ארכיון המסך המפוצל > 2007

הדמויות של חיינו

ג`וס ווידון ו"המסך המפוצל" בוחרים את הדמויות שיישארו בליבנו לנצח

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 21/01/2007

בתור צופי טלוויזיה נלהבים שלוקחים את הטלוויזיה שלנו מאוד ברצינות ומאוד ללב, אנחנו מתייחסים הרבה פעמים אל הדמויות בסדרות שאנחנו אוהבים כמו אל חברים שלנו, ולפעמים אף אל יוצרי הסדרות כאל מכרים קרובים (שלא לומר האלוהים שלנו). יש משהו מאוד מרגש ויפה כשאותם יוצרים מזכירים לנו שהם עצמם הגיעו ממקום של אהבת טלוויזיה בדיוק כמונו.

לכן, כשג'וס ווידון מחליט לבחור את 25 הדמויות הטלוויזיוניות האהובות עליו בכל הזמנים, ועוד בתגובה ליוצר אחר (ג'יימס גאן, במאי קולנוע מתחיל שכתב את "סקובי דו" עם שרה מישל גלר ואת "Slither" עם ניית'ן פיליון; נשוי לפאם מ"המשרד" [שפרק שלה עומד ג'וס לביים], שהארוס שלה בסדרה הוא סקיפ מ"אנג'ל", והיא חברה של לוסי דיוויס, דון מ"המשרד" הבריטית, שהתחתנה לא מזמן עם השחקן אואן יימאן, ששיחק בסדרה המבוטלת "Kitchen Confidential" עם זאנדר; אותו ג'יימס גאן שהוא, אגב, אח של שון גאן, קירק מ"בנות גילמור", אבל אנחנו לא נוטרים לו טינה על כך, כי הוא חבר של ג'וס), זה מייד גורם לנו לרצות לחבר רשימות משלנו. מכיוון שאנחנו איננו ג'וס ווידון, לא נוכל לקחת 25 דמויות על עצמנו, ולכן ביקשנו מכמה חברים שלנו לכתוב על הדמויות שלהן.

אז הנה דבריו המלאים של ג'וס (בתרגום יצירתי, כי אחרי הכל מדובר בג'וס):


היי, זוכרים אותי? אני לא. אבל נדמה לי שאני מתעסק במשהו שקשור לכתיבה של דברים. או כתיבה על דברים. יתכן שאני מבקר מסעדות. אני מאוד ביקורתי לגבי מסעדות, אז סביר שזה זה.

בכל מקרה, לא יכולתי לקרוא את הרשימה הנחמדה של מר גאן בלי שהייתי מוכרח לפתע לחבר אחת משלי. מה הקטע עם רשימות? האם הן כמו סרטן רך-שיריון, בזיגוג מנגו, עם נגיעות... האמת, אין לי מושג לאן מוביל המשפט הזה. יתכן שהוא מוביל להרפתקה! הכנתי רשימה.

[כאן ג'וס מפרט את החוקים שאנחנו התעלמנו מהם לגמרי, אז זה לא רלבנטי, מלבד זה שהרשימה שלו לא כוללת דמויות מסדרות שכתב בעצמו וללא סדר מיוחד]

