ארכיון המסך המפוצל > 2007

הממיר 15/7/07

פתיחתה של דקסטר, סופי עונה של 24 ובטי, עונה חדשה של ורוניקה מארס, פרקים מבריקים באיש משפחה, מלקולם באמצע, מסכים והאקס המיתולוגי

מאת: ברק דיקמן
פורסם בתאריך: 15/07/2007

10. "מסכים" מצטרפת לשורה ארוכה של יצירות מקור מעולות מהזמן האחרון, ואולי אף מתעלה על כולן. היא כתובה נהדר, ארבעת הסיפורים בהם אנחנו צופים כרגע מרתקים ממש (ובמיוחד הסיפור על המאפיונר שמנסה להוציא מידע מהבת של חדאדייב, במסווה של ניסיון להתחיל איתה, אבל גם שאר הסיפורים), המשחק עילאי (ראויים לציון מיוחד: איתי תורג'מן שעושה תפקיד קריפי, אניה בוקשטיין שמוכיחה שהיא דווקא יודעת לשחק, יורם חטב הנפלא, דאנה אבגי שעושה עבודה טובה למרות שהיא מצליחה לעצבן אותי לפעמים, אורי גוטליב שעומד בגבורה בתפקיד הדרמטי שהוא נאלץ לעשות, והנרי דוד) והבימוי, למרות היותו פשוט יחסית (או לפחות ככה זה נראה. בכל זאת, מספר מאוד מצומצם של לוקיישנים), עשוי בצורה נהדרת. אירועי השבוע השני בסדרה, ובמיוחד הסצנה הלא צפויה עם שליח הפיצה, רק גורמים לי להעריך עוד יותר את "מסכים". הפורמט התובעני של שידור הסדרה (חמישה פרקים בשבוע) קצת מאיים בהתחלה, אבל כשנכנסים לזה, קשה מאוד לחכות לפרק הבא. ככה אני אוהב את הטלוויזיה שלי.

עוד 10. אחרי חמישה פרקים מוצלחים לפרקים, אבל בעיקר חמודים-פושרים, קיבלנו פרק מעולה ב"האקס המיתולוגי". בפעם הראשונה מאז תחילת הסדרה, נראה כי השכילה סיגל אבין להבין מהו אקס מיתולוגי. הכאב שמתלווה לפגישה, הזיכרונות שכביכול הונחו מאחור אך מציפים אותנו עד כמעט-טביעה, הונצחו באופן מופלא בסצנה בה פותחים מיכל ודניאל את הקופסא שטמנו באדמה, כשעוד היו יחד. מבחינתי, שני משפטים הפכו את הפרק למציאותי וכן ביותר עד כה - הראשון, של דניאל (הנרי דוד) "אולי בגלגול אחר" - בשיא הנונשלנטיות, נאמר המשפט הנכון ביותר לגבי זוגות שנפרדו למרות האהבה. המשפט השני, היה דווקא של פישי, שאמר לסקיי "אני כבר לא אוהב", בשיא הפשטות. מלבד הסיפור המרכזי, גם ניחומה? של אפרת את סקיי בסוף הפרק, עם טישו ובקבוק יין אדום, היה מהרגעים המקסימים בטלוויזיה השבוע. כן, זאת דרמה-קומית מצוינת בעיני. כזאת שרגע אחד מראים את התמונה המשעשעת של אחותה של לוסי דובינצ'יק, וברגע האחר זורקים אותך לאקס שלך, במשפט טיפשי כמו "אולי בגלגול אחר". נפלא (ישי אביאור).

