עמוק באדמה: everything ends / עוד דפנה / 17/12/2006
"הכל נגמר". זה שם הפסקול הרשמי של "עמוק באדמה".
מה יש עוד להגיד על הסדרה, על הפרק האחרון או על הסצינה האחרונה שעוד לא נכתב? קודם כל אני חייבת להגיד בראבו לברק ולyaddo - שניכם כתבתם קטעים מאוד מרגשים, ו yaddo הוסיף כמה לינקים מעולים, כולל להודעות הפטירה של כל הדמויות באתר של HBO, שהוסיפו המון פרטים מעבר למה שראינו בפרק עצמו.
ואם כבר לינקים, אז הנה עוד כמה -
קודם כל, באתר של HBO יש מלא גודיז, כמו למשל "מאחורי התסריט": ניתוח של התסריט של סצינה אחת מכל פרק עם התסריטאי, כולל העמוד מהתסריט המקורי. בפרק הזה אלן בול (שיקרא מעתה - אלוהים) מנתח את סצינת החלום של דייוויד ומוסיף פרטים, למשל שהרבה סצינות בפינאלה הן מעין תמונת מראה של סצינות מהפיילוט. ואכן בתסריט רואים שנת`ניאל מחזיק בסצינה הזו בובה, שהראו את דיוויד משחק בה כילד קטן בפיילוט. מי ידע?
http://www.hbo.com/sixfeetunder/excerpts/Waiting/index.shtml
ואם כבר בובות - גם ה recap ב TWOP מוסיף פרטים שקשה לקלוט כשצופים בפרק. למשל - בחתונה של דייוויד וקית`, מיה מחזיקה ביד את בובת הקוף, שרות` כל כך בכתה בגללה בפרק! וכמו שכבר אחרים שמו לב - בחתונה של קלייר רואים שאחד מבניו של דייוויד (אנתוני?) יושב עם בן זוג בעל מראה אסייתי, ולשני יש אישה (לא שחורה, מוצא לא ברור) וילד.
http://www.televisionwithoutpity.com/articles/content/a4903/
ואם כבר TWOP - יש שם גם ראיון עם ג`יל סולווי, תסריטאית ומפיקה בסדרה, שכתבה כמה מהפרקים הכי יפים בה. הוא מאוד מעניין ויש שם גם התייחסות לפרקי הסיום -
http://www.televisionwithoutpity.com/articles/content/a4904/
והרצף האסוציאטיבי ממשיך: ג`יל מתייחסת בראיון גם להת`ר הברילסקי, מבקרת הטלוויזיה של האתר "סלון", שידועה באהבתה לסדרה ובניתוחי פרקים מעמיקים. ג`יל מספרת שהיא היתה מתכתבת איתה במייל ושניתוחי הפרקים שלה ניסחו דברים בצורה שאפילו התסריטאים לא חשבו עליה. בקיצור, כמו שאתם מבינים, כדאי מאוד מאוד לקרוא את הניתוח של הת`ר לפרק האחרון, שבעצם עוסק בסדרה כולה ובעוצמה הנדירה והמטלטלת שלה ושל טלוויזיה טובה ואמנות בכלל. קריאה מומלצת לכל חובב טלוויזיה.
salon.com/story/ent/tv/review/2005/08/22/6fu/index1.html?pn=1
ועוד ניתוחים - בקהילת טלוויזיה של ynet יש ניתוח נהדר של הפרק, שנכתב על ידי מישהו בשם טמפיקו -
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-859-64,00.html
ובאותו אתר - ניתוח של הפרק שכתב איתי קרני. הוא לא מדהים במיוחד, אבל מרגש לקרוא את יותר משבעים התגובות למאמר ולראות איך הסדרה הזו נגעה בכל כך הרבה אנשים, שהם לאו דווקא מכורי טלוויזיה אובססיביים כמונו כאן באתר -
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3339814,00.html
אז כשקוראים את כל הניתוחים והביקורות עולה, לדעתי, שאלה אחת מרכזית - האם סצינות המוות בסוף היו "אמיתיות", או שזה הדמיון של קלייר? לכאורה ברור שמדובר במוות האמיתי של כל דמות, ביחוד לאחר שקוראים את הודעות הפטירה באתר של HBO, אבל כמה כותבים התיחסו לזה בתור קלייר שמדמיינת את העתיד, כנראה משום שאחרי כל סצינת פטירה, השוט חזר אל תוך העיניים של קלייר וזה אכן נראה כאילו אנחנו בתוך המחשבות שלה. מה דעתכם?
עוד שאלה, שחשובה לי אישית, היא למה מתייחסים אל סצינת הסיום כמדכאת ונוראית? מבחינתי היא דווקא היתה מלאת אופטימיות. אני אסביר -
לצערי הרב מאוד מאוד, הייתי מספוילרת לגבי העובדה שהפרק מתאר את המוות של כל הדמויות. וזהו. לא ידעתי איך ומה. מכיוון שגם ידעתי מראש שהתיחסו לפרק הזה כעצוב במיוחד, והיו הרבה "אזהרות בכי" (גם כאן באתר), הנחתי שכנראה העתיד, והמוות של לפחות חלק מהדמויות, יהיה טרגי. ובעצם הנחתי את זה גם כי אני מכירה את הסדרה ואת אלן בול (אלוהים כבר אמרנו?), הגאון הפסימי והציני, שלימד אותנו במשך חמש שנים, שבסוף הכל נגמר ברע. שגם כשנראה לנו שהדמויות הצליחו להשתקם ולהתגבר ולשנות את חייהן, כל זה הוא רק "שכבה של צבע לבן" (-שם הפרק הראשון בעונה האחרונה). מתישהו הצבע יתחיל להיסדק ולהתפורר, וכל השדים מהעבר ישובו לרדוף אותם (ואותנו) - הפחדים, ההתמכרויות, המחלות, האישיות הדפוקה וההרסנית, כולם תמיד יצוצו מתישהו ויזרעו הרס. ככה היה בעצם כל המהלך של הסדרה בכל עונותיה. לכן חשבתי שגם הסוף של הדמויות יהיה טרגי ונורא, ביחוד לאחר שרובן הגיעו ל rock bottom בפרק הקודם. אז חשבתי שלפחות אחת מהדמויות לא תצליח להתגבר על מותו של נייט ותתאבד (רות`? דיוויד?). שלפחות אחת מהן תמות ממנת יתר (קלייר? ברנדה?). עד הרגעים האחרונים של הפרק חשבתי שקלייר עומדת להתנגש במשהו עם המכונית שלה - בכוונה או בטעות - ביחוד מפני שהראו אותה פחות או יותר טסה על הכביש. אבל - לא. טעיתי. אלן בול עשה את הדבר הכי נפלא, הוא נתן לנו מתנה - תקווה. במהלך הפרק ראינו איך כל הדמויות הראשיות מצליחות לצאת מתוך הגיהינום הרגשי שהן היו בו מאז שנייט מת ולשנות את החיים שלהן לטובה. וכן, כולם מתים בסוף. זה מדכא? זה נורא? לא ידענו את זה? להיפך. היופי הוא בכך שכולם, באורח מפתיע, האריכו ימים, מצאו אהבה, זוגיות ואושר, ומתו בשיבה טובה, באופן טבעי. טוב, חוץ מקית`, אבל הוא לא ממש מעניין אותי, סורי. הפרט העצוב היחיד, מבחינתי, הוא העובדה שקלייר וטד נפגשו שוב רק אחרי עשרים שנה, ורק אז התחתנו. מצד אחד זה מקסים, מצד שני - יש תחושת החמצה. אבל אני מניחה שבגיל עשרים ומשהו היא עוד לא היתה בשלה להיות איתו באמת, עד הסוף. בסופו של דבר הם לא היו מחזיקים מעמד, ההבדלים היו גדולים מדי. בגיל 45 היא כבר היתה - אני מניחה - יותר מרוככת ובשלה לזוגיות אמיתית עם מישהו כל כך שונה ממנה. וכן, קלייר מתה לבד, וגם זה עצוב. אבל רק כי היא מתה בגיל 102 (ג`יזס, מי היה מאמין!) וכל מי שהיא הכירה כבר מת לפניה. אגב, כנראה שפיספסתי המון פרטים כשצפיתי בפרק - לחלוטין לא קלטתי שקלייר מתה עיוורת עד עכשיו. טוב, לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבקושי הצלחתי לראות משהו מבעד למסך הדמעות. וכן, זה מה שגם חשוב לי לומר - למרות הספוילר, ולמרות שאני דווקא מצאתי המון אופטימיות בסצינת הסיום, ברור שבכיתי, כמו תינוקת, ממש בכי היסטרי. בגלל עצם העובדה שהסדרה שהכי אהבתי אי פעם ושחדרה לי מתחת לעור, הפכה לי את הקרביים וטילטלה לי את המחשבה, נגמרת. בגלל היופי המזוקק והצרוף של הסצינה, ששום ספוילר בעולם לא יצליח להרוס. בגלל השיר (ואגב אם הקול של סיה נשמע לכם מוכר, אז יש לזה סיבה - היא שרה גם את destiny המהפנט של zero-7). בגלל תחושת הקתרזיס. בגלל שלא האמנתי והתרגשתי כל כך שבסופו של דבר הם מצאו את האושר. בגלל שזה היה מעין "בכי המשך" מסצינת הפרידה של קלייר על המדרגות. ואם מדברים על משחק - לורן אמברוז ופרנסס קונרוי, מה יש לומר? הן התעלו בפרק הזה לפסגות חדשות, ביחוד בסצינה הנ"ל ובסצינה בה קלייר אומרת לרות` שהיא מוכנה לא לנסוע לניו יורק בשבילה. כמה מדהים היה לראות את עוצמת הרגשות ואת הבכי שלהן. זה ממש לא היה משחק, אנשים, הקשר החזק בין השחקניות וצער הפרידה - האמיתי - היו כל כך מורגשים ובולטים. תמיד סצינות פרידה בפרקים אחרונים של סדרות מוציאים את המשחק הכי טוב, גם משחקנים בינוניים (ראה מקרה קריסטין דייוויס הממררת בבכי בסיום "סקס והעיר"), פשוט כי הם באמת עצובים ומתרגשים ולכן זה נראה אמין. וכשמדובר בשחקניות שגם ככה הן מהטובות ביותר - קיבלנו תצוגת משחק קורעת לב ומבול של רגשות שפשוט היה קשה לעמוד בו. גם סצינת שיחת הטלפון בין מגי ורות` - וואו. אין מילים.