פטריק מקגוהאן ("האסיר"), שהצליח להישאר cool לגמרי לנוכח הרפתקאות קיומיות, קפקאיות, ועוגיה ענקית ומרחפת.
ג'ורג' מייקל בלות'. ב"משפחה בהפרעה" זה בלתי אפשרי לבחור דמות, אבל דמות הילד המכופתר היא בדרך כלל זו שאני לא סובל, וג'ורג' מייקל הוא פשוט מקסים. ילדון מסכן...
מישהו זוכר את השינוי-הנואש-ברגע-האחרון בסדרה "היפה והחיה"? כשפתאום הכל הפך למותחן, הם הרגו את לינדה המילטון והחליפו אותה בג'ו אנדרסון, שהייתה סוג של וויל גראהם ממין נקבה (לפני שחצי הדמויות בטלוויזיה היו לוויל גראהם ממין נקבה - למעשה, אפילו לפני קלריס סטרלינג)? אז היא הייתה מעולה. קולית, ויפה להפליא, ולאנס הנריקסן כבחור בשם "Snow" היה הסטוקר שלה! דברים שמהם החיים מורכבים! הסדרה מתה תוך חודש.
בלקר מ"בלוז לכחולי המדים". הבנאדם לא יכול היה למצוא פרטנר שלא מת. השחקן, זה שרצה להיות גיבור, האישה הנחמדה - כולם היו בשר במטחנת-בלקר. לא אכפת לי כמה זה חזר על עצמו - הוא היה חייתי, מצחיק ואנושי. אוכל מפחי אשפה בחג המולד, מקבל שיחה וטוען שזו טעות במספר, ולא מרחם על עצמו אפילו לרגע. וואו. אני מרחם על עצמי כל הזמן, ואני אוכל מתוך פחי אשפה מפוארים מאוד.
ג'וש ליימן מ"הבית הלבן". גם זו סדרה שאם זורקים שם אבן פוגעים בדמות אהובה, אבל לג'וש היה משהו. למשהו הזה קראו דונה.
אד אסנר בכל סדרה על לו גראנט. בלי ספק. למה שלא אעביר את הדמות שלי בצורה חלקה מקומדיה מוחלטת לדרמה מוחלטת, הרי אנשים עושים את זה כל הזמן. מה, הם לא? טוב, זה בטח קורה לעיתים קרובות, לא? כן?
גורדון ג'קסון, מר האדסון המשרת מ-Upstairs Downstairs. סמל ה-cool, מלבד הפרק האחרון ההוא שבו הם גרמו לו לבכות בגלל איזו בחורה צעירה, מה שהיה מאוד לא הולם.
ליסה קודרו כפיבי ב"חברים". כן, הסדרה קפצה מעל הכריש, אבל עדיין, בתקופה מסוימת זו היתה אחת מהסדרות שכתובות הכי טוב, ובתקופה ההיא פיבי לא היתה יכולה לפספס. מאוד מיוחדת.
הנשיאה עומדת-עם-אגרוף מ"באטלסטאר גלקטיקה". התפקיד אליו נולדה. רוצה ללכת ראש-בראש עם אדוארד ג'יימס אולמוסט? אולי שכחת איזה מגניב וקשוח הוא היה ב"מיאמי וייס". כל כך מגניב וקשוח, למעשה, שהוא -
לגמרי ברשימה.
רוד סרלינג ב"אזור הדמדומים". הוא לא היה ממש דמות, אלא פשוט טלוויזיה במיטבה, ועישון בשיא הקוליות שלו.
דוקטור קווינסי או שאישתי תתגרש ממני. אבל גם כי, כן.
לוגאן מ"ורוניקה מארס". מגחך בזחיחות כל הדרך לדפי ההיסטוריה של הטלוויזיה.
"המשרד" האמריקאית היא עוד סדרה מסוג זרוק-אבן-תפגע-בדמות-אהובה, אבל אני בוחר בג'ים. כי צפיתי בסצנה בינו לבין פאם בסיום העונה השניה איזה 17 פעם והמשחק שלו מושלם לגמרי. כמו כן, הוא היחיד בסצנה הזו שלא נשוי לג'יימס גאן, אז אני יכול לדבר ולדבר ואף אחד לא נכנס ללחץ (יש מעט דברים שמפחידים אותי כמו שאני פוחד מג'יימס גאן).
הסוכן דייל קופר. בגלל הפאי.
פינולה יוז, אנה דוויין ב"בית חולים כללי". למה היא מפלרטטת איתי כל הזמן?
ג'ונתן באנקס מ"סוכן סמוי". הנה גבר שנידון לשחק פושעים בסרטים כמו "Freejack" - אבל תזרקו עליו משקפי-קרן והוא הופך לאדם הקולי ביותר על המסך (שימוש שלישי במילה "קול". ברור שהעניין הזה של "קוליות" חשוב לי). בעוד קן ואהל איבד את שפיותו ועלה במשקלו, באנקס היה העוגן של התוכנית מההתחלה ועד הסוף. בלתי נשכח.
עורך-הדין האדם-הקדמון שהופשר. זה אולי מתיחת החוקים, אבל העולם המודרני שלכם מפחיד ומבלבל אותי והוא ברשימה.
קריסטי מקניקול ב"Family". קראש ילדות. לא זוכר יותר מזה.
הבחור מסוכנות השכרת הרכב ב"ורוניקה" - אוי, זה עלוב אפילו בשבילי. קולומבו.
בי ארת'ור ב"מוד". או בכל מקום אחר. אבל בעיקר ב"מוד".
ג'רי אורבך ב"חוק וסדר". שנאתי את ההתבדחויות הצפויות, אבל ג'רי הוא ניו יורק בהתגלמותה (וענק ברודוויי) והכי אמיתי שיש...
...אלא אם כן מדברים על דניס פארינה ב"Crime Story", כי הוא ממש היה שוטר לפני שהתחיל לשחק. בחור קשוח, מכוניות מגניבות, איזו סדרה. הרע מחוסל עם נשק גרעיני. נשק גרעיני!
דיק ואן דייק. הוא מנתח... רצח! ונדמה לי שהיה לו גם סיטקום.
האוס. אם ראיתם אותו ב"בלאקאדר", אפילו עוד יותר, אבל אם לא ראיתם - האוס. ההומניסט הגדול האחרון.


טוב, זהו זה. קודם כל - מה הקטע עם כל השוטרים? אפילו פינולה ב"בית חולים כללי" הייתה Chief of Police. שנית, אני שומר על זכותי להתעורר מחר בבוקר ולצרוח בזעם שנזכרתי בעוד 25 דמויות שאני בעצם אוהב יותר. למעשה, נראה לי שאצרח כבר עכשיו. גרררר! ארגגגג!

אני מרגיש יותר טוב.