10 נוסף. "איש משפחה" הפגיזו עם פרק מחווה ל"בחזרה לעתיד", שהיה פשוט מעולה. כריס, סטואי ומג שנראים כמו קווגמאייר היו הברקה (ובמיוחד הגיגידי גיגידי המשותף שלהם), בריאן שמסביר לפיטר על צירי הזמן המתחלפים כאילו היה דוק, היה נהדר, הסצנה החוזרת על עצמה בבריכה היתה נפלאה, המפגש הראשון עם התרנגול הצהוב היה היסטרי, והקריצות הרבות לסרט היו נפלאות: התמונה הדוהה, הנגינה בנשף, שיחת הטלפון לריק אסטלי. גם שורת הסיום של רוג'ר מ"אבא אמריקאי" היתה נהדרת. אחלה פרק.

9.5. גם ב"מלקולם באמצע" קיבלנו השבוע פרק גאוני, כשאותו סיפור נחשף לנגד עינינו לאט ובצורה מתוחכמת משלוש נקודות מבט שונות. ראינו דברים דומים בעבר בהמון סדרות (וזכור לטובה הפרק הנפלא אצל הסימפסונז, "טרילוגיה של טעויות"), וגם הגרסה הזאת היתה נפלאה, במיוחד בגלל דואי, שיצא מלך, כרגיל, והמנצח הגדול מכל הסיפור הזה. מעולה.

עוד 9.5. "אורות ליל שישי" ממשיכה להראות איך צריך לעשות סדרה טובה, אבל היא מוזכרת כאן היום בזכות סצנה אחת קסומה במיוחד - האימונים המפרכים בגשם השוטף, בבוץ, עם הצעקות. כל כך עוצמתי. כל כך מרגש.

9.5 אחרון. לא הרבה אנשים יסכימו איתי, אבל לדעתי "סטודיו 60" היא הסדרה החדשה הכי טובה של השנה האחרונה. הפרק האחרון ששודר כאן ממחיש זאת בצורה הכי טובה. אני בן אדם שאוהב סדרות עם לפחות נקודת שיא אחת בפרק מבחינת המתח והרגש. הפרק הזה הביא לנו קטע אחד כל כך מצמרר ועצוב שכמעט התחשק לי לחבק את הטלוויזיה. עוד דבר טוב בסדרה שבא לידי ביטוי בפרק הוא הדמויות. אלה דמויות שמהשנייה הראשונה קל להתחבר אליהם. הן חביבות, אין שום דמות של נבל שאתה שונא, אלה הדמויות הכי טובות שיכולות להיות. כי כשמשהו רע קורה לדמויות כאלה, אתה פשוט מזדהה איתם, לא משנה כמה הנושא הזה לא מוכר לך. אתה מרחם עליהם ואתה עצוב בשבילם. כל זה, יחד עם כתיבה שמכניסה אותך להלם ("הוא מחזיק גרזן") הם אלה שעושים את ההבדל בין סדרה טובה מאוד ("גיבורים", למשל) לסדרה גאונית (ג'וני).