ואם כבר מדברים על בכי - גם אני, כמו כל מעריצי הסדרה, הסתובבתי יומיים בתחושת אבל אמיתית, כשאני כל הזמן משחזרת בראש את הסצינה האחרונה ולא מסוגלת להשתחרר מהכאב. אני מציעה לכל מי שסובל מהתסמונת הזו לעשות מה שאני עשיתי - טיפול בהלם. אני רצינית. הכרחתי את עצמי להיחשף שוב ושוב לקטעים הכואבים עד שהעוקץ קצת קהה. הורדתי את השיר, ובפעם הראשונה לא הצלחתי לשמוע אותו עד הסוף; בפעם השניה שמעתי אבל בכיתי בהיסטריה; בפעמים הבאות כבר הצלחתי לשמוע אותו בלי לרצות למות. ואתמול הכרחתי את עצמי לראות שוב את כל הפרק בשידור החוזר, ולמרות שבכיתי שוב - היום אני כבר פחות שבורה משהייתי אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה.
ועוד נקודה - בין התובנות הרבות שהיו בפרק, וחוץ מהמסר של תקווה, אני מצאתי עוד מסר קטנטן, לגבי כוחה של האמנות. קודם כל כמובן שעצם קיומה של הסדרה ושל הפרק האחרון הם עדות לכוח של אמנות וכמה היא יכולה להשפיע על אנשים ולטלטל אותם. אבל מעבר לזה - נייט הרי אומר לקלייר, בשורה האחרונה בתסריט, את המשפט המדהים: "את לא יכולה לצלם את זה. זה כבר איננו". אפשר להבין את זה בהמון דרכים (ואני אשמח לשמוע תובנות של אחרים). אני אישית הבנתי את זה כאמירה לגבי הכוח המוגבל של האמנות - היא מנסה להנציח מציאות שכבר חלפה ונגמרה, משהו שכבר לא קיים, ולכן למעשה היא שקר אחד גדול. אבל איך נגמרת הסדרה? כשקלייר מתה, היא לבד, כי כל יקירה כבר מתו לפניה. אבל היא לא באמת לבד, כי היא מוקפת בתמונות שצילמה כל חייה, בהן מונצחים כל האנשים שאהבה וכל המאורעות החשובים שחוותה. בסופו של דבר האמנות שלה היא הדבר היחיד שנשאר לה ושמנחם אותה, ששרד גם אחרי שהכל "איננו", חלף. אז כן, "הכל נגמר", כולנו נמות בסוף. אבל האמנות היא נצחית ותישאר כאן תמיד. (ורק עכשיו אני חושבת על זה שהפרק היה מלא בתמונות - רות` הסתכלה באלבום עם התמונות של נייט התינוק, תמונות של ווילה ומיה על המקרר במטבח, ברנדה מראה לרות` תמונות של ווילה...).
נראה לי שתמיד אצטער על זה שהייתי קצת מספוילרת לגבי הסוף. ובאמת מעניין אותי לשאול את מי שלא ידע כלום: מה היו התחושות? האם העצב והדכאון נבעו מעצם העובדה שראו את כל הדמויות מתות? או מאיך שהן מתו?
אגב, זו לא שערוריה שהפרק לא זכה באמי על כתיבה ובימוי? לא שאלן בול צריך את זה, יש לו כבר אוסקר בבית, אבל בחייאת, זה פשוט מגוחך. ומי כן זכה? הסופרנוס על כתיבה (טוב, נו...) ופ#$*&&ינג "24" על בימוי! לא ייאמן. סצינת הסיום היפה ביותר בטלוויזיה אי פעם, אחת מהסצינות הכי יפות אי פעם במדיום כלשהו - וכלום. אף פרס. שערוריה. אבל לנו זה לא באמת משנה. אנחנו קיבלנו מתנה - שלושה פרקים אחרונים בעלי יופי נשגב, משחק וכתיבה לא מהעולם הזה, ומסר יפהפה של תקווה: גם אם הגעתם לתחתית, גם אם כל הצרות הכי נוראות בעולם פקדו אתכם, גם אם חשבתם שאתם כל כך דפוקים שאף אחד כבר לא יאהב אתכם - העתיד יכול להפתיע אתכם. אפשר להיות מאושרים.
השאלה היא, האם יש תקווה בטלוויזיה? יכול להיות שכן. עוד "עמוק באדמה" לא תהיה. צריך להודות בזה. זו היתה חוויה חד פעמית. אבל יש לה ממשיכות, מעין סדרות בנות שמושפעות ממנה בצורה ברורה ושלדעתי לא היו אפשריות בלעדיה. יש "בטיפול". יש "הדרך לאהוב". אלן בול עצמו עובד על סדרה חדשה, שתיקרא - כן, כן - "הדם". ואגב, עכשיו כשבדקתי את זה בימדב, גיליתי עובדה מגניבה - אלן בול היה הקול במשיבון של קלייר, שהודיע לה שהעבודה שלה בניו יורק התבטלה. שייני! הנה הוכחה לזה שבעצם לא הכל נגמר. תמיד יש עובדות חדשות לגלות, הודעות פטירה לקרוא (ושוב תודה על הלינק), קומנטרי בדי.וי.די לשמוע (במהרה בימינו אמן), ספר רשמי של הסדרה לקרוא (חפשו באמזון)...
אני חייבת לסיים בביקורת קטנה - היה משהו שכן קצת הפריע לי בפרק האחרון. דקות יקרות ממנו בוזבזו על שטויות - מה יעשו עם העסק? למכור או לא למכור? 25%, חצי מיליון, רואי חשבון ואספרסו בר. את מי זה מעניין, באמת? לא היה עדיף, במקום זה, להרחיב קצת על התהליכים שהדמויות עצמן עברו? למרות שהפרק היה ארוך מהרגיל, היתה תחושה שהוא נע במהירות רבה מדי. הרי הפרק כיסה תקופת זמן של כמה שבועות, לפחות. היו קצת "קיצורי דרך", וזה הורגש. קלייר, רות` ודייוויד היו במצב נורא, ותוך סצינה אחת או שתיים לכל דמות, הן פתאום גילו את האור ומצאו סיבה לחיות. הייתי שמחה אם התהליך היה הדרגתי יותר.
