ארכיון המסך המפוצל > 2008

המשרד ואני

\"המשרד\" לא היתה אהבה ממבט ראשון, אבל היא היתה החיים שלי על המרקע. הסדרה של חיי, כתבה מס\' 13

מאת: איימס
פורסם בתאריך: 25/08/2008

פתח דבר: ילדות

Think about this, what is the most exciting thing that can happen on TV or in movies, or in real-life? Somebody has a gun. That's why I always start with a gun, because you can't top it. You just can't.
מייקל סקוט על אלתור, Email Surveillance

כמו רבים מבני דורי, גדלתי מול מרקע הטלוויזיה. את נוף ילדותי עיצבו שבי ואוזה, קיפי בן קיפוד, מרקו וקופו. על חגי תשרי למדתי מ"פרפר נחמד", ואת שיעור המדע הראשון שלי קיבלתי מערוץ הילדים.

כשהתבגרתי הדברים כמובן לא השתנו, ואת עובדות החיים המשכתי ושאבתי מהטלוויזיה. כך למדתי שבתיכון כולם יפים מאוד, חכמים מאוד, ומצליחים להצטיין תוך שהם מבלים את ימיהם בתעלולים מטופשים ומשולשי אהבה. מי שממש לומד הוא חנון מטופש, שבדרך כלל מצליח להיות רק השני בכיתתו, ומי שבוחרת להישאר בתולה בגיל 16 היא עוף מוזר ממש.

עיקרי המסר היו ברורים: מצאי בן זוג, והכל יהיה בסדר. כל הימים הקשים, ההפסדים המעצבנים, העולם מולו צריך להתמודד יום יום, הכל ייעלם בין-רגע. הוא יהיה לך ואת לו, ותבלו את ימיכם בשמחה ובששון. אחת לזמן מה תריבו, אולם הכל ייפתר תוך 45 דקות אם אתם חסרי מזל, 22 אם אתם ברי מזל, ותוכלו לצאת למסיבה זוהרת בשמלה החדשה שקנית על חשבון אימך. אימך, כמובן, תהיה חברתך הטובה ביותר, ותפטפטו על ענייני בנים. אם הכל ימשיך כמצופה, תינשאי לו, ואז הכל באמת יהיה נפלא. הכסף לא יהיה חסר, אפילו שאת לא עובדת והוא עובד מעט. יהיו לכם ילדים, והם יהיו יפים כל כך, ויאמרו את כל הדברים המצחיקים האלו, ואפילו להחליף חיתול יהיה משהו מצחיק כזה, שעושים מעל לכיור בעזרת זרם המים.

המסר המשני היה ברור עוד יותר: הדברים אולי יהיו קצת חורקים בהתחלה, אבל את יכולה להיות בטוחה: את חלומך הגדול תצליחי להגשים. אם כל שרצית לעשות היה לאפות, לכתוב או לשיר, את כל אלו תגשימי, בסוף. חיים הנשענים על השגרה שהיא היום יום אינה אופציה, משום שהם אינם רצונך. רצונך הוא לעשות משהו גדול - ומשהו גדול את תעשי. חלום הילדות שלי, זה שליווה אותי מאז שהייתי גדולה מספיק כדי להגיע לשלט רק חיכה להגשמה. הלא בטלוויזיה הזו זה כה פשוט, כה טבעי, כה מתבקש.

ואז גדלתי.



חלק א': משרד

Right now this is just a job. If I advance any higher in this company, then this would be my career. And well, if this were my career I'd have to throw myself in front of a train
ג'ים הלפרט על עבודתו, Pilot

בערך בשלב הזה נכנסה "המשרד" אל חיי. טוב, זה שקר. זה לא היה אז. זה היה אחרי מיליון הפסדים קטנים, ימים קשים בלי חשק לצאת מהמיטה, שבועות על גבי שבועות שלימדו אותי שההיפך הוא הנכון. אבל אני, נאמנה לשיעורים שקיבלתי, סירבתי להאמין.

