המסך המפוצל

הממיר 3/6/07

שתי דעות על גיבורים, פרק משובח באבודים, פרקים טובים אצל ארל ובטי, ופחות טוב אצל הסופרנוס וגריי, וגם משהו על כוכב נולד

מאת: ברק דיקמן

פורסם: 03-06-2007
30 תגובות
10. "אבודים". יש רגעים בסדרות אהובות עליי במיוחד, בהם אני אומר לעצמי במהלך הצפייה "וואו", ואז שוב "וואו" בסוף הצפייה. כזה היה הפרק הנוכחי של "אבודים". זה לא רק חזרתו של העשן השחור, מותו של אקו או האיש שתום-העין (אמא'לה!). זה הכל ביחד. הסצנה של אקו שמחסל את אלו שמנסים לפגוע בו באחד הפלאשבקים, העובדה שהוא מסרב להתנצל על מעשיו, ומה שזה גורם לעשן השחור לעולל לו (וואו!), והדברים שהוא אומר ללוק. אהבתי מאוד גם את סצנת המסר הכפול שג'ק מקבל מהסרט של ג'ולייט. זה לא רק הצורה שבה זה נעשה, זו גם הדילמה שתעמוד עכשיו בפני ג'ק. וכך, למרות העובדה שאנחנו עדיין לא מקבלים כמעט אף תשובה לאף שאלה, הפרק הזה פשוט עשה לי את זה. וזאת אחת הסיבות שאני עדיין אוהב את "אבודים" וחושב שהיא אחת הסדרות הטובות ביותר שמשודרות כרגע באמריקה.

עוד 10. "קוראים לי ארל". אני מת על פרקי "ראשומון", פרקים שבהם רואים אירועים מסוימים, כשחלקם לא מובנים, ואז רואים אותם שוב, מזווית אחרת, ששופכת אור על אותם אירועים. עשו את זה נהדר ב"דוסון קריק", עשו את זה מופלא אצל "הסימפסונז" (ומן הסתם גם בעוד מקומות), ועכשיו - גם "ארל" עשתה את זה. ואיזה כיף היה. לראות את הפתיח הכל כך מוכר של הסדרה, מבוצע שלוש פעמים נוספות עבור שלוש דמויות שונות היה אחד הדברים המלהיבים ביותר בסדרה הזאת. במיוחד אהבתי את הסגמנט של רנדי, אבל גם ג'וי ו"עדיף-פשוט-שתקראו-לי-קראבמן" היו נהדרים. גם קו העלילה עצמו היה עשוי נהדר, ובכלל - ואני יודע שזה אולי נשמע קצת כמו תקליט שבור - אבל הפרק הזה היה בלי שום ספק הפרק הטוב ביותר של העונה עד כה.



9.5. "המגן" נמצאת רק בפרק השני של העונה וכבר היא מספקת לנו עוד ועוד מתח ועניין. זה התחיל עם צו המעצר נגד ויק, והבריחה הצפויה שלו, המשיך עם דאץ' שתוהה האם הראיות כנגד ויק לא נראות טוב מדי, מוכיח שוב כמה שהחושים שלו מחודדים, ובתווך מספק לנו סצנת דיאלוג מרתקת בכל הנוגע לתאוריית האנטי-אוקום. משם, הדרך אל מפלתו של קוואנו היתה מהירה יחסית, והסצנה שבה הוא מודה ששיקר היתה חזקה מאוד. קצת מפתיע אותי שקוואנו נוטרל כל כך מוקדם בעונה. במישור אחר, קיבלנו סיפור מרתק נוסף בכל הקשור לגווארדו וחברתו שנחטפת ע"י ויק, שמצוי במצב הישרדות מתקדם. פרק מצוין, שמוכיח שוב כמה שהסדרה הזאת נפלאה.