***

הבחירה של Which Witch

דודג'ר מ"נשים במלחמה" הוא הדמות הטלוויזיונית הראשונה שאיתה שאפתי (ושואפת עד היום...) להתחתן. בסדרה על אנשים שחיים בשדה קרב, בה כל הדמויות פצועות ומצולקות, דודג'ר היה הפצוע מכולם. אבל כמו הטובות שבדמויות הפגועות חסרות התקנה - הוא התעלה מעל הטראומה ואיכשהו סיים את הסדרה הכי שפוי.
זאנדר. אהבתי אותו גם כשפישל, כשבחר את הבחירה הלא נכונה, ולא פקפקתי בו גם כשפקפק בעצמו. לקראת הסוף המר של הסדרה, אמרו שהוא מיותר, שהוא סתם פילר, שהוא שמן. מבחינתי, הוא תמיד יהיה זה שהציל את העולם באמצעות אהבה.
בין הרעש של ריאן והדרמה של אנג'לה ב"אלו הם חיי", אפשר היה בקלות להחמיץ את ריקי, אבל אט אט הוא נכנס לליבי. היה הרגע ההוא שריקי עמד בתא טלפון, קופא מקור ולבד בעולם, ורציתי להיכנס לתוך הטלוויזיה ולחבק אותו, לקחת אותו הביתה ולהגיד לו שזה בסדר שהוא הומו, זה בסדר שהוא שונה. אני אוהבת אותו כמו שהוא.
בוסקו מ"משמרת שלישית" הוא שוטר שבדרך כלל אנחנו לא פוגשים בטלוויזיה. הוא אמנם מסור, שאפתן וקשוח, אבל גם קטנוני, ילדותי, טיפש וחסר רגישות כילד בן 12. אני אוהבת אותו כפי שאוהבים ילד שובב עם כוונות טובות, שברור שכשיתבגר יצא ממנו גבר מקסים - ועם זאת, זה יהיה קצת עצוב אם הוא ישתנה.
אנה מ"החיים האלה" היתה חמושה בטונות של ציניות, בלשון צולפת וחסרת רחמים, בסקס אפיל יהיר ובדחף בלתי נלאה להצלחה מקצועית. אנה עשתה סמים, שתתה יין כמו מים, ולא בחלה בזיונים עם אבות של ידידים קרובים (שלא לדבר על הצהרתה ש"הביטלס היו משעממים!"), אבל היו לה אמות מידה קשוחות, והבנה ברורה של נכון-ולא-נכון. היא היתה מפתיעה ומדהימה עד הרגע האחרון של הסדרה הנדירה הזו.


***

הבחירה של assafTV
כאשר עשרה אנשים שונים מגלמים את אותה הדמות במהלך השנים לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שזו דמות גדולה מהחיים. חכם מכולם, מתנגד לאלימות, והוא גם רוקד נפלא.
קפטן ג'ק הוא הכריזמה בהתגלמותה. אף אחד לא יכול שלא לעמוד בקסמיו של הקפטן והוא מצידו, רוקד עם כולם.
טי באג, "נמלטים". הוא פדופיל, רוצח אכזרי וטיפוס נאלח. למה לעזאזל אנחנו אוהבים אותו? כי הוא מקריפ ומקסים אותנו בו זמנית.
קארן מ"וויל וגרייס" היא החברה המושלמת: משעשעת, יודעת לשתות, תמיד מוכנה למסיבה וכשאתם בדיכאון היא תשמח לתת לכם כתף. או מיליון דולר. שבינינו, עדיפים לא פחות.
קלואי מ"24" תגיד לכם בדיוק, אבל בדיוק מה שהיא חושבת עליכם ותעשה זאת בפנים חמוצות שישתו לכם את מצב הרוח. אבל היא החברה הנאמנה ביותר שתוכלו לקבל ואם מישהו פגע בכם, היא תמיד תוכל לכוון אליו לווין ולשלוח לשם את ג'ק באוור.
מאחורי הפנים הילדותיות של דיואי ("מלקולם באמצע") מסתתר מוח מחושב, כשרוני, חד כתער ונקמני. יום אחד הוא ושיין מ"העשב של השכן" ישתלטו על העולם.
דן פילדינג, "בית דין לילי". הוא רודף נשים ורודף בצע. או במילים אחרות: עורך דין. אין לו אלוהים מלבד הדולר והוא תמיד ימצא משהו עוקצני לומר שיהיה מדויק וחד להפליא.
ג'ורג', "סיינפלד". תסתכלו עליו ותראו אותנו: לוזר, קטנוני, ילדותי, רמאי, אנוכי והרשימה לא נגמרת. המראה שלנגד עינינו. ולמרבה הצער - היא לא משקרת.


***

הבחירה של ברק
אפרם ב"אברווד" היה אחד מבני הנוער המקסימים ביותר על מסך הטלוויזיה שלי. כשהוא צעק, צעקתי איתו, כשהוא כאב, כאבתי איתו, כשהוא אהב, אהבתי איתו. דמות אמינה, חכמה, עקשנית, בסדרה שהדמויות היו הצד החזק בה. והיתה לו את איימי.
לימור, "רק בישראל". עוד לפני "ארץ נהדרת" היתה תוכנית הומור שעשתה את זה בענק, וכל כולה נשענה על הדמות הישראלית המוצלחת ביותר מאז ומעולם. די אם ניזכר במטבעות הלשון הרבים שהטביעה לימור. האחת והיחידה.
בנדר מ"פיוצ'רמה". הוא רובוט! שאוהב לראות טלוויזיה! ולא שם על אף אחד! פשוט נהדר.
לעולם לא אשכח את אותם מוצאי שבתות בהם הייתי צופה עם כל המשפחה ב"מי הבוס". אז, באותם ימים של סיטקומים עם אחווה משפחתית, היה נדיר לצפות בדמות של סבתא הוללת, שכנראה עשתה יותר סקס מכל דמות אחרת בסדרה. כל משפט של מונה היה פנינה ונראה לי שבסופו של דבר היא היתה הסיבה היחידה לצפות בסדרה.
הומר סימפסון. צריך להסביר?