"המשרד" לא היתה אהבה ממבט ראשון. הו לא. כי הסדרות שהן אהבה ממבט ראשון הן אלו שאל עולמן אני רוצה להיכנס בו ברגע. להיות מנתחת מוח שעושה סקס פרוע בחדר הכוננות. להיות שוטרת קשוחה בניו יורק, ולפענח פשעים. לחצות את מחסום הזמן-חלל ולטייל בעולמות אחרים. להיות פקידת קבלה מנומנמת במשרד מלא מטורפים? החיים שלי היו מספיק קרובים לכך.

באותה התקופה עבדתי בחברה גדולה בתור נציגת שירות לקוחות. יום יום עטיתי את חיוך אשת המכירות שלי ואת מדי החברה, ויצאתי לעולם הקשה והאכזר שהוא שירות הלקוח הישראלי. בימים הייתי מתאכזבת מהמנהלת שלי, סופרת את הדקות עד להפסקת הצהריים, מתחבאת מלקוחות במחסן, ומחכה שיסתיים היום. בלילה הייתי משלימה פרקים ישנים של "סקרבס", "מחשבות פליליות", "האוס" ו"האנטומיה של גריי", והייתי מפנטזת על היום בו אנחת בעולם שלהם ואתחיל לחיות את החיים שידעתי שמגיעים לי, שידעתי שמחכים לי.

לאחר מכן הייתי הולכת לישון, ועוד יום של מדים-לקוחות-דמעות-חתכיםקטניםמדממיםסביבהלב היה מתחיל לו. אפשר לומר שהייתי אסקפיסטית בצפייתי האדוקה בטלוויזיה, אבל בשבילי זה היה כמו לנסוע לבקר את הבית בו גדלתי: הצצה אל העולם שהיה שלי.

וזו הנקודה בה "המשרד" נכנסה לחיי. אז כן, בהתחלה צחקתי. אבל אני, לא עשו אותי אתמול, ואני יודעת שלא מספיק שהטלוויזיה מצחיקה אותי, היא צריכה לגרום לי גם להרגיש יותר מזה. ו"המשרד" היתה החיים שלי על המרקע. וזה היה כל מה שלא רציתי לראות, וזה היה כל מה שהייתי צריכה לראות, בעצם.



חלק ב': חלומות

I want to be married and have a hundred kids so I can have a hundred friends and no one can say no to being my friend
מייקל סקוט הצעיר על חלומותיו, Take your daughter to work day

מקום עבודה הוא בניין. העבודה היא מונח ערטילאי שמתאר את מה שאני עושה בין משלוח מיילים וארוחת הצהריים. המשרד הוא האנשים שמרכיבים אותו. בלעדיהם הוא איננו דבר.

הכי קשה היה לי להתאהב במייקל סקוט, אבל מרגע שהתאהבתי, לא יכולתי לחזור, ומאז מייקל סקוט הוא הדמות האהובה עלי בטלוויזיה. הוא אהוב עלי משום שהוא לא עקבי, משום שהוא עגול, משום שאי אפשר לצפות את המהלכים שלו, משום שכל פעם שאנחנו חושבים שאנו מכירים אותו אנחנו לא. הוא אהוב עלי משום שהוא פתטי ועצוב, משום שהוא מביך ומעורר קבס. כל הדברים האלו הם שהופכים אותו למישהו אמיתי, מהסוג שהייתי יכולה לפגוש ברחוב, מהסוג שפגשתי מיליון פעמים, וקצת כמוני.

מייקל רוצה חברה. הוא רוצה חברה וילדים כדי שהם יהיו חבריו הכי טובים והוא לא יצטרך להתמודד עם הבדידות שהיא מנת חלקו מאז שנולד. הוא צריך לחמוק אל הפנטזיה של בית יפה עם גדר לבנה, אישה יפה וזוהרת כמו על השטיח האדום, ילדים שמתרוצצים בבית ולא שוברים שום דבר, משום שאחרת יצטרך להתמודד עם הילדות הנוראית, עם האמא הלא מתפקדת, עם המוזרות שלו. קל לחשוב שמייקל לא מודע לסובב אותו. קל לצחוק עליו ולפטור אותו ברגע. למעשה, מייקל הוא אדם שכל החיים שלו היה בעמדת נחיתות עד שהוא למד להעמיד פנים כך שאף אחד לא ידע שהוא נשבר בפנים לרסיסים. ופעם אחר פעם, כמו טמבל שלא לומד, הוא נשבר בפנים לרסיסים. אבל הוא לא טמבל, הוא סתם איש אמיתי.