9. "דקסטר" הגיעה אלינו סוף סוף השבוע. מייקל סי הול (דיוויד ב"עמוק באדמה") נשאר תחת חממת הכבלים המתירנית ובאגפי המוות ואחרי HBO מגיע לשואוטיים ומגלם את דקסטר, פסיכופת שמתעל את הריק והאפלה שלו לנקמה בפושעים נאלחים. הקריינות הפילם-נוארית נשמעת בתחילה מעט בנאלית, במיוחד כאשר מושמות בפיו שורות כמו "ריק, ממש כמוני", אבל אחרי שהוא חושף מספיק מנבכי נשמתו - אם היא קיימת - ואנחנו מבינים באיזה יצור מדובר, הקריינות הופכת לאלמנט מהנה. במיוחד, "מפתיע אותי שבתחנה מלאה בשוטרים רק הסמל מוצא אותי מקריפ", או "No way" כאשר משאית הקירור עוברת ממש לידו. הנבירה בפנימיותו של פסיכופת מרתקת ונעשית באופן שאינו חף מהומור, וההפתעות במהלך הפרק (אביו החורג הוביל אותו לדרך הנקמה הזו במפורש, בסצנה שכמו לקוחה מסרטי גיבורי על; יחסיו עם חברתו, הלא היא ג'ולי בנץ מיודעתנו), ובעיקר בסופו המרנין, הופכות את "דקסטר" לתענוג שחור משחור (yaddo). וגם: מייקל סי הול פשוט מצוין בתפקיד הראשי, ולמעשה משכיח מהצופה לחלוטין את דמותו הטלוויזיונית הקודמת - דיוויד פישר נעים ההליכות מ"עמוק באדמה". למרות מוטיב המוות המככב בשתי הסדרות, מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. ניסיונותיו של דקסטר להשתלב באופן רגיל בין שאר האנשים - החל מעבודתו כחוקר מז"פ וכלה בניסיונותיו לפתח מערכת יחסים עם בת זוג לא פחות מתוסבכת ממנו - מרתקים לצפייה. התכתשויותיו התכופות עם הבלש דוקס (אריק קינג) שסולד ממנו וככל הנראה היחיד בסביבה שמבין כי משהו לא לגמרי בסדר בבחור הזה מצביעים על כיוון עלילתי מעניין שניתן לפתח בפרקים הבאים. הדבר היחיד שקצת הפריע לי בפרק הוא הקריינות (וויס אובר) הבלתי פוסקת לאורך הפרק. זוהי אמנם שיטה בדוקה להעברת מידע לצופה (שהולכת ונהיית פופולארית בזמן האחרון בטלוויזיה האמריקאית) - שיטה שמופיעה גם בסרטי הפילם נואר שהיוו בוודאי השראה לסדרה - אולם התחושה היא כי מדובר בכמות מוגזמת. הבה נקווה שמינון הקריינות יפחת בהמשך הסדרה, שכן על פניו נראה כי מדובר בסדרה משובחת במיוחד (ניר).

עוד 9. "ורוניקה מארס". אחרי עונה שהותירה לא מעט מעריצים מאוכזבים, ופרק סיום עונה מאכזב מאוד, היה חשש ש"ורוניקה" אולי "מאבדת את זה". ואולם, פרק הפתיחה של העונה החדשה הוכיח שכוחם של רוב תומאס וחבריו עדיין במותניהם. נתחיל - איך לא - עם אות הפתיחה החדש ומעורר המחלוקת. האמת? העיצוב הויזואלי של אות הפתיחה דווקא מצא חן בעיני. הוא פשוט מתאים יותר לסדרה ולאופי ה"פילם-נוארי" שלה, הרבה יותר מאות הפתיחה הקודם שהרגיש כמו "בוורלי הילס 90210", בפרט לאור המעבר של הסדרה לחיי הקולג', אלא שהמיקס החדש של שיר הפתיחה המקסים פשוט מזוויע, והורס את כל הקונספט. חברים - תחזירו את השיר המקורי ותשאירו את העיצוב. תודה מראש (הערת העורך: אני לא מסכים. יופי של עיבוד מוזיקלי). אשר לדמויות - שתי דמויות חדשות הוצגו בפרק הפתיחה, ושתיהן אופיינו בצורה טובה ואף התחבבו עליי עד מהרה. פיז אמור להיות הבחור ש"ייכנס בין" ורוניקה ללוגן, אבל בינתיים ממש קשה לשנוא אותו. התמימות שלו, ההתנהגות הגמלונית שלו ליד ורוניקה, ההברקות שלו (המשפט הראשון שאמר לוואלס היה חמוד במיוחד) והכימיה שלו עם וואלס בהחלט נחמדים. מפארקר ציפיתי שתהיה איזו "ביץ'" מעצבנת, אבל היא התגלתה כבחורה סופר-נחמדה, ואף נאיבית משהו, והאפיון הזה סייע לבניית הסיפור שמביא לגילוי המרעיש בסיום הפרק. ורוניקה ולוגן היו חמודים ביחד, אבל אפשר לראות שיש לורוניקה איזו רתיעה ממנו. הדינמיקה של ורוניקה עם קית' היתה משובחת, כמו בימים הטובים, וגם החברות המתהדקת שלה עם מק מרגישה טבעית. גם המלנכוליה של מק בעקבות אירועי העונה שעברה הרגישה נכונה, אבל מי שהפתיע בגדול בפרק היה דיק שהתגלה כדמות בעלת רבדים מעניינים ממה שהראה על פני השטח, והסצנה שלו אצל לוגן היתה קורעת לב (ומשחק מצוין של ראיין הנסן). מה שנותר לא ברור - אבל מאוד מעניין - זה מה קרה בדיוק עם קנדל ואיך קית' הסתבך ככה, אבל אפשר לנחש שבפרק הבא נקבל תשובות ברורות יותר, בין היתר לקשר של ויני ואן-לואו לפרשה (איזה כיף שהוא שוב בעניינים!). בסך הכל, אחלה פרק, ופתיחה בהחלט מעודדת של העונה (איתן גשם).

