שמשום מה מקביל לגבריות-נשיות, והוא בין האמריקאים לאיטלקים (או בהכללה: אירופאים. או בהכללה גדולה יותר: העולם החדש מול העולם הישן). זה עומד בסתירה מוזרה לסטריאוטיפ נפוץ אחר, של העולם ה"ישן" הדקדנטי והעבש, התקוע בעבר, מול אמריקה הצעירה והדינמית. וגם בסתירה לזה ששני הגיבורים שלנו הם בכלל אירופאים במקור. אם כי גם ראשוני האמריקאים היו בתחילה רק מהגרים מבריטניה עם מבטא גרוע...

מעניין לראות כמה הפרק הזה משקף סוג של רגשי נחיתות של האמריקאים מול האירופאים. אלה מרוכזים במידה מסויימת במיתוס סביב האימורטל. הוא עתיק, אקסקלוסיבי, אלגנטי, מתוחכם, ובעל טעם טוב. אבל לא רק בסטייל הוא ניחן, אלא גם בעליונות אינטלקטואלית ורוחנית. וכאילו כדי להכאיב עוד יותר הוא גם מפתה ותאוותן עם חולשה לנשים שאוהבות ערפדים, והערפדים שאוהבים אותן. הכשלון שלהם לנקום בו לא מתבטא במפלה בקרב, אלא נגרם מכך שהם לא מצליחים להכנס למסיבה האקסלוסיבית שהוא עורך, ונשארים בחוץ - דימוי מצוין לרגשי נחיתות של העולם החדש והצעיר מול העולם הישן.

אנג'ל וספייק, הערפדים הפוסט-מודרניים, מקנאים באימורטל שדווקא מקיים בו רבים מן האלמנטים של דרקולה והערפד ה"קלאסי" בספרות. זה שהוא בעל קסם אפל, אריסטוקרטי, דקדנטי, פרברטי ובעל כוח משיכה מיסטי על נשים. ובכלל - מי אמר שהוא רע? היחידים שמעידים על כך הם אנג'ל וספייק, שיש להם סיבה טובה לשנוא אותו, ואפילו אנג'ל מודה בכך שהוא אולי רע, ואולי לא. אחרי הכל, לאורך הפרק מתברר שהוא יוצא עם באפי, הציל נזירות מציפורניו של אנג'לוס, ומנע מלחמה על-ידי השגת הראש ומשלוחו. נשמע די טוב עד כה.

מול הצדקנות האמריקנית שרואה רק שחור ולבן ופותרת את הקונפליקטים בצורה חותכת ולרוב אלימה, האיטלקים מציגים עולם שהוא מלא גווני אפור. אין טוב ורע, יש רק עסקים, הגבולות מטושטשים (באפי והאימורטל), זהויות מיניות מטושטשות (אנדרו והשד האיטלקי). הדברים היחידים שלא מטושטשים - מחשופים איטלקיים נדיבים, אנג'ל בתלבושת בוהקת של נהג מירוצים שוייצרי, ופצצות...



בזמן שגיבורינו מוכי-הטסטוסטרון מנסים לטעון בתוקף "אנחנו גיבורים! אנחנו אלופים! לא ניתן למישהו אחר לנקות אחרינו!", האיטלקים מחייכים בהבנה, וממשיכים למסיבה הבאה, לא לפני שדאגו לשלוח את הראש ללוס-אנג'לס ביחד עם עשרה מעילים וכמה זוגות נעליים אופנתיות. הראש נחטף? נשלם קצת וניקח אותו. המעיל של ספייק, "העור השני שלי", הושמד? זו רק עוד בעיה שאפשר לפתור בקלות, אם רק תרפה לרגע מן העבר ותחשוב בהגיון.

לחשוב בהגיון - זה מה שחסר כאן. והרי כל המרדף הזה הוא מרדף עקר. נקודת המבט שלנו הצופים היא, ברובה, כמו של אנג'ל וספייק. אנחנו רוצים סגירה. בחירה. אבל מי שרודף אחרי אהובה ישנה רודף אחרי צל חולף, זיכרון. כך זה גם עם אילירייה/פרד, וכך זה עם באפי. יפה לראות שהסירוב של שרה מישל גלר להופיע בפרק רק עשה לו טוב. בגלל זה באפי מופיעה תמיד מרחוק, ברמז, כנוכחת-נפקדת שמניעה את גלגלי העלילה אך נשארת תמיד אובייקט בלתי-מושג.