***

הבחירה של JW
קילר בוב, "טווין פיקס". שום שחקן עמוס פרוסטטות, טריק זול של עריכה או צרימת אקורדים פתאומית שמסוגל להטיח בי המסך הקטן, לא יוכלו להשתוות לתחושות האימה שעדיין מעורר בי מראהו של בוב כסוף השיער, מזנק לעברי אחוז טירוף ונוהם כחיית פרא מצמררת. הדמות המפחידה ביותר שנוצרה בעולם הטלוויזיה, רק כבוד והערכה לבוראי הסיוט.
דינה זלאייט, "בת ים ניו יורק". אם להיות הוגן, זו לא דינה. לא רק. זו כל משפחת זלאייט המורחבת והכל כך מעיקה שאתה מת להתנתק ממנה, אבל מרגיש שייך אליה יותר מלכל דבר אחר בעולם הגדול. זו המשפחה שלך. שישיות ניו יורקיות יכולות לפזם שירים על להיות שם בשבילך, אף אחת מהן לא תכין לך קובה גם כשאתה לא ממש רעב או תעיר אותך בדייקנות יתר בזמן לתפילת שחרית.
גרייס מאנינג, "להתחיל מחדש". ככה מתנהגים טינאייג'רים. מצוברחים, מתוסבכים, נוטים למצבי רוח קיצוניים, מלאי סתירות ותפניות, לא תמיד הגיוניים, לא בטוחים בעצמם בשיט, לא מסוגלים לדבר במשפטים שלמים, מתמרדים על שטויות, בטוחים שהם יודעים הכי טוב, דוחים בבוז כל דבר שקשור להורים, ילדותיים, לפעמים טיפשים, ובהחלט בהחלט לא מושלמים. ככה הם מתנהגים, ורק הצמד זוויק והרשקוביץ, מסתבר, יודע איך לכתוב אותם באמת.


***

הבחירה של Slayeret
רוזאן בוז'רסקי, "חלום אמריקאי". כי היא בחורה עצמאית, שאפתנית, לא פוחדת ללכת על מה שהיא רוצה או להגיד מה היא חושבת, יש לה לב ענק והיא חברה נאמנה. אה, והיא הרבה יותר שווה מברבי מג. לא סתם בחרתי להיקרא על שמה.
דונה, "הבית הלבן". הבחורה הכי לא מוערכת מספיק, אז מגיע לה.
לורלי גילמור. בגלל השנינות הבלתי נגמרת, היכולת לדחוס כמויות בלתי אנושיות של אוכל לפה ועדיין להישאר פצצה, אי הלקיחה של עצמה או כל דבר אחר יותר מדי ברצינות והטירלול הכללי שהוא לורליי גילמור.
קית' מארס. בגלל הקשר שלו עם ורוניקה, בגלל שהוא הבלש הכי מגניב בטלוויזיה מאז דיוויד אדיסון ובגלל שהוא פשוט חמוד.
פרייז'ר. כי הוא חכם, סנוב, פלצן ויהיר, אבל אנושי לגמרי. וכמה שלא נצחק עליו, עדיין נאהב אותו ונרצה שילך לו סוף סוף. חוץ מזה, אם לא נכניס אותו לרשימה הוא נורא ייעלב.
מייסון, "מתים במשרה חלקית". מייסון מייסון מייסון... פתטי, דפוק ושמופי.
סיליה, "העשב של השכן". אמא מזעזעת, אישה נוראית, חברה מהגיהינום. איך אפשר שלא לאהוב אותה?


***

הבחירה של עידו f. כהן
דמותה של קרול ("הממלכה הקטנה") מבטאת בצורה מדויקת את הניגוד שבין התרבות המנומסת שמזוהה עם הבריטים ובין התנהגותם הכללית. טרחנית ועצלנית, מניאקית לא קטנה. קרול, יחד עם המחשב שלה, היא הוד ותפארת התרבות הבריטית ולגלוגה על האומה הבריטית המתחסדת.
כמו קרול, גם מייקל סקוט ("המשרד") הוא ייצוג של לעג לתרבות האמריקאית. מלוקק ושופע מודעות סביבתית שמנהל את מחשבותיו על בסיס התחשבות במה שיראה טוב למצלמות. הוא כל כך משתדל להיות פוליטיקלי קורקט עד שהוא יוצא גזען יותר גדול ממה שהוא התכוון להיות מלכתחילה. אנחנו אוהבים ללעוג לו, אנחנו אוהבים אותו.
לא היו עוד דמויות מסתוריות כמו זו של "האסיר", המרגל הבריטי שנלחם בעל כורחו בתושבי הכפר. התנהגותו הקפקאית ורמת הביזאר ששלטה בסדרה הפכו את מספר שש ואת הסדרה לאחת המוזרות והמוצלחות שראיתי.
אריק קרטמן. כי הוא שונא עניים, יצא נגד "איש משפחה", התאכזר לילדים אתיופים רעבים; כי הוא האלוהים של אנשי הים, התחפש להיטלר, רצח את ההורים של סקוט טנרמן; כי הוא לא שמן, הוא רק בעל עצמות גדולות; כי הוא פאקינג אריק קרטמן! ואני מפחד ממנו.
בעולם של "באפי" לכל אחד יש את התפקיד שלו, אבל ג'ונתן הוא כלום, אפס, אפילו לא הערת שוליים. ג'ונתן בהרבה מובנים הוא אנחנו - לנו אין סדרת טלוויזיה בה אנו הגיבורים. אנחנו לא מרכז העולם, אנחנו לא כאלה חשובים כמו שהיינו רוצים להיות. אבל אנחנו קיימים, וכך גם ג'ונתן.
אד מ"חשיפה לצפון" הוא ככל הנראה שבירת המיתוס הכי טובה שראיתי בטלוויזיה. לפני שראיתי את אד הייתי בטוח שאינדיאנים חיים בתוך אוהלים או מנהלים קזינו במקרה הטוב. הוא אוהב מוזיקת היפ-הופ, חובב סרטים ואת וודי אלן ולובש מעילי עור. אני מת על הבחור הזה.
קיילי ("פיירפליי") היא דמות מקסימה בעולם קודר. היא הנפש הפועמת של הספינה, ולא פלא שמקומה הטבעי הוא בחדר המנועים, היכן שליבה של "סרניטי" פועם. היכולות שלה לשנות אווירה שלמה בחיוך, במשפט אחד, האמפתיה שאופפת אותה מכף רגל ועד ראש, עושות אותה לדמות שלא רק אוהבים, אלא גם מאוהבים בה. והיא גם מאוד יפה.