9. פרק טוב ב"בטי". בין השאר בגלל שהוא עסק בהתמודדות עם משפחה: בטי עם שלה, שנראית מופרעת לחלוטין לעיניו של זר, אבל בעצם המשפחה הכי אוהבת והכי תומכת שאדם יכול לבקש לעצמו; דניאל עם שלו, שנראית נוצצת מבחוץ, אבל מכילה בתוכה שקרים, בגידות, אלכוהוליזם ותחרותיות; וגם מארק, העוזר הנאמן של וילהלמינה, שכל מה שמעניין אותו בסופו של דבר זה לרצות את אמא שלו. ואגב מארק, המהפך שלו מדמות שמלגלגת על בטי ומשפחתה לדמות שמגוננת עליהם, ורגע השבירה שלו כשאמו משמיצה את ג'סטין, היו מאוד מרגשים. אבל חוץ מזה, אחד הדברים שאני אוהבת ב"בטי" הוא העובדה שגם כשהדמויות מראות צדדים רגישים - אתה מגלה שהן לפעמים חוזרות לסורן. אמנדה למשל, מתחילה את הפרק כחברה אוהבת שמוכנה להקריב את הערב שלה לטובת מארק, אבל הופכת לתככנית מרושעת בשנייה שהיא מבינה שהוא "זורק" אותה. או וילהלמינה הנוראית, שהרצון שלה להשתלט על העיתון בכל מחיר, כולל ניסיון להחזיר את אם משפחת מיד לבקבוק המשקה, וכולל מכירת גופה שלה, היה בעיני עצוב ומבזה (ואם היא אכן היתה מצליחה להשקות אותה בוודקה בסופו של דבר, זה היה גם בלתי נסלח). אותו דבר קורה לדניאל, שהיה מוכן להגיע לסוג של שביתת נשק עם אלכסיס, אבל בסופו של דבר נוצח על ידו/ה בתחרות ריצה. בסוף הפרק נראה הבחור עם שתי נשים ובקבוק במיטה, אבל בניגוד לאווירת העליצות שאפיינה את המעללים שלו בעבר, פה הוא נראה עצוב ומדוכא. מסתבר שתרופות שעזרו לך פעם, לא בהכרח עוזרות גם היום... רגע של אושר הנחיל לי הנרי, רואה החשבון הנאה, שנראה כאילו מישהו בכוח מנסה להפוך אותו לחנון כדי שיתאים לבטי. היכולת שלו לצטט את כל מה שהיא אוהבת מעידה על ההתאהבות העמוקה שלו, ונו, שיעיף כבר את צ'ארלי חזרה לכפר שממנו היא באה. כאמור, פרק טוב. לא מופלא כמו כמה פרקים אחרים - אבל עדיין, פרק שמשאיר אותך בסופו עם תחושה של "הלוואי והיה לי הפרק הבא ביד - ומייד" (זלפה).

עוד 9. "גיבורים". את הפרק הזה אפשר להגדיר במילה אחת - מענג. מדהים איך יוצרי הסדרה מצליחים לדחוס את כל הדמויות לפרק לא ארוך במיוחד, בלי שהצופה מרגיש שמעמיסים עליו. הדבר היחיד שהעיב במשהו על הפרק היו שני טוויסטים צפויים. מישהו באמת האמין שסיילר מת? ואשתו של השוטר בהריון, כמה צפוי? תרגומון שישב לידי אפילו ציין: נו, באמת, אפילו אני קראתי את המחשבות שלה. אבל כל שאר הפרק: האיש הבלתי נראה (ד"ר הו!) שברגע האחרון מגיע לעזור לפיטר, קלייר שמוצאת את אימא שלה (ג'ינה מ"ניפ/טאק"!) ואבא של הירו (סולו!), איזה תענוג (Merlin. דעה נוספת - בהמשך)

8. פרק מצוין נוסף ב"משמרת שלישית", שהיא ללא ספק הסדרה הכי לא מספיק מוערכת שמשודרת אצלנו כרגע. הפעם בזכות בן, הילד שנפצע לפני שבועיים וקיבל את מספר הטלפון של ברנדן, שמתקשר אליו כשאמו נמצאת בסכנת חיים, נדקרת ע"י אביו, והוא עצמו נחטף. הסצנות בהן מדבר בן עם ברנדן בטלפון בלחישה, היו פשוט מצוינות. אין עוד הרבה פרקים בסדרה הזאת. כמה חבל.

7. השבוע שודרו שלוש תוכניות של "כוכב נולד 5". מישהו כתב על כך (נדמה לי שב"רייטינג") שזה קצת מוגזם וגרידי מצידה של קשת. אבל בתור חובב נלהב (אפילו מדי, אני יודע) של התוכנית, אני מוכרח לציין שהמנה המשולשת הזאת היתה לגמרי במקום. לא רק בגלל שיקולי כמות חומר שצריך לשדר, אלא גם כי במהלך השבת עצמה, אחרי צפייה בשתי התוכניות ביומיים הקודמים, הרגשתי שזה עדיין לא מספיק לי. אני תוהה אם ככה מרגישים מכורים לסם...