טוב, בעצם זה קצת מצחיק לסיים בביקורת כשמדובר ביצירת מופת חד פעמית. אז תשכחו מהביקורת. זה היה מושלם.
עמוק באדמה R.I.P .
חיכיתי מאז יום רביעי כדי לקרוא את מה שתכתבי / yaddo / 17/12/2006
באשר לשאלותייך:
1. לא העליתי על דעתי שמדובר בדמיון של קלייר. למה שיוקדש לדימיון שלה, פורה ככל שיהיה, זמן יקר של הדקות האחרונות אי פעם בסדרה? ולמה שקלייר תתחיל לדמיין ברוב מזוכיזם ובפירוט רב את המוות של כל האנשים הקרובים אליה, או גם של אנשים פחות קרובים כפדריקו? ולא סתם, אלא גם להרוג את קית ביריות (עלי זה דווקא מאוד השפיע, וכמובן היווה בילד-אפ צובט לרגע שלפני מותו של דיוויד). כמו כן, זה לא נכון שחזרנו לעיניים של קלייר אחרי כל מוות. חזרנו אליה נוסעת, יש הבדל, והפעם היחידה בה חזרנו ממוות לעיניים היה מהמוות שלה, שבו ראינו את עיניה הטחות כזקנה ואחרי כן את עיניה כצעירה. לא נעים להגיד אבל כשנחשפתי אל הסברה הזו מצאתי אותה כמעידה על חשיבה מאוד צרה.
2. אני לא ידעתי מה הולך לקרות (מלבד העובדה שיהיה שימוש בשיר הזה של סיה, אבל לא ידעתי באיזה אופן מופתי), ואני אסביר לך מאוד בקלות מדוע הוא היה כל כך מדכא ולמה בא לי לבכות רק מלכתוב על זה - כי "הכל נגמר". כתבתי את זה גם בהודעה שדיברת עליה, יש שם חתונות, ימי הולדת ומקרים אופטימיים של מימוש שהתוודענו אליהם רק בהודעות הפטירה (במיוחד אצל קלייר ודיוויד), אבל הכל נראה שולי, פטאלי, לפחות בצפיה הראשונה, לאור השמות השחורים על הרקע הלבן. כשמישהו יקר מת, ולא משנה אם החיים שלו היו הכי מספקים בעולם, ולא משנה אם בנו המת-כבר-20-שנה מקבל את פניו, התחושה היא של אבל. ה-6:40 דקות האלה היו מיצוי של אבל. היו גם דברים נוספים, נכון, אבל כולם הסתיימו בסופו של דבר באותו אופן. מעבר לכך, התיחום הזה של 19XX-20XX אצל כל דמות היה כמו אבן ריחיים - או יותר נכון, אבן שיש מצבה - על צווארי, וגרם לי להתחיל לחשוב על היקרים לי ועל איך עשוי להיראות תיחום החיים שלהם.
באשר לקלייר - אני לא בטוח שהיא מתה לבדה. לא היו לה ילדים אמנם, אבל היו צאצאים למשפחת פישר, ותמונה של אחת מהן הייתה תלויה על הקיר עמוס התמונות מעל מיטתה של קלייר - מאיה המתוקה בגיל פעוט כפי שהכרנו אותה (בעת מותה של קלייר היא אמורה להיות בת 82). אני מעריך שהיו לה אנשים ולו רק מפני שמישהו היה צריך לשלם על האחות שישבה איתה בחדר בעת מותה. בדיעבד אני יודע שיש משהו מאוד אוהב באופן שבו שלח אלן בול את הדמויות שלו אל סופן, וזה משהו שמתבטא במיוחד במה שלמדנו מהודעות הפטירה, אבל לא רק. איכשהו, זה עדיין לא הופך את חוויית הצפייה בסיקוונס הסופי ליותר קלה. אפילו היומולדת של ווילה, אחד הדברים הכי מקסימים שניתן להעלות על הדעת, מכביד עלי בדרכו המוארת. קשה להסביר את זה אבל מן הסתם זה קשור גם לשיר המתנגן.
וואו. תודה. / עוד דפנה / 17/12/2006
וסליחה שאכזבתי... היה לי כל כך הרבה להגיד ולכתוב אחרי יום רביעי, אבל אחרי שהעברתי את יום חמישי בחיפושים קדחתניים בגוגל אחרי כל דבר שנכתב על הפרק, וראיתי שכל כך הרבה אנשים כתבו דברים כל כך מדהימים ומרגשים, הרגשתי שאין לי הרבה מה לחדש. נהרות של סופרלטיבים כבר נשפכו על הפרק על ידי כל מי שכתב עליו.
ואגב, הקטע שכתבת בנענע היה יפהפה. ושוב תודה על הלינק להודעות הפטירה! זה עשה לי את היום, באמת. איזה כיף לדעת שדיוויד הגשים בסוף חייו את אהבתו למחזמות זמר ולהופעות, שקלייר הצליחה כצלמת ולימדה ב NYU, ושגם ברנדה הצליחה מאוד בתחומה. מחמם את הלב.
אהמממ... חשיבה צרה? או.קיי, אני אשתדל לא להיעלב. בכל אופן, רק כדי להבהיר - אני לא חשבתי ככה, אבל ראיתי יותר מניתוח אחד של הפרק שפירש את הסצינה בצורה כזו. אם אני לא טועה אלה היו הת`ר הברילסקי מ"סלון" והבחור מפורום טלוויזיה ב ynet. שניהם כתבו ניתוחים מאלפים ואינטיליגנטים של הפרק, ולכן חשבתי שאולי, רק אולי, כדאי לבדוק את הפרשנות הזו. מה גם שאם אלן בול התייחס לזה בקומנטרי (ראה הודעה למטה), כנראה שזו היתה תיאוריה שעוד אנשים העלו.
בכל אופן, תודה על התשובות. אני מאוד מבינה ומזדהה עם מה שכתבת לגבי תחושת האבל בסצינה האחרונה, כמובן שגם אני הרגשתי אותה. כנראה שההבדל בהסתכלות נבע מהעובדה, שאני כבר כמעט שנה יודעת שהסדרה תסתיים במוות של כל הדמויות, אז הייתי מוכנה נפשית, במובן מסוים. ושוב, העובדה שכולם, פחות או יותר, מתו בשיבה טובה, אחרי שהקימו משפחה וחוו זוגיות ואהבה, היתה מבחינתי בונוס מדהים, שממש לא ציפיתי לו. ושוב, אני חייבת להדגיש שגם אני מיררתי בבכי בלתי נשלט במשך רוב הפרק ובמיוחד בסצינה האחרונה. גם בגלל תחושת הסופיות והאובדן (של הדמויות ושל הסדרה), גם בגלל השיר. אבל זה גם היה גם בכי של אושר והתרגשות - נייט ונת`ניאל מחכים לרות` בחיוך גדול, קלייר וטד נפגשים שוב אחרי 20 שנה. זה פשוט היה כל כך, כל כך יפה, ממש כמו לבכות מהתרגשות כשרואים איזו יצירת אמנות כבירה, שפשוט אי אפשר לעמוד בפניה.
הקפלה הסיסטינית של הטלוויזיה? למה לא. כמו שאמרתי, כל סופרלטיב אפשרי יתאים במקרה הזה.
אני מסכימה עם הגישה האופטימית / מיקה / 18/12/2006
היה כל כך יפה שבא לבכות, לא בהכרח עצוב.
אני לא ידעתי שהפרק יסתיים ככה, אבל - וזה אולי קלישאתי למשמע - אני יודעת שהכל סופו למות.
ברור שכולם ימותו מתישהו, וזה שהם מתו לאורך זמן, אחרי שהגשימו את החיים שלהם, גרם לי להמון אושר ותקווה. גם אהבתי שרק בני משפחת פישר רואים את מתיהם לפני המוות.