***

הבחירה של ER
ואלרי, "הקמאבק". כי רק ואלרי מסוגלת בהינד עפעף (או מבט) לגרום לצופה להרגיש כל כך הרבה חמלה ורחמים כלפיה, ובמקביל - לעורר סלידה רבה מהתנהגותה ויחסה לאחרים.
מירנדה ביילי, "האנטומיה של גריי". היא קשוחה, החלטית ולא תיתן הנחות לאף אחד. היא תנהל חיי משפחה, תלד, תפעל לפי האינסטינקטים שלה, ועדיין תישאר הכי מקצועית שיש. הרופאה הכי "נאצית", אבל בעצם היא הכי אנושית.
ג'ים, "המשרד". אין צורך במילים. הדמות שלו עובדת מצוין גם אם לא תקבל טקסט בכלל, ותישאר רק עם הבעות הפנים. הדמות שכולנו הזדהינו איתה ועם ההתאהבות הבלתי אפשרית שלו בפאם, ונהנו מהשטויות (ומההבעות, כאמור) שהיא עושה.
לוסיל, "משפחה בהפרעה". מופרעת, מרושעת, משעשעת וחסרת מעצורים. האם הכי גרועה בטלוויזיה. תעשה הכל כדי לדאוג לאינטרסים שלה, גם אם זה אומר לדפוק את כל מי שמסביב, ובמשך כל הזמן הזה להישאר אדישה (ועם אלכוהול ביד).
אירינה דרבקו ("זהות בדויה") תגרום לך לבטוח בה, לרצות במותה, לאהוב אותה, לא להאמין בה, לרצות במותה ואז שוב לאהוב אותה. לפעמים כל זה במקביל. כל כך הרבה סערות בדמות אחת, ובעיקר בזכות השחקנית המצוינת שמגלמת אותה.


***

הבחירה של זלפה
אנג'ל. חתיך כהה ומסתורי במעיל עור, הוא מסוגל לראות את הרע שבאדם ובכל זאת לרצות לעזור לו, גם במחיר אישי כבד. הוא כל כך מנסה לעשות מה שנכון, וזה כל כך קשה, שאי אפשר שלא להעריך אותו, והוא יודע גם להיות רע. האויב הכי גדול שלו נמצא בתוכו.
ריילי ("באפי") הוא הבחור הטוב בהתגלמותו. ובכל זאת, האהבה גורמת לו להיות במקומות אפלים. כמה גברים יכולים לאהוב אותך מספיק כדי לתת לך כוח כשאת על הקרשים, למרות שפגעת בהם בצורה אנושה בעבר? כמה גברים יכולים לעמוד בראש צבא שנלחם בשדים ומפלצות, לעשות תואר בפסיכולוגיה, ובכל זאת להיות פשוטים ונעימי הליכות?
לד"ר וילסון יש את העבודה שלו, שהוא מעולה בה, ואת החברות הדפוקה שלו עם האוס, שלא ממש ברור מדוע היא כל כך חשובה לו. הוא מספיק רומנטיקן כדי להתאהב כל הזמן, אבל לא מספיק רומנטי כדי להישאר בקשר. הוא עושה מעשים נוראיים, אבל הוא איש מאוד טוב. איש של סתירות.
סאפרון ("פיירפליי") היא האישה האולטימטיבית. כל פעם שהיא מחייכת היא מצליחה לגרום למישהו לאבד משהו. היא מצליחה להיכנס לכל דמות נשית: האישה הקטנה, הלוחמת הקשוחה, האישה המפתה ואשת העסקים הממולחת. כל כך הרבה דמויות, שאין לדעת מיהי בעצם.
מכל הדמויות המרתקות ב"בטיפול", ידין הוא המרתק מכולם. טייס, בעל משפחה, חתיך, בעל כושר אבחנה מעולה - ובכל זאת טמבל מושלם. חסר יכולת להתחבר לצדדים הרגשיים שלו, חסר טאקט, ובעל אומץ לב נדיר לבחון את כל מה שקורה לו גם מזווית אחרת. החידה שבו נותרה לא פתורה.
בלה, הברווזה המצויירת שיודעת תמיד שפינוקיו עושה טעויות, ובכל זאת נשארת לצידו. מזהירה אותו שוב ושוב, צודקת אבל לא משכנעת. מדוע היא לא עוזבת? בלה, ברווזה נאמנה שכמוך, תזרקי אותו ותזרקי אותו מהר.