9 נוסף. "בטי" סיימה עונה אמש בפרק מהנה במיוחד, עם סיום שהפתיע אותי, והיה מוצלח במיוחד. הצורה שבה השתלב המחזה של ג'סטין, עם מותו במחזה, עם מותו (כנראה) של אביו בסדרה, עם הסצנה שבה בטי מספרת על כך להילדה, היתה מרגשת, עצובה ועשויה נהדר. וואו. בין לבין קיבלנו תאונת דרכים נוספת, שעשתה סגירה מעגלית יפה לפתיחת העונה, עקבנו אחרי ניסיונותיה של בטי לספר להנרי שאולי הוא לא האב, קיבלנו מידע חדש על פיי, ושתי דמויות מפתח ננעלו בחדר הסודי שלה. עוד דבר שהפתיע אותי - מערכת היחסים המעניינת בין ווילהמינה למארק, שהיא כנראה עמוקה יותר ממה שאפשר לראות על פני השטח. אחלה סדרה, "בטי", אבל ממש.

ועוד 9. "הצילו" ממשיכה להיות מצוינת, כרגיל, והפעם היא זוכה לאזכור בזכות הפתיח, שבו חבורת הכבאים נחשפת לכמות אדירה של גראס, מה שגורם להם להתנהג מוזר ומשעשע אפילו יותר מאשר בדרך כלל; וכן בזכות סצנת היציאה מהארון של מייק בפני ה"משפחה" שלו, והתמיכה המפתיעה של טומי (והמשפט שבו הוא קורא לו "Fag" ואז ממהר להתנצל - "סורי, מייק". רגע קומי מבריק).

8.5. סוף סוף פרק שמזיז את העלילה ב"אבודים", אחת ולתמיד. חבל שזה בא על חשבון פיתוח הדמות של סעיד, שהפלאשבקים שלו היו די אנמיים בפרק הזה, אבל עדיף שזה יבוא על חשבונו מאשר על חשבון דמויות עמוקות ומורכבות יותר, כי - מה לעשות - את הדמות שלו התסריטאים הזניחו בצורה פושעת הרבה לפני הפרק הזה, ולא פלא שעכשיו הם מתקשים למצוא לו סיפורים מעניינים. מצד שני, כל הסיפור של אותו מיכאיל היה מעניין, החל מהכדור שהוא תקע בסעיד, דרך הגילויים שלו על היחסים בין "האחרים" ל"יוזמת דארמה", הבית המוזר שלו עם הצלחת והכל, משחק השחמט נגד המחשב (הברקה יפה של התסריטאים), השותפה שלו לפשע, הקרב שהתפתח, המוות הכאילו-לא-צפוי-אבל-דווקא-צפוי, והפיצוץ בסוף. אולי זו באמת ההזדמנות לשאול - מה עובר על ג'ון לוק? האיש לא למד שלא מתעסקים עם מקשים של מחשבים? מה עוד צריך לקרות כדי שהוא ילמד? יש עוד סוג של פיצוץ שהוא לא חווה על האי הזה? כמה טיפש הוא יכול להיות? הקטעים עם טניס השולחן והדרך שבה הרלי עבד על סוייר סיפקו אתנחתא קומית ראויה. אז מה, סויר לא יכול עכשיו לקרוא לאנשים בכינויים שהוא נתן להם? מזל שזה רק לשבוע. אהבתי את העובדה שהרלי זיהה את הדאגה של סויר לקייט. זה היה רגע יפה. אבל הקטע הכי גדול בפרק היה כשסויר ענה לניקי, או איך שקוראים לה "סליחה, מי את?". ענק (איתן גשם).