מייקל הוא הבוס שהיה לכם פעם, וששנאתם. אתם לא רוצים להיות החברים הכי טובים של הבוס שלכם, אבל הוא מנסה בכל זאת. הוא רוצה למצוא את החברה שתשנה את חייו, אך הוא מצליח למצוא רק את האישה הלא נכונה עם הפנים הנכונות. הוא מתאהב בשנייה, הוא מבריח את כל מי שיכולה לחשוב עבור עצמה ונותר עם המבולבלות שרוצות את הכל מלבד את שהוא מציע.

ברגעים הבודדים בהם הוא מתעורר מהאשליה שהיא חייו, או שהוא מוריד את המסכה, או פשוט נח אחורה לרגע מהעמדת הפנים הקשה הזו, הוא מתגלה כבוס בסדר גמור, בהתחשב בנסיבות, כחבר מתחשב (מדי), כעובד מסור לחברה בה הוא עובד. הוא לא כזה כל הזמן, כי כמו כולנו הוא למד שאנשים כאלו משעממים, שלא אלו האנשים שמתחתנים בסוף ומגשימים את החלום.



חלק ג': החיים

I don't think it's many little girls' dream to be a receptionist
פאם ביזלי, Pilot

את נולדת. אחר כך את נהיית קצת גדולה, ואת מגלה שיש דבר אחד שאת יודעת לעשות. את עושה אותו די טוב, כולם אומרים לך. אבל זה לא לחשב תחשיבי נזק בדיני נזיקין, וזה לא לנתח מוח, אז מסבירים לך תמיד שאת לא תוכלי לעשות את זה כל החיים. זה, הממ, תחביב נחמד, אבל כדאי שתמצאי לך עבודה.

צריך הרבה אומץ כדי לקום וללכת, אומץ שלמרבית האנשים אין. רוב הנשים לא עוזבות את ארוסן תחת החופה ורצות לניו יורק להיות מלצריות ואז איכשהו לעבוד בראלף לורן. גם מרבית הגברים לא ממשיכים לרדוף אחרי החלום שלהם להיות שחקנים גם כשהם חוצים את גיל השלושים, פשוט כי מרבית הגברים לא מתחילים לחלום מלכתחילה.

את החלק הזה בחיים, החלק של השגרה, של ההתמסרות למטרה שאנחנו בכלל לא מעוניינים בה, של לקום בוקר בוקר לעבודה שאמורה רק להשאיר אותנו בחיים בינתיים, עד שהפריצה הגדולה, מה שהיא לא תהיה, תגיע, אף אחד לא מראה. אף אחד לא מדבר על האינרציה שמכוחה מיליוני אנשים קמים בבוקר והולכים לעבודה שהם שונאים, עם בוס שמעורר אצלם תחושת בחילה, עם עובדים שאין דבר במשותף איתם.

פאם ביזלי אוהבת לצייר. היא גם טובה בכך, אבל תמיד יש משהו אחר שצריך לעשות לפני שאפשר להתמסר באמת לחלום הזה. קודם היא מאורסת, והכסף קצת לוחץ, והיא לא יכולה לקום וללכת. אחר כך היא מנסה, אבל נכשלת שוב ושוב, והמפלה כואבת ומבלבלת וקשה לקום ולנער את האבק ולנסות שוב. וכשאין לך מישהו לצידך שמאמין בך, זה קשה אלפי מונים.

ג'ים הלפרט התחיל לעבוד בחברת נייר, כאיזו עבודה זמנית לא רצינית, במקום לחתום בלשכה. אצלו הקושי הוא גדול יותר, כי לעזוב את העבודה עבור משהו אחר אומר לעזוב את הדבר היחיד שהוא אוהב, וגם אם אהבה לא מוחזרת לו, יש משהו מנחם בשגרה מהסוג הזה. הוא דוחה עבודות טובות יותר, למרות שלכאורה, דבר לא כובל אותו לסקרנטון, פנסילבניה. כשהוא מחליט לעשות את המעשה, גם הוא, כמוטיב חוזר, נופל מתרסק נחבל, נותר מדמם, ורק כך בורח הכי רחוק שהוא יכול. בעוכריו, הבריחה הזו הופכת את העבודה הזמנית הלא רצינית לקריירה שהוא כל כך פחד ממנה, מחייבת אותו להתחייב ולקחת ברצינות את הדבר היחיד שהוא לא רוצה לקחת ברצינות.