***

הבחירה של אורלי
מייסון, "סנטה ברברה". כי לשים משפט כמו "לפעמים מפחיד אותי שאני האדם המעניין ביותר שאני מכיר" בפי דמות כלשהי תמיד תהיה משעשעת, אבל אצל מייסון המשפט מצליח להעביר גם את היהירות, גם את חוסר הביטחון, וגם את העובדה שהוא אכן באמת אחת מהדמויות היותר מעניינות שכיכבו על המסך.
לד"ר ג'פרי גייגר ("שיקגו הופ") היו אופי מורכב, שיגעונות קטנים (משחקי רכבות, והמכנסיים) ופחד משיגעון גדול, והיה לדמותו גם אסון מכונן מקורי - אשתו הטביעה את ילדם באמבט, מה שהביא לכך שהיה קשה לשנוא אותו גם ברגעים בהם היה גס רוח ומתנשא כלפי יתר הדמויות. אבל מה ששבה את לבי סופית אצל מנתח הלב הזה, היתה הדרך הבלתי מאשימה (ואפשר אף לומר המגוננת והאוהבת) בה הוא התייחס לאשתו שהייתה מאושפזת בבית המשוגעים. רק לב גדול במיוחד יכול לאהוב כך.
מקסין, "המשפט של איימי". עובדת סוציאלית הוא מקצוע שלא מרבים להראות על המסך, אבל העובדה שהמדובר בדמות נשית שעברה את שנות החמישים שלה, ועדיין עסוקה בעבודתה באופן פעיל (קשה להסתדר בלעדיה ובלי ניסיונה), ומצליחה גם לנהל משפחה עם ילדיה הבוגרים (שרוצים את קרבתה), וגם למצוא אהבה (היא אלמנה) רק באה להוכיח שאם באמת רוצים אפשר לכתוב תפקידים טובים לא רק לשחקניות צעירות וחתיכות.
אתם מכירים את ההליכה עם המקל, את נטילת הויקודין, את האבחנות החכמות, את החשיבה היצירתית, ואת הפחד מקשר רגשי - הכול מרתק, אבל אחד הדברים שהכי מרתקים בדמותו של האוס היא הצגתו כדמות "גיבור" מציל נפשות הזקוק להצלה בעצמו. וזו אינה התכונה שהופכת אותו לגיבור שמטילה עליו את כובד משקלה, או שגורמת לו לתחושה שהוא אינו משתלב. אם יש לו רגשי נחיתות זה לא בגלל יכולת האבחון שלו, ואם הוא סובל זה לא בגלל שעול כל העולם מוטל על כתפיו.
ווסלי הגיע אל "אנג'ל" בדלת האחורית. לא חשבתי שאוהב אותו, גם כי לא סבלתי אותו ב"באפי", וגם כי אהבתי את דמותו של דויל, אותו הוא החליף. אבל גם ווסלי וגם רגשותיי כלפיו עברו מאז דרך ארוכה. הוא היה מגוון מרתק, נוגע ללב, יודע לאהוב, ובעולם של פנטזיה הוא נראה כדמות היחידה שעוברים עליה שינויים גדולים שאף אחד מהם לא מוסבר באמצעות הפנטזיה עצמה (לא נשמה, לא שבב, לא שתילת מוח, ולא הפיכה לאלה קדמונית).


***

הבחירה של איתן גשם
פרנק פמבלטון, "רצח מאדום לשחור". לא רק כי הוא היה בלש טוב, אלא הרבה בזכות האישיות שלו - אדם יהיר, גאוותן, עקשן, סוליסט ומתבודד, אבל באותה מידה גם אדם שמצליח ליצור קשר אמיץ ומיוחד במינו עם בלש אחר, לשמור על חיי משפחה סבירים, ולהיאבק עם עצמו באופן אמין ומרתק בעניין אמונותיו הדתיות.
אמילי גילמור היא סנובית מתנשאת, ובתה ברחה מהבית בגיל צעיר לא לחינם. אבל היא בסך הכל רוצה את טובתה של בתה. היא לקחה ללב את העובדה שהבת שלה רחוקה ממנה, היא באמת גאה בה ואפילו להודות בטעות ולמחול על כבודה כשצריך. עם כל הכבוד לקשר של לורליי ורורי, הקשר של לורליי ואמילי הוא הקשר המרתק ביותר בסדרה הזו.
כשפיית' הגיחה בסערה לסאנידייל, המוטו שלה היה לקחת מה שמתחשק לה. בדיעבד הסתבר שמאחורי החזות הזאת עמדה נערה בודדה ודחויה, שנכוותה בעברה מהגברים בחייה. מהר מאוד היא מצאה את עצמה ב"צד האפל". אבל למרות הכל פיית' הצליחה לקבל אחריות על מעשיה ולהיות מוכנה לשלם את המחיר, וזה הפך אותה לקוטלת מיוחדת בפני עצמה, ואת המסע הנפשי שעברה דמותה למסע המרתק והמושלם ביותר שנראה בטלוויזיה.
ריאן אוריילי ("אוז") לשרוד במקום לא קל. הוא היה שם מהיום הראשון של הסדרה ועד ליומה האחרון, ולמרות שהקים על עצמו הרבה מאד שונאים ויריבים, הוא שרד, כמעט מבלי ללכלך את ידיו בדם - הוא פשוט שכנע אחרים לעשות זאת בשבילו.
מיס מוסו ("פארקר לואיס") נולדה כקריקטורה של מנהלת פאשיסטית, אבל אט אט החלו להיחשף תכונות אחרות ומפתיעות של הדמות: מדוכאת, אותנטית, מלאת קסם אישי, פקחית. ופתאום, מדמות שהצופים אמורים לשנוא ולרצות בכישלונה (כאויבת של פארקר וחבריו), הפכה הדמות לפופולארית, ולאחת כזאת שאנו דווקא רוצים בטובתה.
כמה טוב שיש דמויות נשיות צעירות כמו ורוניקה מארס על המסך הקטן שלנו. היא אולי לא "גיבורת על" במובן הרגיל, אבל היא בהחלט כזו בפן המהותי - חכמה, חצופה במובן החיובי, ומקדישה רבות מזמנה כדי לעזור לאחרים. אבל אם חשבנו בימיה הראשונים של הסדרה שהדמות "מושלמת" מדי, הרי שעד מהרה התברר שגם לה יש פגמים וחסרונות בולטים.
כרמלה סופרנו. לא קל להיות נשוי ל"בוס" במאפיה. המאבק הבסיסי בין האהבה של כרמלה לטוני ולמשפחתה לבין הקוד המוסרי שלה הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר בסדרה. כרמלה היא אשת משפחה למופת, אבל למרות החזות שהיא עוטה כלפי חוץ, מבפנים היא אישה בודדה ומרירה, שבעלה זונח אותה במרבית שעות היום.