בצורה כלשהי, אפילו ניית מת בצורה אופטימית; הוא, דמות שלא יכולה להכיל אושר, הצליח למצוא אושר, ולמות לפני שהאושר הזה יספיק להיגנז ממנו, כמו שתמיד קורה לו בהיותו הוא. ויחד עם זאת, אולי מפני שאיום המוות הממשמש ובא שלו מרחף מעלינו עוד מאז העונה הראשונה, המוות שלו היה היחיד שממש כאב לי (יוצא דופן - המוות חסר הטעם והלא טבעי של קית`).
בדיוק יצא לי לראות שוב את הפרק הראשון של הסדרה; איך קלייר מתמודדת עם מות אביה, הדילמות של ניית, הכאב של רות. השבירה שלה כשהיא מגלה על הרומן האסור שלה עם הספר. ההבנה המקסימה של קלייר שדיוויד הוא הומו, וההערכה שזה יוצר בה אצלו.
כשהיא מחבקת אותו ואומרת לו "היה מאושר", זו קורלציה ישירה למה שהעיניים שלה אומרות כשהיא רואה אותו ואת קית`, ומבינה. הרפרנס שלה אחר כך לכמה שקית` נראה טוב במדים, היה מעט מיותר אך עדיין מקסים בעיניי.
הסדרה הזו הידרדרה מאוד בעונות ארבע וחמש שלה, לטעמי. כל העונה הזו - למעט פרק ההתחלה ופרק הסיום, היתה לי מאוד בעייתית. שנאתי את מה שעשו לדמויות שכל כך אהבתי. ואולי זה עוד משהו שמסביר למה עבורי הסוף היה כל כך מלא תקווה: היוצרים השכילו להבין שהם לא יכולים יותר לכתוב את הדמויות כפי שכתבו אותן פעם, שהם נופלים למלכודת עייפות החומר, אז בהבזקונים של תמצית החיים - חתונות, לוויות ולידות, הם נתנו לנו קתרזיס בדמות סגירת מעגל.
ואני בכלל לא מסכימה גם שזה סוף סגור ומוחלט.
גם אם אתה יודע איך ומתי כל אחת מהדמויות תמות - יש עדיין כל כך הרבה לגלות על מה שקרה באמצע!
ההתדרדרות, ההקבלה לפרק הראשון ועוד / עוד דפנה / 18/12/2006
הדיעה שלך היא באמת הדיעה המקובלת - כבר קראתי בכמה מקומות שעונות 4 ו 5 נחשבות להתדרדרות. אני באופן אישי לא מסכימה לגבי הרביעית. אני חושבת שהיא הייתה מצוינת. נכון שהדמויות עברו בה שינויים קיצוניים ולא נעימים, אבל עדיין הכל הרגיש - לי לפחות - אמין ואמיתי. היו בעונה ההיא המון פסגות, במיוחד הפרק האחרון והקורע, שבו נייט מגלה את האמת המזעזעת על מותה של ליסה ובעקבות זה מחליט - סוף סוף! - שהוא רוצה להתחתן עם ברנדה ולהביא ילד; ודייוויד סוף סוף מצליח להתגבר על טראומת התקיפה, ובעזרת אביו - אפילו לשאוב מכל מה שקרה איזשהו מסר של אופטימיות. אני ממש זוכרת שכשראיתי את הפרק הוא השפיע עלי עמוקות באופן אישי. הייתי אז בתקופה די מדוכדכת, וממש שאבתי ממנו עידוד.
בכל אופן, לגבי העונה החמישית אני מסכימה לחלוטין וגם כתבתי את זה פה הרבה פעמים בעבר - היא בהחלט הייתה הרבה פחות טובה, רוב הדמויות עברו התעללות ושונו לבלי היכר, והכי מצער - גם איכות המשחק התדרדרה.
אבל אז הגיעו שלושת הפרקים האחרונים (אלו שתיארו את ההתרחשויות אחרי המוות של נייט) והסדרה שוב נסקה לגבהים של כתיבה, בימוי, משחק ורגש.
אהבתי מה שכתבת על ההקבלה בין הפרק הראשון והאחרון בסדרה. זה באמת מתאים למה שאלן בול כתב באתר של HBO:
Instinctively, I found myself mirroring the pilot-repeating shots-- because it felt right that it would be organic and circular. The final chapter takes you back to the beginning. The show started with a death and ends with a birth. It`s kind of the opposite of how we live here on the material plane. But birth and death-who really knows how different they are?"
זה עושה לי חשק לראות שוב את הפיילוט. מישהו יודע אם מתוכננים ש"חים ב ~אקסטרהוט~?
ההסתכלות שלך על המוות של נייט מאוד מעניינת ובאמת גרמה לי לחשוב. את באמת חושבת שהוא דמות שלא מסוגלת להכיל אושר ושעם מגי הוא הצליח לחוות אושר? שימי לב מה ג`יל סולווי (תסריטאית ומפיקה בסדרה) אמרה בראיון ב TWOP, כשהיא מתייחסת לניתוח של הדמות של נייט שנעשה ע"י מבקרת הטלוויזיה של "סלון":
she has a much more complicated and interesting take on the show then even we do as the writers who are crafting it. She wrote that great thing about Nate representing everybody`s kind of narcissistic side, the part of all of us that says, Hey, there`s a better relationship out there for me, or, Hey, I`m really right and everybody else is wrong. ....
it`s really interesting to watch someone like Heather just write a paragraph that makes us go, "Oh yeah, that`s what we were doing." Which we kind of didn`t even really know. I forwarded what she wrote to everybody now and everybody loved it.
ובהמשך לכך, אני חושבת שבנייט יש בעיקר צד ילדותי חזק, שתמיד לא מרוצה, תמיד רואה את הצדדים השליליים בסיטואציה שבה הוא נמצא באותו שלב (לא רק במערכות יחסים, גם בעבודה - הוא בילה את כל הסדרה במחשבה שהוא שונא את העבודה שלו), ותמיד ממהר לברוח ברגע שהדברים נעשים קשים מדי. אני לא חושבת שהוא היה באמת "מאושר" עם מגי. היא סיפקה אצלו איזשהו צורך מיידי באותו רגע, של להתנחם אצל מישהי שכל כך שונה מאשתו, בזמן שהנישואים שלו מתדרדרים. ממש שנאתי את העובדה שהוא נפרד מברנדה ההרה לפני שהספיק למות. זה היה מכוער ואכזרי.
בכל אופן, אין ספק שהמוות שלו היה באמת הכואב מכולם, בגלל הפתאומיות והטרגיות שבו והעובדה שהוא מת כל כך צעיר.
בקשר להידרדרות הסדרה (ספוילרים לכל עמוק ב) / מיקה / 18/12/2006
אחרי פרק החטיפה של דיוויד - שהיה פרק מופתי ואכזרי בנפלאותו, וריתק אותי למסך כמו שרק באפי הצליחה עד אז - העונה הרביעית רק הידרדרה.
אולי זו ההשוואה הלא מתפשרת לבאפי, שהצליחה לנסוק מעל לכל רגעי השפל שלה ולא רק ליפול, או לסיים בקול תרועה רמה שגורמת לי לחוש כך, ואולי זה גם לא הוגן.
השורה התחתונה אחת היא: אחרי הפרק ההוא הייתי מוכנה לעליית המדרגה שמגיעה בעקבות פרקים מופתיים, להתפתחות של הדמויות, לעילוי כמו שהיה בעונות 1 ו-2 המשובחות של הסדרה. תחת זאת קיבלתי מפח נפש, ריקבון של דמויות, פתרונות תסריטאיים מטופשים, גימיקיים ומיותרים (וכמה אירוני שהשתמשו בנבל של עונה 6 של באפי בשביל לתאר את הנפילה הכל כך ווילואית של קלייר).
כך או כך, הבעיה שלי אינה בהכרח קשורה לדעת הכלל (שאגב, מוחה על הידרדרותה של הסדרה כבר בעונה 3, עם עלילת ליסה, שאני לא חוויתי).
מצד שני, פרק הסיום של הסדרה (אני כבר לא כל כך זוכרת לגבי שאר הפרקים. היה לי קשה עם מה שניית עשה לברנדה, ואני לא זוכרת כבר באיזה פרק הוא מת - היה נדמה לי שזה פרק לפני פרק הסיום) חזר לרמה המוכרת, הישנה והאהובה, וזה גרם לי לסלוח להם.