8. "גיבורים". הקרב המיוחל של פיטר וסיילר בוים היטב, אם כי קצר מדי (ולמה שפיטר יפנה אליו את הגב? זה היה טיפשי בסוף). ה"מוות" של פיטר היה צפוי, אך עדיין נכתב בצורה טובה, בפרט המפגש עם קלייר והדרך שבה היא הצילה אותו (שהתכתבה עם פתיחת העונה וההצלה שלה). אמא של פיטר וניית'ן נהייתה פתאום מגניבה - מעניין מה הכוחות שלה, ומעניין לראות את המאבק הפנימי של ניית'ן שהפך לאחת הדמויות היותר מורכבות בסדרה. אהבתי את זה שבפעם הראשונה שבה אותה "משנת צורה" הופיעה בפרק היה קל לנחש את זה, אבל בפעם השניה (כשהיא מתחזה לניקי) זה היה הרבה יותר מפתיע ומצמרר. אז היא עובדת גם בשביל לינדרמן? מעניין. הכוח של לינדרמן גם הוא מעניין, הבעיה היא שנדמה שפשוט לכולם שם יש כוחות, וזה עלול להפוך לפארסה. נקווה שלא. המניעים של לינדרמן והדילמה שהוא מציב בפני ניית'ן באמת מרתקים, וצפויים להיות משמעותיים מאוד לקראת הישורת האחרונה של העונה, וטוב שכך. בסה"כ עוד פרק טוב, הסדרה בהחלט עלתה על הגל הנכון (איתן גשם).

8. "האוס". היו לא מעט דברים טובים בפרק הזה - בראש ובראשונה העימות הדרמטי והעצמתי בין האוס לווילסון. החברות ביניהם אמנם נטועה חזק באדמה, אבל מתחת לאותה אדמה גועשים יצרים וכעסים לא קטנים, וזה מעניין מאוד לראות אותם יוצאים החוצה לאט לאט. סצנת הסיום שבה האוס חולף על פני ווילסון שמחכה לאוטובוס בלי להציע לו אפילו טרמפ היתה מרתקת במיוחד. גם הסיפור של החולה היה עשוי היטב, במיוחד הגילוי על הפחד שלו לטפל באחיו והניצול של המחלה כתירוץ לברוח מהאחריות. מעניין גם לראות מה עובר על פורמן - ממתי הוא הפך מקוץ בתחת למלאך הטוב שמאמין באנשים ובכוונותיהם הטהורות? צ'ייס עמד על שלו מול האוס ולא נתן לו את המרשם - כל הכבוד לו. אם היה מישהו מועד לפורענות מבין השלושה, זה הוא. קאדי שוב יצאה מלכה. איך היא הבינה שאם לא תיתן להאוס את המרשם זה יוכיח שהוא לא היה צריך אותו מלכתחילה - סחתיקה, קאד! במיוחד אהבתי את כאב הכתף של האוס שבעצם היה ביטוי פסיכולוגי לרגשות האשם שלו, ובעיקר את הבחירה בכתף כמקור הכאב - אותו חלק בגוף שמסמל יותר מכל את המושג "חברות". ובכל זאת, כל מה שהיה קשור בטריטר (שאפילו לא הופיע בפרק, אבל הנוכחות שלו הורגשה היטב) היה בעייתי מאוד. איך לשוטר אחד יש סמכות להקפיא חשבונות בנק, להעלים מכוניות ולשלול מרופא את האפשרות לכתוב מרשמים, נשגב מבינתי. שום שופט בעולם לא היה מאשר דבר כזה. אולי היה אפשר עוד להעלים עין מחוסר ההיגיון הזועק לשמיים, אבל כאשר חלק אינהרנטי מהסיפור עצמו נעוץ בעובדה שמעשיו של האוס מנוגדים לחוק, זה בעייתי במיוחד להציג את איש החוק שמבצע שימוש במעשים שאינם יכולים להתקבל בשום מדינת חוק דמוקרטית, אפילו במשטר הנוכחי בארה"ב. חוץ מזה, די נמאס כבר מזה שהאוס שוב צודק ופורמן שוב טועה. הבנו את זה. שיפתיעו אותנו פעם, לא יקרה כלום (הניצחון הבודד של פורמן עם ההתערבות ההיא היה שולי ולא מספק). פורמן אולי נודניק מעצבן, אבל גם הוא יכול להיות צודק מדי פעם. גם תרנגול עיוור מוצא לפעמים גרגיר, וגם לנוירולוגים מומחים לעצבים (בעיקר לעצבים של הצופים!) יכול להתפלק איזה ניחוש מוצלח. מה יש? (איתן גשם).

