המסך המפוצל

חניה ארוכת טווח

העשור הראשון של המאה ה-21 הוא עשור הרנסנס של הטלוויזיה האיכותית. \"הסופרנוס\" היא האחראית לכך

מאת: עומרי ולורט

פורסם: 07-04-2007
2 תגובות
למרות שסיומו כבר נראה באופק אני עדיין לא סגור סופית איך אנחנו אמורים לכנות את העשור הנוכחי. "שנות האלפיים" נשמע טוב רק מפיו של חיים יבין, "המילניום" כוללני ודבילי מדי, ו"שנות האפס" פשוט לא תופס. נדמה לי שמכולם אני הכי מתחבר ל-"Oughties". זה שם שקל לי לחיות איתו ואני בהחלט יכול לדמיין את עצמי צופה ב-"I Love the Oughties" ב-VH1 יום אחד.

בעוד שם רשמי עדיין אין לו, תופעה תרבותית מייצגת יש גם יש, כמו שנות השבעים לקולנוע או שנות החמישים לספרות, העשור הראשון של המאה ה-21 הוא עשור הרנסנס של הטלוויזיה האיכותית. יצירות מופת טלווזיוניות הן היום באופן גורף יותר מעמיקות, יותר מעיזות, יותר עוצרות נשימה מאלו המקבילות להן בקולנוע או בשאר סוגי האומנות. לתופעה הזו על כל קישוריה יש הרבה חלונות בשולחן העבודה אבל רק רקע זוהר אחד - "הסופרנוס".

הרבה דברים הופכים את היצירה של דייויד צ'ייס למה שהיא - פיסת התרבות החשובה ביותר של העשור, הם פורטו באלפי כתבות, מאמרים וספרים ששפכו ושופכים אינספור מילים על קטע הפתיחה המהפנט, הצילום הכמעט משובח מדי, המשחק החד-פעמי, התסריט המשוייף, האלימות הויזואלית הנהדרת וג'יימס גנדולפיני אחד. הכל נכון. הכל ידוע. ועדיין היו ויש סדרות ש(כמעט) לא נפלו מ"הסופרנוס" באף אחד מהנושאים הנ"ל ועדיין לא פרצו את תקרת הזכוכית שמפרידה בין סדרת טלוויזיה לפיסת תרבות.

מה שמייחד את "הסופרנוס" הוא קודם כל רוחב היריעה העצום שלה. למרות שהחל בכתיבתה אי שם באמצע שנות התשעים ולמרות שהפרק הראשון עלה לאוויר ב-1999, "הסופרנוס" של דייויד צ'ייס היא הפנים הכי מזוהות עם אמריקה של ה-"Oughties". לא סתם קיימת הרגשה לאחר צפיות חוזרות שהסדרה בעצם החלה באמת רק בעונה השניה - זאת למרות שהעונה הראשונה בפני עצמה היא כנראה הטובה מכולן - רק אחרי אסון התאומים צ'ייס גיבש את תוכנית החומש שלו ליצירת "ריבולבר" או "מלכוד 22" משלו ויצר סדרה שהיא רוח התקופה: הדמויות בה מסוכסכות עם עצמן, אלימות, חיות בניהליזם מתמשך, משוללות מוסר, סוגדות לכסף ולחומר. הן גם מעורות תרבותית, לא מתביישות לנסות ליהנות מהחיים, פתוחות לקדמה ולשינויים יותר מבעבר.



"הסופרנוס" באה מתוך אמריקה התאגידית הנוכחית של בוש (בפורבס הופיעה לאחרונה כתבה מבריקה על יכולותיו של טוני כמנכ"ל קונצרן), מדינה במשבר זהות שההבדל העיקרי בינה לבין זו של רייגן הוא שהניינטיז של קלינטון כבר התרחשו ועדיין נמצאים מעבר לסיבוב. את השינוי שהם יצרו כבר אי אפשר להרוג ביאכטה בלב ים.

צ'ייס, גאון חד פעמי, לא חושש מעמידה על כתפי ענקים. הוא כתב את היצירה שלו ללא שום מורא פנים מאיך היא תיתפס ע"י מבקרים, תוך נתינת קרדיט עצום לצופה שלו, לעיתים כמעט מוגזם מדי. רוב מה שקורה, קורה במנות קטנות, מדודות, כמעט בלתי אפשרי לשים לב לפרטים הקטנים מבעד למסך האינסופי של סקס סמים ואלימות.

כל דמות חדשה מוצגת כאילו היא שם מימים ימימה, התסריט ירפרר בלי למצמץ לסצנה זניחה מלפני 3-4 עונות, אתנחתות קומיות או מחוות ליצירות מופת כמו "החבר'ה הטובים", "הסנדק", וסרטי גרי קופר נזרקות לחלל האוויר באלגנטיות שונה באופן קיצוני ממה שהורגלנו אליו בסרטיו של קוונטין טרנטינו למשל, וכמובן הכל נעשה תוך הקפדה סיזיפית כמעט על הפרטים הקטנים, אפילו מאחורי שמות הפרקים קיימת קריצה או משמעות נסתרת.

יחד עם העומק העצום שלה הסופרנוס הקפידה לא לשכוח את כור מחצבתה, היא קודם כל ולפני הכל טלוויזיה משובחת: הקצב מדויק וסוחף, קווי העלילה מקוריים ומרתקים, האלימות מסוגננת וגדולה מהחיים. למרות שהיא שואבת במודע השראה מיצירות מופת קולנועיות שקדמו לה, "הסופרנוס" מכילה אינספור חלקים שלא נראו על המסך הקטן או הגדול לפניה, זה אולי ההבדל הכי משמעותי בינה לבין שאר היצירה בתקופה בה היא נוצרה: הכתפיים שצ'ייס יצר רחבות מאוד, רחבות דיין כדי שמישהו ינסה לעמוד גם עליהן מתישהו בעתיד.


הכותב מגיב באתר כ-Munch


חזרה אל הספיישל