***

הבחירה של אסף רזון
ווילו, "באפי". האינטליגנציה, טוב הלב, ומעל לכל הקסם האישי שקשה לעמוד בפניו, הפכו אותה מיד לאהובת הקהל. אבל ווילו לא נשארה בנישת הילדה החמודה, ופרצה עוד ועוד גדרות בדרך לגילוי עצמי: מהפכים במראה, בזהות המינית, בביטחון העצמי, ובעוצמה. והדרך הזו הפכה אותה לאחת הדמויות העמוקות והעגולות בסדרה.
השרת, "סקרבס". בפנתיאון הקומדיה שמור מקום כבוד להמצאה הגאונית - דמות קבועה שיש לה רק מטרה אחת - להתעלל בגיבור הראשי שלנו. הוא עושה זאת ביצירתיות וחדווה חסרות גבולות. בכל שבוע אנו מתפעלים מן הניגוד בין המוח המוטרף שלו והרצינות התהומית שבה הוא מתייחס לעצמו. ואולי גם אנחנו מטורפים, אם אנחנו כל כך אוהבים את הסאדיסט הפסיכופטי הזה.
אנדי סיפוביץ, "NYPD". איך הפך אלכוהוליסט, שוביניסט, וגזען מנבל פה לאחת הדמויות האהובות ביותר? כי מתחת למעטפת הלא-סימפטית מסתתר אדם טוב, נאמן, ומקסים בדרכו המחוספסת, שיצא מהתהומות, התגבר על טרגדיות נוראיות שפקדו אותו שוב ושוב, והפך לסמל המין המפתיע ביותר בטלוויזיה. והישבן הנצפה ביותר בפריים-טיים.
לנדו וג'קאר, "בבילון 5". המסע האפי של שתי הדמויות הטראגיות האלה שגורלותיהם שלובים זה בזה, הצפייה בהידרדרותו של האחד וגאולתו של השני, היו חלק נכבד ממה שהפך את הסדרה ליצירת מופת. עם דיאלוגים מבריקים ומשחק בלתי-נשכח, כל אחת מן הדמויות נפלאה בפני עצמה, אבל החיבור שלהן ביחד יצר משהו שעולה על סכום חלקיו.
דאטה, Q, "מסע בין כוכבים, הדור הבא". דאטה, "פינוקיו" של המאה ה-24, תמיד שאף להיות אנושי. ואילו Q צופה באנושות בתערובת של זלזול והשתאות, ולמרות שלא יודה בכך - מזהה בה סקרנות וחיוניות שכה חסרים לגזע המנוון והכל-יכול שלו. נקודות המבט הזרות שלהן שופכות אור חדש על השאלה מהו אנושי, ומהוות, בסופו של דבר, שיר הלל אופטימי לאנושות על כל פגמיה.
הסוכן קופר, "טווין פיקס". "דיאן, השעה 16:50, וטלפון מהמפקדה בישר כרגע שנבחרתי לאחת הדמויות הטובות בטלוויזיה. נכון שחזיתי את הרגע הזה בחלום, אבל מה היה דחוף להם להתקשר בדיוק כשהייתי באמצע החלק הכי טעים בפשטידת הדובדבנים? החלק הזה שנאפה הכי קרוב לאזור הלוהט בתנור, והוא מתפצפץ לך בפה..."