אלף אלפי הבדלות, גם לפרק הסיום של דוסון וחברים הצטרפתי, ומחיתי דמעה והתרגשתי - אבל רק בגלל שזה היה פרק סיום. בפרקים עצמם הרגשתי את ההידרדרות של שתי הסדרות האלה, והתרגשתי רק ממעט מאוד דברים שקרו.
בעמוק ב, התרגשתי מכל שניית מסך.
לגבי ניית:
ראשית כל, אני מוחה על השימוש בשם התואר "ילדותי" על מנת לתאר פסימיסט. אין שום דבר ילדותי בפסימיזם. אם כבר, ההיפך הוא הנכון. לילדים יש אופטימיות נפלאה ויכולת ליהנות מאותו הדבר פעם ועוד פעם ועוד פעם.
אני מסכימה שניית ניחן בילדותיות מסוימת, והיא מתבטאת שיכולת שלו עדיין להתלהב כמו ילד קטן מכל דבר חדש (כמו ממגי והקווייקרים). מרבית הציניקנים מאבדים את היכולת הזאת, ואינם מרגישים כלום באמת. החיים חולפים לידם ביעף, ולא כך הוא עם ניית.
אבל אני בהחלט חושבת שניית הוא פסימיסט מהזן הרע ביותר, ולעולם לא יכול היה להיות מאושר. הייתי מרהיבה עוז ואומרת שרק במותו הוא הצליח לשחרר את הפישרים ממחלת הפסימיות בה היה נגוע, וראו זה פלא: לאחר מותו כולם חוו אהבה ואושר ושגשוג.
האם הוא היה באמת מאושר עם מגי בימיו האחרונים?
כן. אין לי ספק.
האם האושר הזה היה מחזיק מעמד? לא. באמת לא נראה לי.
ולדעתי זו סתם בעייה סמנטית, כי שתינו אומרות את אותו הדבר: הוא חש מאושר, אבל האושר הזה היה בר חלוף, לא נצחי.
ניית היה התגלמות "הדשא של השכן".
הייתי שמחה לראות שוב את שני הפרקים בסמיכות זה לזה.
כשהסתיים הפרק האחרון של עמוק באדמה בטלוויזיה שלי, חשבתי שבטח אני אראה אותו מייד שוב.
זה לא קרה.
רק את עשר הדקות האחרונות ראיתי שוב, ביו טיוב, בקישור שניתן כאן.
את הפרק הראשון הזדמן לי לראות ממש במקרה, וכבר אז התרגשתי עמוקות.
אז מה?
מרתון פרק פתיחה ופרק סיום של סיקס פיט מישהו?
מרתון של סיקס פיט נשמע מעולה / עוד דפנה / 18/12/2006
אני באופן אישי לא מרגישה שאני מסוגלת לראות שוב בזמן הקרוב את הפרק האחרון, אחרי שראיתי אותו פעמיים: גם ביום רביעי וגם במוצ"ש האחרון. יש גבול למזוכיזם... הייתי שמחה לכל מרתון אחר, למשל - מרתון פרקים ראשונים של עונות, מרתון פרקים שאלן בול כתב, או כל הצעה אחרת...
לא התכוונתי לומר שפסימיסטים הם ילדותיים. אני עצמי פסימיסטית מוצהרת, ומרגישה הזדהות גדולה עם נייט. בכלל, התיאור שלי אותו בהודעה הקודמת מתאר גם אותי, בצורה די מדויקת, לצערי...
הילדותיות של נייט לא קשורה לפסימיזם, אלא לאינסטינקט הבריחה, שגורם לו לעזוב אנשים ולפגוע בהם רק כי הוא חושב שעם מישהו אחר, או במקום אחר, הוא יכול "להגשים את עצמו" באמת.
בכל אופן, את צודקת - שתינו באמת אומרות אותו דבר.
אני חייבת לומר שמה שכתבת על כך שנייט "שיחרר את הפישרים" ממחלת הפסימיות במותו, פשוט מקסים! פרשנות נהדרת ומרעננת שלא חשבתי עליה.
אני לא כל כך מסכימה לגבי באפי, אבל לא כדאי להיכנס לדיון הזה.... אני גם לא בטוחה שהבנתי את הרפרנס לנבל של עונה 6. לא נעים לומר, אבל הייתי צריכה ללכת לבדוק מי בכלל היה הנבל שם, פשוט שכחתי... את מתכוונת לזה שטום לנק הופיע ב"עמוק" בעונה הקודמת?
בדוסון לא ממש צפיתי אי פעם, אבל לא משנה, אני מבינה את הכוונה - פרקי סיום של סדרות אהובות הם תמיד מרגשים, גם אם כבר מזמן לא צפית בסדרה. אצלי זה קרה עם "חברים". כמו שכבר כתבתי, אני חושבת שזה גם בגלל שבפרקים האלה אפשר לחוש את ההתרגשות והעצב האמיתיים של השחקנים. ההרגשה היא שאתה צופה בשחקנים עצמם נפרדים אחד מהשני ובוכים באמת. וגם, כמובן, בגלל שאתה בעצם נפרד מחלק מעצמך. "חברים", למשל, הייתה חלק בלתי נפרד מההתבגרות שלי והרבה מהזכרונות שלי מהתיכון ומחבר`ה שלי מאז - קשורים בה.
אני חושבת שאני תמיד אקפיד לצפות בפרק סיום של סדרה שפעם אהבתי, גם אם כבר שנים אני לא צופה בה. גם עם "אנג`ל" זה קרה.
בכלל, אין כמו פרקי סיום וסצינות סיום. בין האהובים עלי - "להתחיל מחדש" (שמאז שהוקרן בפעם הראשונה לא ראיתי אותו שוב, למרות שהקלטתי, מחשש להתפרצויות בכי), "פליסיטי" (סצינת הסיום המקסימה עם "צודקת. עכשיו תורי"... אחחחח), "סקס והעיר הגדולה" (ג`ון! ג`ון!) ו"שולחן לחמישה".
אבל שום דבר לא מגיע לקרסולי הפרק והסצינה המדוברת בסיקס פיט.
אני יודע שלא חשבת כך / yaddo / 18/12/2006
אם כן, נראה לך שהייתי אומר לך את זה בפנים? ;-) פשוט נתקלתי בתיאוריות האלה והן נדמו כמו משהו שמוריד את כל הסיקוונס הזה בכמה דרגות, כאילו "מה הטוויסט" ולא לקבל את הדברים כפשוטם (הממש לא פשוט, מן הסתם).
ותודה.
סבבה ::) / עוד דפנה / 18/12/2006
ללא תוכן
גם אני / Saturn / 17/12/2006
גם אני הגעתי לפרק בידיעה שרואים את המוות של הדמויות , אך לא ידעתי איך וכל הפרקים האחרונים לא הראו שדברים יבואו לתומם בצורה הרמטית.
חשבתי שיעברו לפלאשים עתידיים לאורך הפרק ושלא במתכונת שהתבררה אז כל הפרק תהיתי מתי יבוא הדבר. אולי הידיעה מתנה את הדמעות שלא זלגו לי הפעם.
תודה על הלינקים , אעיין בהם כשיהיה לי יותר זמן.
אשמח לדעת על הסדרה החדשה של אלן בול. לא אמרו שמדובר על משהו עם ערפדים?
עמוק באדמה הייתה סדרה נהדרת , וככל סדרה כזו היא מיוחדת ויחידה. יש סדרות איכותיות אבל לא תהיה עוד "עמוק באדמה". הקונספציה , הת`ים , הדמויות והדינמיקה. סדרה עם הרבה היבטים ועם הרבה דברים שמסתתרים עמוק יותר מאשר רק מה שנאמר.
עוד סדרה מצויינת שנפחה את נשמתה וכמה חבל. לא עוד תוכן חדש בעולם התוכנית , נותר אך ורק להתרפק על פרקי עבר , לבכות על תומה ולברך על קיומה.
All good things come to an end
אוף.