שניהם מייצגים את האנשים הרגילים שלא מופיעים אף פעם בטלוויזיה. פאם חמודה, אבל קצת יבשה, וכמו שמייקל אוהב לומר, היא היתה פעם שווה הרבה יותר. ג'ים מצחיק, אבל ילדותי מאוד, ומאז הקידום שלו הוא מתחיל להזכיר יותר ויותר את מייקל.



גם ריאן, בדרכו, הוא אותו הדבר. הוא מגיע כעובד זמני במטרה להעביר את הזמן, אבל מוצא את הדרך להגשים את החלום האמריקאי ולהתברג בדרג הניהולי של corporate America. מה שהוא מגלה בדרך זה שאפילו זה לא שווה כלום.

מייקל, פאם וג'ים הם בדיוק האנשים שהייתי צריכה לראות בטלוויזיה כשגדלתי, כדי להבין שהחיים יכולים לעתים להיות כאלו. נכון, הסוף של ג'ים ופאם הוא (בינתיים) טוב, הם מצאו זה את זו, היא עזבה את הארוס הרע, הוא החליט להתחייב למשהו, אבל הדרך היתה רצופת מכשולים, וגם הטוב הזה הוא בעיקר נעים, אבל לא זיקוקי די נור בכל שעות היממה. ומייקל כנראה ימשיך לחפש את הטוב, שכנראה ימשיך למאן להגיע, אם כי אם יתנגד לכל אינסטינקט שיש לו אולי יצליח להביא אותו, וגם זה שיעור שיש ללמוד.

וריאן... הו, ריאן.

חלק ד': Co-Workers

When Pam gets Michael's new chair, I get Pam's old chair. Then I'll have two chairs. Only one to go
קריד, על כיסאות, Chair model

אחרי המסה שכתבתי פה על היומיומיות שבמשרד, השיקוף של החיים האמיתיים, על הכאב ועל האושר, על הבדידות ועל הפתטיות, צריך לדבר על שאר שוכני המשרד.

על אנג'לה הנוצרייה האדוקה ועל דווייט, חוואי הסלק הלא נורמלי שהוא גם המאהב שלה. על אנדי ברנרד ההזוי ועל פיליס (בוב) ואנס (מקררים) שהיא בת גילו של מייקל, אבל חיה חיים שנראים צנועים בהרבה, אך הם לא. על מרדית' המכורה וקריד הלא נורמלי. על קלי קאפור המטורפת וטובי פלנדרסון המשמים.

אז כמובן שגם האנשים האלו הם האנשים שקיימים בעולם האמיתי. אני מכירה אנשים מופרכים לא פחות מעובדי המשרד, וכמה שאפילו יותר. הדבר היחיד שאיננו אמין במשרד הוא העובדה שהחבורה הלא מתפקדת הזו, מהסוג שאמורה לגרום לכל יום עבודה להרגיש כמו נצח, היא דווקא די חביבה. לא תמיד, ובטח לא אם אתם מכירים אותם, אבל חלק מהזמן ומבחוץ, כן, בהחלט.

Andy: If it were up to me, you ladies would be the fashion models.
Kevin: Yes, Andy. Then the fashion models could come here and work with me
על הערכת נשים, Woman's appreciation

הם אמנם משמשים רק תפאורה, ההסבר למה ג'ים שונא להגיע לעבודה, למה פאם מרגישה כמו דג מחוץ למים, למה מייקל מרגיש שהוא אמור להיות במקום אחר, עם יותר אנשים יפים, כמו בסרטים. האנשים האלו, שיש להם מחשבות, רגשות ועולם שלם של אכזבות משלהם משמשים כרקע, וזה בסדר, כי ככה זה בחיים.