***

הבחירה של נילי
אין כמעט שום פרט ביוגרפי שאני חולקת עם אנג'לה צ'ייס ("אלו הם חיי"), ולמרות זאת עולמה הפנימי היה בהיר כל כך עד שיכולתי לראות בה השתקפות צלולה של עצמי. במילים מעטות, מהוססות וקטועות, היא הצליחה להביע מגוון של רגשות מסוכסכים ומחשבות כנות, שעדיין מהדהד בתוכי.
הוא אולי לא ססגוני ומרתק כמו המשתתפים שעל הבמה, אך המסך לא היה עולה על "מופע
החבובות" בלי קרמיט. מנהיג הקבוצה, ירקרק חרוץ, שמנהיגותו מאפשרת את הטירוף המופלא שלה. והוא אפילו מצליח לשרוד בחן את חיזוריה של הדיווה האחת והיחידה, מיס פיגי.
כריס, "חשיפה לצפון". אסיר משוחרר שעברו לא נטל ממנו את היכולת לראות יופי ולמצוא עומק וחדווה בכל דבר שסביבו, אפילו אם הוא נראה קטן ופשוט-לכאורה. נטול השכלה מסודרת, הוא מפליא בציטוטיו הקולעים ממיטב ההוגים והכותבים (מהעת העתיקה ועד שוברי הקופות המודרניים) בתוכנית הרדיו שלו.
ד"ר קוקס, "סקרבס". שחצן ופגיע, אנוכי ומתחשב, מסור לחוליו ולאנשים החשובים לו אך אינו מהסס ללעוג לאיש. אמיתי בלי להתחשב במחיר אך ממציא שקרים לשם השגת מטרותיו. בועט בסמכות אך מהווה דמות להערצה, מצליח להתפתח תוך אחיזה עיקשת במגרעותיו. ולעולם לא מכנה את ג'יי די באותו שם נשי פעמיים.
מל, "פיירפליי". צחוק פנימי מבעבע תמיד, גם מתחת למעטה רצינות, ולא משנה עד כמה חמור המצב, ומעיין נסתר של רצון ברזל ותוגה עמוקה מפכה מתחת לצחוק הזה. הוא מהיר לכעוס ולירות, נוקשה וקר לכאורה, ובאמת לא נחמד במיוחד. אבל הוא קם, פצוע ונטול תקווה, יצר את הנס הדרוש, תיקן את ספינת החלל, וניצל בידי חברי הצוות שלו, העולם שבנה והעניק לו משמעות.
ביתה של חנה ("קרובים קרובים") תמיד פ-תוח לכל שאר הדיירים, להיכנס ולשפוך את הלב או סתם עבור צחוק בריא ומתגלגל. כומר וידויים אמינה, רוקמת מזימות ממולחת ושותפה שומרת סוד לדבר עבירה - והכל תוך שעשוע תמידי. עם זאת, כדי לשמור על שפיותה, היא הקפידה לדבר אל העציצים.


***

הבחירה של Bosco
יש הרבה נבלים מוצלחים בטלוויזיה, אבל דמותו של סלואן ("זהות בדויה") היא היחידה (אולי חוץ מהאח ג'סטין מ"קרניבל") שמסוגלת לגרום לי לצמרמורות אימה. זו דמות בעלת עומק, תהפוכות, חרטות, וגורל שהוא כנראה הנוראי ביותר שנבל אי פעם זכה לו.
המוח, "פינקי והמוח" וסטואי גריפין, "איש משפחה". בגלל סגנון הדיבור הבריטי, שיגעון הגדלות, האינטליגנציה, הזחיחות, וחלומות על שליטה בעולם שלעולם אינם מתגשמים.
דמותו הקריפית-פתטית-הזויה-באיזה-עולם-אתה-חי-בן-אדם של דוויט ("המשרד") היא דמות כל כך לא אנושית ועם זאת כל כך מציאותית, שזה מעבר למילים. צריך לראות כדי להאמין שיש דבר כזה.
כוכב-צועק ("הרובוטריקים") הוא כנראה הדמות העמוקה והמוצלחת ביותר בכל הסדרות המצוירות של שנות ה-80. סטארסקרים היה מדען גאון, תככן, מרושע ואינטרסנט, עם סיפור רקע מרתק ועלילות מבריקות. כן, קצת בכיין ולפעמים גם לוזר, אבל הוא היה מנהיגם הבלתי מעורער של להק מטוסי השקרניקים. מגהטרון סתם הפך לאקדח.
מקגיוור. צריך באמת לפרט למה? זו דמות שיכולה לייצר מקלט רדיו מקקטוס וסיכת ביטחון!
באטרס, "סאות'פארק". בגלל התמימות הקסומה, היכולת שלו להסתבך יותר מכולם, והעובדה שקרטמן, הדמות השניה הכי טובה של סאות'פארק, הרבה יותר מצחיק כשבאטרס בסביבה.
רוב ססטרנינו, "הישרדות". לא ממש דמות, אני יודע, אבל מספיק קרוב לזה. רוב הוא לטעמי שחקן ההישרדות הטוב ביותר של הסדרה כולה, ואחת הדמויות הגאוניות והמניפולטיביות ביותר שראה עולם סדרות הריאליטי בכלל.
טארדי הצב, "גרג הארנב" וביקר, "החבובות": בגלל היכולת להעביר כל כך הרבה רגש, סבל, ומסרים פילוסופיים עמוקים, בכל כך מעט מילים.
ארי גולד, "הפמליה". בגלל הפה, אוי איזה פה, מפיק מרגליות ממש. ובעיקר בזכות ג'רמי פיבן, שהופך את הדמות המופלאה הזאת לאחד הדברים הכי מגניבים שיש בטלוויזיה.
בני לוי, "תיק סגור". בגלל השפם.


***

אנו שומרים על זכותנו להתעורר מחר בבוקר ולצרוח בזעם כי נזכרנו בעוד דמויות שאנחנו בעצם אוהבים יותר. בעצם, למה שלא נצרח כבר עכשיו: גרררר! ארגגגג!

תגובות (155)