אני מסכימה שזה היה אופטימי אך בה בעת רוויי דמעות / מיקה / 18/12/2006
גם אני, שלא ספויילרתי על כלום, כי ראיתי הכל בזמן אמת, נחנקתי מהדמעות שלי ופרץ האמוציות, אבל הדמעות שלי היו שילוב כזה, של מוות של יקירים, עם הידיעה שהם חיו חיים עשירים ומספקים. רות` שרואה את ניית` ונת`נייל, דיוויד שרואה את קית` הצעיר, מה שרק גרם לכל טרואמת ה"הם ירו בקית`. הם ירו בקית`!" לחזור במלוא עוזה. החתונות, השמחות והצילומים, פדריקו המסכן, ברנדה האומללה, ומותה העצוב של קלייר, שהאריכה ימים מכולם.
ראיתי עכשיו שוב את הדקות האחרונות שמישהו צירף כאן, ושוב בכיתי.
אני לא חסינה.
דברים שעושים לי לבכות תמיד עושים לי לבכות. זה לא חדש.
(במאמר מוסגר, רבות יוצא לי לחשוב לאחרונה על סדרות נוגעות, ובעיקר על משפחת פישר. אני חושבת על הכבדות האובדנית שבה אני מקבלת חדשות מוות ומחלה של דמויות אהובות עלי, ועל הקלות הבלתי מוסברת בה קיבלתי את גזר הדין שלי עצמי. יש מי שאומר לי שעוד תבוא הנפילה, אבל אני לא יכולה להימנע מהמחשבה: מוות הוא עול לאלה שנשארים בחיים, לא למת. לפחות לא ככל הידוע לנו בינתיים. ואולי זה ההבדל בגישות, בין אלה שראו את הפרק הזה כטראגי ופסימי, ואלו שראו אותה כתקווה)
קודם כל, שייקספיר כבר אמר - / עוד דפנה / 18/12/2006
התפקיד של השחקן (ושל האמנות בכלל) הוא להציב מראה אל מול הצופים, כלומר - לגרום להם לראות את החיים שלהם בצורה בהירה וברורה יותר, להאיר זרקור אל פינות חשוכות שהם לא ראו קודם.
בחיים האישיים שלנו אנחנו נוטים בעיקר להדחיק את העובדה שאנחנו, וכל מי שאנחנו מכירים, נמות מתישהו. כי אם נסתובב כל הזמן עם ההרגשה והידיעה הזו, פשוט לא נצליח לתפקד. וזה מה ש"עמוק באדמה" עשתה - היא לקחה את העובדה הזו והטיחה לנו אותה בפנים בצורה הכי בוטה שאפשר: המוות הוא חלק מהחיים, הוא מרחף מעלינו ומסביבנו כל הזמן, אי אפשר להתעלם מזה, צריך לקחת את הידיעה הזו ולהפיק ממנה משהו חיובי - לנצל את החיים עד תום, וכ"ו (אני לא רוצה לגלוש לקלישאות בנוסח "ללכת שבי אחריו"...).
למה פדריקו מסכן? למה ברנדה אומללה? ברנדה מתה בגיל 82, בבית, מוקפת משפחה, מוות מיידי בלי לסבול. ריקו אמנם מת בן 75, לא גיל שנחשב מאוד מבוגר, אבל גם הוא מת מיד, כשהוא נמצא ליד וונסה אהובתו.
וקלייר - האם המוות שלה עצוב? לא יודעת, הוא מעין מריר-מתוק. נכון, היא הייתה צריכה לקבור את כל מי שאהבה, והיא מתה עיוורת, אבל - אם נניח שהעוורון היה רק ממש בסוף חייה - העובדה שהיא הצליחה להגיע לגיל כל כך מופלג היא מדהימה בעיניי, בהתחשב בזה שאני לא האמנתי שעם כל הסמים שלה היא תעבור את גיל 40.
לא יודעת, עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שאני בכוח מנסה למצוא את הצד האופטימי במוות של כל דמות, וממש להדחיק את הצדדים העצובים. למשל, את זה שקלייר עיוורת פשוט לא ראיתי (no pun intended) כשצפיתי בפרק בפעם הראשונה, ולא קלטתי שבעצם לא היו לה ילדים. ורק עכשיו אני חושבת על זה שדייוויד בטח היה כל כך אומלל אחרי שקית` מת, והוא בעצם היה צריך להעביר עוד 15 שנה בלי אהבת חייו. ולמות בגיל 75 זה לא נורא, אבל זה באמת לא נחשב כל כך מבוגר... טוב, יכול באמת להיות שאני נאחזת בכוונה בנקודות האור ולא כ"כ שמה לב לאלמנטים הטרגיים. אולי זה כי גם ככה מאוד קשה לי ועצוב לי שהסדרה נגמרה, ואני יודעת שאם אתחיל לחשוב שהדמויות סיימו את חייהן בצורה אומללה, אני בכלל אשבר ואתפרק...
אבל באמת כשאני חושבת מה הרגעים שהכי גרמו לי לבכות בסצינה האחרונה, אני לא חושבת על המוות עצמו של הדמויות, אלא על כל הרגעים המרגשים מסביב. נייט שנעלם מהמראה של קלייר - התחושה הזו שהיא עוזבת אותו לתמיד, וגם שאתה גדל ומתקדם הלאה, אבל מי שמת תמיד ישאר מאחור; נייט ונת`ניאל מחכים לרות` (עולות לי דמעות רק לחשוב על זה); הפגישה אחרי 20 שנה בין קלייר לטד...
כי באמת העובדה שכולם מתים לא אמורה להפתיע אותנו. מה שהם עשו בחייהם ומה שקרה להם עד אז - מכאן נובעים היופי וההתרגשות.
ואפרופו "כל כך יפה שבא לבכות" -
אני נזכרת פתאום בשורה המקסימה מ"אמריקן ביוטי" של אלן בול, כש... לא זוכרת את שם הדמויות, ת`ורה בירץ` וווס בנטלי, מסתכלים על הווידיאו של השקית שעפה ברוח, והוא אומר, כשהוא כמעט נחנק מדמעות -
"sometimes I feel there`s so much beauty in the world, that I just can`t take it". (יתכן שהציטוט לא מדויק, מי שרוצה לתקן אותי - מוזמן).
ככה הרגשתי אחרי סצינת הסיום. עוצמת היופי והרגש שבה היו כל כך חזקים, שממש היה קשה לשאת את זה.
יש גם משפט דומה מ my so - called life:
"you`re so beautiful, it hurts to look at you". ...
תראי, / מיקה / 18/12/2006
המוות של פדריקו וברנדה נראה לי אומלל משהו, מפני שוונסה בקושי שמה לב לריקו, וברנדה מתה עדיין תקועה עם העול הזה של חייה, בילי.
על רות` או דיוויד או קלייר לא חשתי צער. חשתי שהם באמת מתו מוקפים אהובים, בשיבה טובה (בעיני עדיף למות בגיל 75 מדום לב, בערך בזרועותיו החסונות של אהובך האמיתי, מאשר בודד ועיוור, עם עוד מי יודע כמה מחלות ובעיות, בגיל מאה ושתיים, כשרק תמונות שאתה לא יכול לראות, ואחות שקוראת ספר או מגזין לידך) ושהם הצליחו למצות את החיים.
ובאמת - זה כל מה שחשוב - למצות את החיים.
ואולי זה ההבדל: כשאני יודעת שהחיים מוצו עד תום, כואב לי פחות על המוות.
עד היום, נתקלתי במצב הזה מעט מאוד, כמעט באופן בלעדי רק אצל הדמויות מעמוק ב.
ובאמת שזה כל כך יפה שאי אפשר להכיל את זה.
תהיה / מורן / 19/12/2006
לא ראיתי עמוק באדמה, אבל קראתי את מה שהיה לכם להגיד (נו, זה לא ספויילרים אם אני לא מתכוונת לראות בקרוב אם בכלל).
דבר אחד שממש הפריע לי בתגובה שלך, הוא ההתייחסות לגיל. מה זה משנה אם זה 75 או 82? נכון, 75 זה לא גיל מבוגר למות בו. זה מה שהופך את המוות לכן או לא עצוב? לכן או לא נורא? זה גיל. מה משנה המספר? ואם 75 זה אולי עצוב כי הוא לא כל כך מבוגר, אז 102 זה שיא האושר? (וגם בקשר לעיוורון - תאמינו או לא, לא כל העיוורים מסכנים נורא).