7. העונה הרביעית של "מגרש ביתי" עומדת להסתיים. לדעתי מדובר בעונה הטובה ביותר בסדרה, שהפכה אותה לדבר הכי מהנה בשבילי השנה. היא היתה מעניינת, משעשעת, מותחת לעיתים, עם כמה עלילות מצוינות, שבאמת גרמו לי לחכות כל שבוע לפרק הבא. הפרק השבוע אמנם לא היה אחד החזקים, אבל בזכות הסוף שלו - הסוף שחיכינו לו עונה וחצי - הוא הפך להיות פרק מעולה. גם העלילה של ג'ימי אדוארדס ש"נשכח" מספר המחזור היתה מעניינת והקטע בו מאות' מביא לאימא של ג'ימי את הספר היה מרגש. השאלה של פייטון - האם לעזוב ללוס אנג'לס בקיץ או לא - מבטיחה לנו כבר מעכשיו קליף האנגר מעולה (אני מקווה). בצד השני, העלילה של ברוק וצ'ייס קצת שעממה.(ג'וני)



4. "24". לא יכולנו לקבל סיום הולם יותר לעונה הזאת. כי בדיוק כמו כל העונה, הפרק הזה היה חלש, מאכזב, עייף, חסר לוגיקה ומטופש. זוכרים את הימים שבהם סיום העונה היה שיא שבו ג'ק נחלץ להציל את העולם? ובכן, מסתבר שהפעם המטרה העיקרית של ג'ק היא להציל נער מעצבן שצריף בדחיפות להחליף את מעצב השיער שלו. לאן הגענו? למעשה, לא היה בפרק הזה ובעונה הזו שום דבר שלא ראינו כבר בעונות קודמות - ג'ק משוכנע בצדקתו, אבל אף אחד לא מאמין לו (זה לא כאילו שהוא הוכיח שתחושות הבטן שלו צודקות בעבר, מה אתם רוצים?), אז הוא יוצא לפעול בעצמו בניגוד להוראות, כמעט מקריב את חייו אבל בסוף מצליח, רומן בתוך CTU, סגן נשיא שנכנס לתפקיד כשהוא מלא יוהרה ובסוף היום מגלה צניעות תמוהה, קלואי משתפת פעולה עם ג'ק (ואפילו קיבלנו את ה-"Damn it Chloe!" הכל כך אהוב), ג'ק צריך לבחור בין הצלת חף מפשע לבין לכידת המנוולים וכו'. שום דבר כמעט לא עבד בפרק הזה. למשל: CTU. דומה שמדובר ביחידה ללוחמה בטרור עם אנשי האבטחה הכי גרועים בהיסטוריה. נעזוב את הפשיטה שהיתה, אבל איך אח של מיילו נכנס ככה חופשי בלי שאף אחד יודע מיהו? כל הקטע הזה היה הזוי ומשונה - כמו שהוא בא ככה נעלם. וקלואי? ה"התעלפות" שלה היתה אמורה להוות "קליף האנגר" לסוף החלק הראשון, רק כדי שנגלה שהיא בהריון? למה?! והכימיה בינה לבין מוריס פשוט לא קיימת. איזה זיווג אומלל. ומה נגיד על ה"מבצע" של