6. דעה נוספת על "גיבורים": אני לא אומר שהיה פרק גרוע, אבל משהו נפגע בסדרה הזאת. נראה כאילו הגיע השלב הזה שבו צריך למשוך קצת זמן כדי להגיע למכסת 22 הפרקים לעונה. בפרק הנוכחי מצאתי את עצמי יותר מדי פעמים מעיף מבט על השעון בציפייה שכמה מהדיאלוגים הקצת ארוכים מדי ייגמרו. אז כן, קלייר ממשיכה להיות מגניבה, וגם הירו, אבל כפי שכבר נאמר מעליי, שני הטוויסטים המרכזיים היו צפויים לחלוטין, כל שניה שבה מוהינדר מרצד על המסך גורמת לי לרצות להעביר ערוץ, הסצנות עם ניקי בפרק הזה היו משעממות ולא התקדמו לשום מקום, וההתחבטויות של מאט נראות כמו משהו שכבר ראינו בסדרה בעבר. ובכל זאת, היו נקודות אור בפרק: דוקטור הו הבלתי נראה, למשל, שעוזר לפיטר להיעלם. אחד הדברים שהכי אהבתי בעשרת הפרקים הראשונים, היה העובדה שלמרות ריבוי הדמויות, היה נדמה שהסדרה יודעת לאן היא הולכת, ויש ליוצריה אג'נדה ברורה לכל אחת ואחת מהדמויות. התחושה הזאת קצת נעלמה לי בצמד הפרקים האחרונים ששודרו. יתכן שזו רק תסמונת אמצע העונה, ושהפרקים המתקדמים יותר יעשו את העבודה כמו שעשו הראשונים, אבל לפחות בינתיים זה לא נראה מעודד במיוחד.

4. "הסופרנוס". ללא ספק, החלש מבין פרקי החלק השני של העונה השישית. אולי זה בגלל הצורה בה טוני הוצג בפרק - אנוכי, קמצן, צבוע, אנטישמי וקנטרן - יותר מתמיד, ואנחנו פשוט לא אוהבים את זה? בכלל, באופן נדיר לסדרה, חלק מהעלילה היתה צפויה מראש, בפרט כל מה שנוגע ל"התמכרות ההימורים של טוני". קו העלילה הזה הרגיש מאולץ במיוחד, בפרט כשלא קיבלנו שום עדות להתנהגות דומה בעבר ונראה שהוא נועד יותר לקדם עלילות מאשר לסייע ללמוד על הדמות של טוני, שזו בדרך כלל מהותה של הסדרה. לא אהבתי את הסיפור של טוני ושל הש. בניגוד למנהגה של הסדרה, שזורעת זרעים בפרקים קודמים שצצים על פני השטח מאוחר יותר, כאן לא הרגשתי שום דבר בעבר שאמור היה להוביל להתנהגות של טוני ושל הש. פתאום מסתבר שהש שונא את טוני ומפחד ממנו, ושטוני - שסמך עליו שנים רבות והפקיד בידיו עניינים קריטיים רבים - חש כלפיו מרירות רבה וממש לא סובל אותו. גם סיום הפרק לא היה ברור - האם הוא נועד לרמוז לנו שהש צפוי לראות בעתיד בטוני כאחראי לרצח של החברה שלו (אם היא בכלל נרצחה), או שמא המטרה היתה להראות את הביקור המאוד אנמי של טוני אצל הש? ולמה טוני ראה צורך להחזיר לו את הכסף דווקא עכשיו? התנהגות תמוהה משהו. גם הסיפור עם הבן של ויטו היה די משעמם, אם כי היה נחמד לראות את פיל ליאוטרדו מנסה ליצור עמו איזה קשר, וכמה שזה היה פתטי, ומנגד את הגישה שבה נקט טוני בסיטואציה דומה. החלק המוצלח יותר של הפרק היה ברגעים האנוכיים האלה של טוני. הריב שלו עם כרמלה היה מצוין, כרגיל, וכל כך טעון רגשית. אבל הכי מעניין היה לראות שבדומה לפרק הראשון של העונה (בובי בקלה שנשלח למשימה בעל כורחו) האנוכיות של טוני שוב פוגעת באדם אחר, הפעם באותו נער שנשלח לפנימיה ויסבול שם, רק מכיוון שלטוני לא מתחשק להוציא יותר כסף, כדי שיוכל להמר עוד קצת. אאוץ' (איתן גשם).