אז אני, לא קשה להבין, לא חושבת שהם לא נורמליים. טלוויזיה חייבת להיות קצת יותר מעניינת מהחיים, ודמויות "המשרד" מביאות לנו בדיוק את זה. אוסף של תמהונים במינון מעט גבוה מהמקובל, כך שנוכל להעמיד פנים שאנחנו לא רואים את עצמנו במערומינו, אלא קומדיה ביזארית על חובב "בטלסטאר גלקטיקה" וזמר בלהקת א-קפלה כושלת שמנסה להצליח למרות שאינו נורמלי.

ומצד שני, אולי הם בכלל דמויות רגילות לגמרי, אבל מסיפור אחר, ורק בעולם המציאותי של המשרד מתגלים כביזאריים. אולי קלי קאפור הגיעה מ"חברים", קווין מאלון מ"שני גברים וחצי" ודוייט מ... מ"היפה והחנון". אולי.



חלק ה':

כנראה שפה אני צריכה לכתוב על האופי המיוחד, הכמו דוקומנטרי, של המשרד. כן, זה חלק מהעניין, ואין ספק שזה תורם ומשפיע ומושפע מהחזון הכללי שמביא את החיים האמיתיים למסך, אבל זה לא העיקר. זה האמצעי ולא המטרה. היה אפשר לעשות את זה גם אחרת, ואמנם הריאליזם עוזר לנו להבין שמה שאנחנו רואים זה את עצמנו, אבל לא על זה באתי לכתוב.

סוף דבר: יהיה בסדר

At the end of my life, when I'm sitting on my yacht, am I gonna be thinking about how much money I have? No. I'm going to be thinking about how many friends I have, and my children, and my comedy albums. I mean, I have a yacht, so I obviously did pretty well money wise
החלום האמריקאי וסיכויי הגשמתו לפי מייקל סקוט, Money

אז הצלחתי לגדול גם מול "חברים", "בברלי הילס", "דוסון קריק", "סיינפלד", "חוק וסדר" ו"אי.אר". הצלחתי להבחין בין המציאות ובין השקר שמכרו לי. הצלחתי להתגבר על כל אכזבה קטנה ולהבין שזה המצב הרגיל, שזו השגרה שעלי לברך, ושהניצחונות הקטנים, עליהם אני צריכה להודות, אבל לא לחכות להם כל הזמן. כי אם אשב ואחכה להם הם לא יבואו.

כך האיחוד של פאם וג'ים בסוף העונה השלישית היה נעים כל כך, כי לא ראיתי אותו בא. כך המחשבה על מייקל מצליח שלא להבריח בחורה היא כל כך חמימה, כי אני יודעת שאם זה יקרה, זה יגיע לו.

אם כך, "המשרד" היא בעצם הסדרה על מה שקורה כשמתכננים תוכניות. על איך הרצון לחיות בסרט, כולל ניסיון נואש לספק את מוסיקת הרקע, רק מונע את החיים האמיתיים שאמורים להתרחש באותו הזמן בדיוק. שקל מאוד לשקוע בתרדמת ולקום פתאום, עשרים שנים מאוחר יותר, במקום הלא נכון, עם החברים הלא נכונים או ללא חברים כלל, ושבאיזשהו מקום, זו ברירת המחדל, ולא החיים הזוהרים של העשירים והמפורסמים. אבל הפתטיות אינה לחיות את החיים האלו, אלא היא להמשיך ולחכות לחיים האמיתיים שיתחילו, בזמן שהחיים האמיתיים-באמת אוזלים מבין האצבעות.



אני יכולה גם לכתוב על כמה הסדרה מצחיקה. על כמה היא מרגשת. על כמה היא מחוכמת ועקבית, או על כמה חדשנית היא. אבל כל אלו אינן הסיבות ש"המשרד" היא הסדרה של חיי. היא הסדרה של חיי כי היא בדיוק זה - חיי. החיים שהייתי רוצה ואלו שאני חיה בינתיים. היא נותנת לי נחמה בדמות ההכרה שרוב האנשים הם מיוחדים, אבל לא יוצאים מן הכלל, כמוני בדיוק.


אל ספיישל "הסדרה של חיי"

תגובות (28)