יתרה מזאת, כאילו כדי להדגיש את חוסר-התוחלת, אנג'ל וספייק מסתובבים כל הזמן במעגלים. אפילו קרב האגרופים הכושל שלהם - במקום להיות משהו שהולך מן הפנים אל החוץ ויקדם אותם בקרב להשגת הראש, הופך להיות קרב שבו שניהם מכים זה את זה במקביל, כמו שני הדגים המסתובבים זה סביב זנבו של זה בסמל יין-יאנג. גם במרדף שלאחר מכן, אחרי הראש במכונית הספורט, הם מגלים שהם במעגל. ובעיקר הם מסתובבים במעגל כי הם חוזרים שוב ושוב לאותם מקומות. שוב אל הדיסקוטק, שוב אל "וולפראם והארט", שוב אל הדירה של באפי. רק בפעם השלישית שהם מגיעים לשם, אנדרו מסביר להם קצת מעובדות החיים. "הנקודה היא שבאפי ממשיכה הלאה. אם גם אתם תעשו את זה, אולי גם תשיגו אותה יום אחד. אחד מכם, לפחות. אבל אם תמשיכו לרוץ במקום, תגלו שהיא נעלמה כבר מזמן. באפי אוהבת את שניכם, אבל היא צריכה חיים. אנשים משתנים. אתם צריכים לנסות את זה לפעמים".

והם מקשיבים לו. כנראה. כי הפרק מסתיים באנג'ל וספייק שיושבים על השולחן וממלמלים "להמשיך הלאה. התכוונתי לעשות את זה בכל מקרה. אני עושה את זה עכשיו. עוד בזמן שאנחנו מדברים, אני ממשיך הלאה", כשהמצלמה מתרחקת ומראה אותם יושבים בחיבוק ידיים במשרד...



"הנערה המדוברת" הוא אולי הפרק המושמץ ביותר בתולדות "אנג'ל", יותר אפילו מ"מדוע אנו נלחמים". וחבל. כי אם רק היה זה פרק "מילוי" בתחילת העונה, ולא אחד לפני זוג פרקי הסיום, הוא היה יכול להיות פרק משעשע ומוערך, כמו "שעת חיוך". אבל גם ככה לא חסר לו - כי אפשר לגלות בפרק, בעיקר בסיפור רומא, סוג של אידיאולוגיה, של מסר, שמועבר בצורה עקבית ורב-מימדית. לצורך זה (או סתם בשביל הכיף) הוא מתעלל במיתולוגיה, מנצל לרעה סטריאוטיפים תרבותיים, הופך שתי דמויות אהובות לצמד אידיוטים, ובאופן כללי מתנהג כמו סיטקום בן 40 דקות. אז מה. כיף להשתולל קצת רגע לפני הסוף...

הערות:
הפרק רומז לסרט המפורסם "חופשה ברומא", במיוחד לסצינה המפורסמת שבה גרגורי פק מסיע את אודרי הפבורן על הווספה האיטלקית




ניתן אולי לראות דמיון גם לסרט "אוואנטי" של בילי ויילדר, שמתחיל באמריקאי שנוסע לאסוף את גופת אביו באיטליה, ומתפתח לקומדיה של טעויות וגילויים. האמריקאי הנוירוטי לומד להתגמש, לקחת את החיים יותר בקלות, תוך שהוא מגלה את הדרך האיטלקית ה"שונה" לעשות דברים - לטוב ולרע.

רבים תהו כשראו את אנדרו יוצא עם בחורה, ועוד שתיים במקביל. אני מניח שכמו כל דבר הקשור אליו, זה יישאר אמביוולנטי... והיו כאלה שאמרו שזה רמז מכוון - כמו שכולם מבינים שהדייט של אנדרו זו מין גחמה זמנית וברור ש"זה ממש לא זה", אולי נבין שגם הזיווג של באפי והאימורטל הוא זמני בלבד.

אפילו מילות השיר של דין מרטין בסצנת הקרב אינן מקריות ומתקשרות לנושא הפרק:

Once upon a lovely time
Many million dreams ago
Once there was a man in love, dear
Many million dreams ago
Once he thought he had a sweetheart
Then he broke the golden rule:a
Never take your love for granted
Wise men often play the fool
Now he'd like to say, "I'm sorry."a
Can't you see within his heart
Without you, there's no tomorrow
Why should true love have to part? a






סכפ"ש זה הסתייע רבות במאמר Rosencrantz and Guildenstern are Undead and chasing around Italy