3. "האנטומיה של גריי". יש פרקים שהם דרמטיים במיוחד. יש פרקים שהם רגשניים במיוחד. שילוב של שניהם עם סיבוב של כפתור העוצמה עד הסוף מוביל לפרק שהיה השבוע. והתוצאה? מוצר שהתקלקל. זה חודש הסוויפס והכותבים מוציאים את התותח הכבד העכשווי - הבשורה על מותו הבלתי נמנע של אבא ג'ורג'. אובר מלודרמה, אובר מריחה, אובר ניסיון לגרום לנו להתחבר למאורע. אני מחבב את ג'ורג', מחבב אותו למדי, ואיכפת לי שכואב לו, באמת, אבל עד כמה באמת אכפת לי מאבא שלו? אכפת לי עד כדי כך שזה יהיה כזה מרכזי? מבחינתי, זה היה מהלך מאולץ ולא מוצלח של ניסיון לרגש ולהכות על בלוטות הדמעה שלנו. ומה עם אדיסון ומארק והתינוק? עוד לחיצה חסרת בסיס ומיותרת. ואל תתנו לי להתחיל לדבר על אבא של מרדית'. או הילדה שכנגד כל הסיכויים הצליחה סוף סוף לעמוד זקוף על שתי רגליה. ולקינוח, איך אפשר בלי הגילוי הבנאלי של איזי שהיא גם מנתחת וגם מעורבת רגשית. מצטער, יש גבול. פרק ראשון של "האנטומיה של גריי" מזה זמן רב שהרגשתי צורך לעיתים תכופות לברר עוד כמה זמן נשאר לפרק (ER).



2. "כוכב נולד 5", קצת ביקורת: עם כל אהבתי לתוכנית הזאת, אני מוכרח לציין שהקטע עם הטסט של צביקה הדר על המשאית היה לא רק תמוה, אלא גם מיותר, מטופש, ארוך מדי, ולחלוטין לא מובן. היו דברים טיפשיים נוספים בתוכניות האודישנים (מרגול שוחה עם דולפינים, למשל), אבל זה כבר היה מוגזם לגמרי.

1. ושוב מקרה של ספוילר בתקצירי סדרות, הפעם ב"האוס" בתקציר של yes: "האוס וצוותו מנסים לפענח מקרה של ילד שלוקה בתופעה נדירה בשם כימריזם". כמו במקרים דומים בעבר, מדובר בגילוי שנעשה רק לקראת סוף הפרק, ולכן מהווה ספוילר לפרק. כבר נמאס לנו להיתקל בדוגמאות כאלה (ותודה לאסף רזון).


בשולי הממיר
בפרק של "הלוחשת לרוחות" הופיעה קייטי סאגאל, הלא היא פגי באנדי מ"נשואים פלוס" וקייט הנסי ב"8 כללים פשוטים" (אסף רזון).

בפרק חג-המולד של "איך פגשתי את אמא": אמא של טד היא כריסטין רוז שמשמשת גם כאמא של פיטר וניית'ן פטרלי מ"גיבורים", אביו החורג הוא הארי גרונר (ראש העיר וילקינס ב"באפי"), ואת אחותו שיחקה בתו של פראנק זאפה בעלת השם המופלא Moon-Unit (אחות גאה ל"דוויזל" ו"אחמט") (אסף רזון).

אמו של הילד חולה השבוע ב"האוס" היא שריל לי, שתמיד תיזכר כלורה פאלמר מ"טווין פיקס" (אסף רזון).

ב"חוק וסדר מדור מיוחד" התארחה מרלי מטלין, ג'ואי לוקאס מ"הבית הלבן" (אבל גם עורכת הדין של ג'וי מ"קוראים לי ארל") כאיימי, מנהלת פורום ההתאבדויות. ג'ון קולום, הולינג מ"חשיפה לצפון" חזר לתפקיד הסניגור בארי מורדוק.