דויל. למה לשלוח אותו לבד בלי שום חיפוי ובלי שום יכולת לוודא שלא עובדים עליהם? פשוט חובבני. גם בגזרת הבית הלבן לא היה יותר טוב - סגן הנשיא פתאום הפך לכבשה לבנה? מאיפה זה בא? וגם טום לנוקס עבר שינוי תדמית שאפילו אורנה דץ היתה גאה בו. ומה קורה לקרן הייז שהיתה מוכנה להקריב את הקריירה של בעלה למען הסדר הטוב ופתאום מוכנה להקריב גם את עצמה בהפרש של מספר שעות? תמוה. מה שכן עבד זה ביל ביוקנן שיצא תותח. בהחלט דמות טובה ולא מוערכת מספיק. פיליפ באוור, לעומת זאת, הוא דמות מעניינת, אבל כל העסק הזה עם ג'ק הפך למגוחך, וחבל, כי היה לזה פוטנציאל. הסצנה לקראת סיום הפרק עם אודרי היתה פשוט מגוחכת והרגישה כמו סרט בהולמרק או סיום פרק טיפוסי של "סמולוויל". למי אכפת מאודרי עכשיו? בשביל זה חיכינו לסוף העונה? אחד הרגעים המביכים של הסדרה. דווקא השניות האחרונות של הפרק שבהם ג'ק בוהה בים ואולי חושב לקפוץ הצילו קצת מהכבוד של הפרקים האלה - לפחות השאירו את העסק לגמרי פתוח להמשך, והציגו את ג'ק בפרשת דרכים מעניינת, בדיוק כמו הסדרה עצמה, שצריכה לעשות Reboot, ומהר (איתן גשם).

1. ושוב ספוילר חמור בפרומואים של yes, הפעם לפרק של "גיבורים" שישודר ביום שלישי הקרוב, וחושף ללא רחם את הפרט הכי מוצלח של הפרק, שמתגלה רק בסופו. מה לעזאזל הם חושבים שם במחלקת הפרומואים? (Merlin)


בשולי הממיר
* הפרק השלישי מהסוף של "משמרת שלישית" היה שיפור ניכר לפרק מהשבוע שעבר, אבל עדיין היו בו כמה דברים מעצבנים. פרט הטריוויה המעניין: את הפרק ביים סקיפ סדאת', הלא הוא השוטר סאליבן. למעשה, זה הפרק השלישי בסדרה אותו הוא מביים.

* ב"עקרות בית נואשות" התארח פקסטון וייטהד, שמשחק תמיד את הבריטי הטיפוסי (למשל, השכן הסנוב של פול וג'יימי מ"משתגעים מאהבה") כאבא של איאן. האם היתה ולין רדגרייב - אחות של ונסה ודודה של ג'ואלי ריצ'ארדסון (ג'וליה מ"ניפ טאק"), הזכורה מתפקידה הנפלא כאמא המופרעת של שרלין פן ב"הבוקר שאחרי" (אסף רזון).

* ב"מדיום" התארחה לורין ולז, שהגיעה השבוע יחד עם "דקסטר" כבוסית שלו במשטרה והיתה גם ד"ר גלוריה ניית'ן ב"אוז").

תגובות (42)