לדעתי הגיל כן משמעותי / עוד דפנה / 19/12/2006
ברור שכל מוות הוא עצוב, אבל ככל שהאדם מת בגיל מבוגר יותר, זה אומר שהוא הספיק לבלות עוד שנים עם המשפחה ולמצות עוד קצת את החיים.
נכון, אין הבדל תהומי בין 75 ל- 82. אינסטינקטיבית, כששומעים שמישהו מת בגיל 80 +, זה נתפס - אצלי לפחות - כמוות בגיל מבוגר מאוד; ו 70 + נתפס כמוות בגיל ממוצע או אפילו פחות מזה. סתם עניין של תפיסה.
אני לא חושבת שכל העוורים מסכנים, חלילה. אבל יש הבדל בין עיוור מלידה לבין מישהו שמתעוור עם הזמן. ביחוד כשמדובר בצלמת, שהעיניים שלה היו גם כלי העבודה שלה.
וואי, כמה שאני חולקת עלייך! / מיקה / 19/12/2006
"ככל שאדם מת בגיל מבוגר יותר, זה אומר שהוא הספיק... למצות עוד קצת את החיים"?
כל כך לא נכון!
למצות את החיים זה לא פונקציה של זמן בו אתה שוהה על כדור הארץ. זה פונקציה של מה שאתה עושה עם הזמן הזה.
מרבית בני האדם (או לפחות חלק נכבד מאוד שלהם) לא ממצים את החיים שלהם בכלל.
הם חיים בציפיה לזמן שיעבור, מוצאים נחמה בדברים מטופשים במקום למצוא סיפוק של ממש, מחכים שמשהו יקרה להם.
לחלק נכבד אחר של האוכלוסיה יש דברים שגורמים להם ממש לסיפוק, אבל הם לא מגיעים אל הדברים האלה אלא בשעות הפנאי המועטות שלהם (צריך לקרוא את מומו של מיכאל אנדה בכדי לרדת באמת לסוף דעתי), ולכן את מרבית ימיהם על פני האדמה הם מבזבזים בציפייה לימים המועטים בהם הם חווים אושר, או הרפייה. הרגעים שבהם הם ממצים את החיים הם מועטים.
נדירים הם האנשים שפשוט ממצים את החיים ונהנים מכל רגע. למעשה, בקושי פגשתי כאלה בחיי. מה גם שרב האנשים לא יודעים להעריך כיאות את רגעי הבכי, הצער והדיכאון, שגם הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ובלעדיהם לא היה המתוק מתוק, והאדום אדום, והשמח שמח.
דווקא בעניין קלייר, בדיוק מהסיבה שציינת, אני חושבת שמרגע שהיא התעוורה היא רק חיכתה למוות; כל אהוביה כבר מתו, וגם את האמנות שלה היא איבדה. למעשה, היא נותרה לבד, עם זכרונות. גם דיוויד, תכל`ס, נראה בשלב ההוא כאילו הוא כבר די שבע מהעולם. הילדים שלו גדולים, הוא מיצה את השליחות והייעוד שלו, הציל אותם, נתן להם כלים להתמודד עם העולם. הוא הגשים את עצמו בבית הלוויות וגם על במות של מחזות זמר כאחד, והגיע לסוג של מיצוי, רווייה.
לא בכדי מראים את החבר שלו יושב ואוכל משהו בצורה לא הכי מעוררת תאבון. זו תמונת מראה לקית` השרירי והחטוב והנפלא שמתגלה לדיוויד, שניה לפני שהוא עוזב (כל פעם. כל פעם שאני רק חושבת על זה דומעות לי העיניים!).
לדעתי זה נועד להראות שבאמת - הוא מיצה את המקסימום שלו, ואין לו עוד מה לחפש על פני כדור הארץ יותר.
דווקא קראתי את מומו - ספר מקסים! / עוד דפנה / 19/12/2006
ובגדול, אני מסכימה עם כל מה שכתבת. לא נראה לי שאנחנו חלוקות בכלל. אולי הניסוח שלי בהודעה הקודמת היה לא טוב. התכוונתי בעיקר לכך שכשאתה זקן ואתה מרגיש את המוות מתקרב, אתה בדרך כלל רק רוצה שישאר לך עוד זמן לבלות עם המשפחה לפני שתעזוב אותם לנצח. אני חושבת שאם תשאלי כל אדם מבוגר - כל עוד מדובר במישהו שבאמת מוקף במשפחה אוהבת, ושלא סובל יותר מדי מבעיות בריאותיות - אם הוא מעדיף לסגור את הבסטה עכשיו או לבלות עוד כמה שנים עם הילדים והנכדים, כולם יבחרו באופציה השניה. גם מישהו כמו דיוויד, שבוודאי בילה את 15 השנים האחרונות בחייו בגעגועים לאהובו המת.
אני לא חושבת שהוא הרגיש שהוא מיצה את תפקידו בנוגע לילדים שלו. לי אמנם אין ילדים, אבל נראה לי שכשיש לך ילדים - האהבה שלך אליהם היא כל כך אדירה, שתהיה מוכן לתת הכל בשביל עוד יום איתם.
בעצם, לא רק ילדים - אני מכירה אדם מבוגר שאשתו נפטרה מסרטן בגיל 60 פלוס. בדיעבד הוא כעס על הרופא שלה שלא נתן לה תרופה מסוימת שהיתה יכולה להאריך את חייה, והרופא ענה - "גם אם הייתי נותן לה את התרופה, כמה זה היה נותן לה? עוד יום, יומיים, לא יותר". והבעל רתח מזעם ואמר: "אתה יודע כמה הייתי מוכן לתת בשביל עוד יום אחד, עוד שעה אחת איתה?!"...
שיהיה ברור - לא מדובר באנקדוטה, אלא במקרה אמיתי שקרה למישהו מאוד קרוב אלי.
יש לי עוד מה לומר בנושא, אבל אני חייבת לסיים כרגע. המשך יבוא.
אז אנחנו באמת לא כל כך חלוקות :-) / מיקה / 19/12/2006
הכל יחסי.
אני חושבת שבמקרה הספציפי הזה מותו של דיוויד הוא הקל והבלתי כואב מבין כל הפישרים וגיבורי הסדרה. הוא מת מדום לב, אחרי שבאמת מיצה את עצמו מכל וכל, ונראה היה שהוא מוכן כבר ללכת.
וה"אם" הזה הוא גדול מאוד, את יודעת.
בגילאים מסויימים קשה למצוא אנשים שאוהבים להימצא בחברתך כל הזמן (הרבה חברים ואהובים כבר מתו, והדור הצעיר יותר קשה לו ופחות מכיר) ובנוסף חולים בכל מיני מחלות בדרך כלל.
לא קל.
מנגד, אל תשכחי שלאוהבים ולסובבים הרבה יותר קשה להתמודד עם המוות. זה נושא שכבר העליתי פה קודם: המוות קשה הרבה יותר על אלו שנשארים מאחור.
אם ואם ואם ואם / מורן / 20/12/2006
איך את יודעת אילו בעיות בריאותיות היו להם, חוץ מהעיוורון של קלייר (וכן, אני מסכימה שבשביל צלמת זה שונה - אבל לא שהיא בהכרח מסכנה מזה)?
ובלי קשר - הסיפור שלך הוא על מי שנשאר, לא על מי שמת. זה לא אותו דבר, ובהחלט קשה למי שנשאר לקבל מוות של מישהו אהוב כ"מוות טוב". הרבה אנשים היו מעדיפים להשאיר את מי שהם אוהבים איתם עוד קצת, גם אם בשביל אותו אדם שאוהבים זה לא דבר כל כך רצוי. את בטוחה שאם היו שואלים את אותה אישה היא היתה מסכימה לקבל את היומיים האלו? הרי מי שהמחיר של היומיים האלו ייגבה ממנו זו היא - לא בעלה.
אוקיי, סליחה שאני מעלה דיונים ישנים באוב / ניר / 01/01/2007
וספק אם מישהו בכלל יקרא את זה, אבל רק אתמול סיימתי לראות את הסדרה אחרי יומיים של מרתון שמונת הפרקים האחרונים ב-~מגיק~.
אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שכבר נאמר, אז אני פשוט אשפוך כל מה שעולה לי בראש (ויש ספויילרים, למי שבמקרה עוד לא ראה את העונה החמישית)
קודם כל- וואו. ארבעת פרקי הסיום, מהרגע שנייט מתמוטט, עוררו אצלי כל כך הרבה אמוציות שכבר שנים לא חשתי בצפייה בסדרת טלוויזיה. הצורה שבה המוות שלו טלטל את כולם היא פשוט מופת של כתיבה, בימוי ומשחק.
רוב פרקי העונה עד אז היו די בנאליים, וכבר שקלתי לפרוש אחרי כל מיני קטעים מעצבנים- כמו קלייר שמתבכיינת על ה`קושי ג`וב` שהצליחה להשיג תוך שלוש שניות באמריקה התאגידית, ודיויד וקית` שהופכים להורים לילד מהגהינום, אחרי שבכל התכוונו לאמץ את אח שלו, ורות שמקשקשת על כמה רע לה עם ג`ורג` וכו` וכו`. הדבר הכמעט יחיד שעוד החזיק אותי היה הסקרנות לראות לאן יתפתח המתח המיני בין נייט למגי- ולא פלא שקטע השיא בעונה הגיע בדיוק בשלב שבו המתח הזה נפתר. מהשלב הזה והלאה, הסדרה הפכה למרתקת במיוחד, כולל פרק הלוויה הנפלא, סצינות ההתמוטטות (בעיקר הקטע שקלייר מתפרצת על האמא והאחות של החייל שמת, ואז דיוויד אומר לה: `למען השם, היא בדיוק איבדה את אחיה,`, והפרצוף של קלייר משתנה מזעם לתדהמה. נפלא.)
ואז הגיע פרק הסיום, שהוא כנראה פרק הסיום הטוב ביותר שאי פעם ראיתי. זה התחיל עם נושא הלידה של וירה, שם אהבתי את השימוש בדמות של נייט כמעין ביטוי לפחדים של ברנדה לגבי הבריאות של הילדה- עד לקתרזיס המופלא בחלום שלה, עם נייט ונתניאל שמחזיקים את הילדה ובעצם מסירים לברנדה את החששות.
זה המשיך עם דיוויד, שעדיין מנסה להתאושש מהמוות, עד שגם הוא חווה חלום מדהים שמביא אותו לתובנות חדשות.
וכרגיל, קלייר, שההודעה על העבודה נותנת לה טעם חדש לחיים, וגם כשלרגע יש חשש שהיא תחזור לדיכאון, אחרי ההודעה המבאסת במשיבון- שוב מגיע נייט כדי להעמיד אותה על הרגליים ולעודד אותה לנסוע בכל זאת.
כל הפרק היה רצוף סצינות נפלאות, כמו הקטע שרות מתקשרת למגי לשאול אותה אם הבן שלה היה מאושר ברגעים שלפני ההתמוטטות, ומסיימת ב"ואת? היית מאושרת?", הקטע שטד ובילי משוחחים על ה"קטע המשפחתי" של הפישרים להדק את הקשרים עם הבן זוג בבתי חולים, או הקטע שקלייר משביעה את טד לברוח לקנדה אם יחליטו פתאום לגייס אנשים למלחמה עם איראן.
בכלל, כל הפרק היה משופע באזכורים לקטעים שהופיעו במהלך הסדרה כולה, כמו ההפלה של קלייר, הקטע שנייט הופיע לארוחה מתודלק על אקסטה, או הקטע (הנפלא) שרות תופסת את נייט וברנדה, הממ, אתם יודעים כבר.
ואז הגיעו קטעי הסיום, שכבר דיברו עליהם פה בלי סוף, אז אני רק אקצר ואומר שזה היה פשוט עשוי מדהים. כל כך חזק, כל אינטנסיבי- בכמה דקות הריצו אותנו לאורך כל האירועים החשובים של משפחת פישר והאנשים שסבבו אותם- החל מיום הולדת שנה לוירה, ועד למוות של קלייר בגיל המופלג של 102, כשהיא צופה בעיניים מזוגגות לחלוטין בתמונות של המשפחה. כיאה לסדרה שהמוות השתלב בה באופן טבעי לחלוטין בחיים, הסיום הזה היה בלתי נמנע.
עם "עמוק באדמה" היו לי עליות ומורדות במשך השנים, היו תקופות שהיא ריתקה אותי יותר מכל דבר אחר על המסך, והיו רגעים שהיא התישה אותי וצפיתי בה רק מכח האינרציה.
אבל העוצמה הכל-כך חזקה של פרקי הסיום לא השאירה מקום לספק- עם כל המגרעות שלה, "עמוק באדמה" היא יצירת מופת ואבן דרך בתרבות הטלוויזיונית. סדרה שנשארת עם הצופה הרבה אחרי שהיא מסתיימת, ומשאירה אותו עם הרבה חומר למחשבה.
מקומה בפנתיאון הטלוויזיה מובטח.
רק תיקון קטן / yaddo / 01/01/2007
ווילה, לא וירה.
צודק, התבלבלתי. / ניר / 01/01/2007
ללא תוכן
זה שנים אחרי / ללא שם / 11/04/2012
שהכתבה הזאת פורסמה, ואולי אף אחד לא יקרא אבל אני בכל זאת כותבת גם אם רק לעצמי.
אז רק לפני חודש אולי התחלתי לראות את הסדרה (כן איזה פאקינג איחור נוראי, איך פיספסתי את יצירת המופת הזאת בריל טיים? מצד שני, אני מרגישה שראיתי אותה בדיוק ברגע הכי נכון בחיי, בתקופה שהכי טוב לי לראות אותה, ובזמן אמת, אני חושבת שזה לא היה התזמון הבאמת מתאים בשבילי לראות אותה).
בכל מקרה. התחלתי מהפרק הראשון, ובערך מהפרק החמישי התחלתי מרתון של ימים וליילות של פרק עוקב פרק, ולא יכלתי לנוח עד שלא סיימתי. הסדרה הזאת נכנסה לי לקרביים מהפרק הראשון כמו שאף סדרה לא נכנסה. את הפרק האחרון ראיתי לפני שלושה ימים, אני חושבת, ואני עדיין בפוסט טראומה מוחלטת. הולכת בבית כמו זומבי ובוכה כל הזמן.
רציתי רק להגיד לך תודה על התגובה הזאת שכתבת. מאז שסיימתי את תרה את הרשת בתגובות על הסדרה. אבל חיפשתי משהו כמו התגובה שלך ובקושי מצאתי. מצאתי כל מיני ביקורות טכניות שמסכמות את הסדרה, חיפשתי תגובה מהלב, שתצליח להסביר לי קצת ממה שאני מרגישה עכשיו, שאני עדיין, אחרי שלושה ימים קמה בבוקר ורואה פלשים במוח מסצנת הסיום.
התגובה שלך הייתה התגובה הכי מעניינת שקראתי על הסדרה. ואני הרגשתי מטומטמת שאני ממשיכה לבכות שלושה ימים אחרי שהסדרה נגמרה, ותודה שכתבת שזה לא רק אני, ואני לא משוגעת (גם אם התגובה שלך נכתבה לפני 6 שנים).
כל מילה בתגובה שלך פשוט נכונה. לא נכונה במובן האובייקטיבי, אלא נכונה במובן שכל תגובה שלך יצאה מהלב, רואים, מרגישים. את לא ניסית לבקר, את לא ניסית לתת ביקורת טכנית על הסדרה או לכתוב משהו סטייל כל הסיכומים, את כתבת משהו כ"כ נכון. שוב, תודה שכתבת. אני חושבת שאני הולכת לעשות קופי פייסט לתגובה ולשמור אותה על קובץ וורד במחשב, סתם ככה שאני אוכל לקרוא אותה לפעמים.
גם אני אגב סופליירתי על קטעי המוות בפרק האחרון. חבל לי על הספיילר באמת, אני חושבת שהחוויה שלי הייתה יותר חזקה בלעדיו. אבל עדיין אני מיררתי בבכי וזה השאיר אותי שלולית רטובה על הרצפה שבקושי אפשר לגרד.
נהנתי לקרוא כל מה שכתבת, על המוות של הדמויות. אני מסכימה שבסצינת הסיום יש גם המון אופטימיות, והיא כולה משאירה הרגשה של מתוק מריר חמוץ שכזה.
אני לא יודעת איך לסיים את התגובה הזאת אלייך. אני אני פשוט אסיים. תודה.
