ארכיון המסך המפוצל > 2008

אנשי הערפדים זה אנחנו

פרקים נבחרים מתורגמים מתוך הספר \"האם אנשי הערפדים יואילו לעזוב את הלובי?\" העוסק בתופעת ההערצה לבאפי

מאת: מיס קיטי פנטסטיקו
פורסם בתאריך: 23/10/2008

"באפי" קשורה להכל. ברור. נכתבו עליה ועוד ייכתבו ספרים, מאמרים, כתבות, אנציקלופדיות, מגזינים שלמים.

זהו ספר על קהילות וירטואליות. ליתר דיוק, קהילה וירטואלית המורכבת מאוסף של אנשים מוזרים שנפשם נקשרה בסדרה על קוטלת ערפדים. אנשים מוזרים, אבל גם חמים. כאלה שלוקחים את הלכידות שלהם ואת האהבה הגדולה והשיגעון לעניין ורותמים אותם כדי לעשות. למען עצמם ולמען אחרים.

ממש לא במקרה הספר הזה נחת בחיקה של נילי במשלוח מיוחד מלוס אנג'לס. הכותבת היא אליסון ביאטריס; בין היתר, אחת מעמודי התווך של פורום ה-Buffistas, שהפכה מבת-שיח וירטואלית לחברת נפש. לא ייפלא אפוא כי אותה נילי, מרגע זה ואילך, עשתה נפשות לספר הזה ללא חיל ובושה. וכך הספר הזה הוגש גם לי בהתלהבות.

מצאתי את עצמי צוללת לתוך ספר מצחיק, שנון, שנקרא בשטף.

הזדהיתי מאוד עם הקהילתיות שביאטריס תיארה, ועם החיבור לאנשים שבדרך אחרת לא היתה פוגשת. במיוחד נגע ללבי הפרק שבו היא מספרת כיצד היא עוברת מקצה אחד של ארה"ב אל הקצה השני, עם רכוש מועט, ללא בית וללא עבודה, וחברי הפורום מרימים אותה - נפשית ופיזית - מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.

גם לי זה קרה. הגילוי שיש אנשים עם אותה תשוקה, ההשתוממות כשאת מוצאת במקום אחד קבוצה של אנשים אינטליגנטיים, טובים ומצחיקים, שעונים על הצורך הנורא שלך ליצור מגע אנושי במציאות בודדה ומנוכרת באמצעות הגולם הקר; הגילוי שיש שם עולם שוקק ומופלא שמזין את נשמתך לחיים.

את מה שנעים לי אני רוצה לחלוק עמכם. לפניכם שני פרקים נבחרים מהספר. הראשון מתאר סיטואציות שכולנו כמעריצים מכירים ויכולים להזדהות עמן, והשני מתאר אנקדוטה שתשעשע בוודאי אתכם כפי ששיעשעה אותי.

אני רוצה להודות לאליסון ביאטריס, להוצאת Sourcebooks ולמשרד עורכי הדין שלהם שנתנו לנו את הרשות לתרגם שני פרקים מתוך הספר ולהעלות אותם לכאן. ותודה לנילי שתיווכה, שלחה מיילים, הסבירה, המתינה בסבלנות, ענתה לשאלות, חלקה התלהבות וסבלה בשקט כמה עשרות מכתבים אלקטרוניים מרובי סימני קריאה (שלי).

מיס קיטי פנטסטיקו

*

כשאליסון ביאטריס איננה צופה בטלוויזיה, היא כותבת עליה באינטרנט. כמי שגדלה על דיאטה של Saturday Creature Double Feature (סרט אימה/מפלצות כפול ששודר בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 בימי שבת אחר הצהרים בערוצי טלוויזיה אמריקאיים מקומיים - ק.פ.), שידורים חוזרים של Good Times (סדרה קומית על משפחה שחורה ענייה משיקגו - ק.פ.) ו-ABC Afterschool Specials (רצועה חינוכית לנוער ששודרה החל מארבע אחה"צ ועסקה בנושאים דידקטיים כמו זהות מינית, הריונות לא רצויים, בעיות במשפחה, דימוי עצמי אצל מתבגרים וכדומה - ק.פ.) - קראש הנעורים של אליסון לטלוויזיה מתוסרטת התפתח באמצע שנות העשרים שלה והפך לפרשיית אהבים לא-בריאה עם סדרת הקאלט "באפי קוטלת הערפדים".

היא ביקשה לשוחח עם מכורים אחרים לטלוויזיה בפורומים וירטואליים ומצאה תחושה של משפחה בין הזרים, שאיכלסו את האתרים האלה במטרה לצוד להם בעלי ברית לאהבתם לבלונדה הקטנה עם היתד הגדול.

אליסון ביאטריס גרה בלוס אנג'לס עם רובי, החתולה הפרנואידית שלה.




פרק שני: האם אנשי הערפדים יואילו לעזוב את הלובי?
בסוף השבוע של יום הנשיאים (חג אמריקאי לאומי הנחגג ביום שני השלישי בחודש פברואר ונקבע על פי יום הולדתו של וושינגטון - ק.פ.), לפני כחמש שנים, מאתיים חובבי "באפי קוטלת הערפדים" טסו אלפי - ובמקרים מסויימים גם אלפי אלפים - של קילומטרים כדי להשתתף במסיבה מאוד מדוברת עם צוות השחקנים וההפקה של סדרת טלוויזיה אהובה. החובבים שוחחו אחד עם השני במשך כל השנה באינטרנט, אך זו היתה הפעם היחידה שבה כולם נפגשו במקום אחד, פנים אל פנים. זה היה כמו סוג של איחוד משפחתי.

החברים הוותיקים והיקרים ביותר בעולם פרצו אל הלובי של ה"הולידיי אין" וצווחו כמו נערות בנות ארבע עשרה שקיבלו אישור כניסה אל מאחורי הקלעים של הופעה של N'Sync. היו שם הרבה חיבוקים, הרבה צחוק וצרחות של עונג צרוף.

לעובדים העצבניים בדלפק הראשי, לעומת זאת, היה די מהעליצות, והם שאגו: "האם אנשי הערפדים יואילו לעזוב את הלובי?"

אנשי הערפדים. עכשיו, זכרו שהמלון הזה היה ריק בלעדינו. זה היה סוף שבוע נואש בארץ המלונות, ללא כנסים אחרים בעיר. אנשי הערפדים מילאו את המלון בתקופה בשנה שבה המלונות הם ספינות שוממות, חורקות ועבשות של "חפוזי" צהרים. ובכל זאת, הדולרים של התיירים לא נחשבו, משום שהם היו אנשי ערפדים.

אנשי ערפדים? ידענו שזה הקוד ל: "כולכם חנונים דפוקים. אם לא הייתי אומלל כאן בעבודה, הייתי עכשיו בפאב, בועט לכם בתחת או מדביק תחבושות היגייניות על הגב שלכם כדי שאני והחברים "הקוליים" שלי נוכל לצחוק עליכם. איך אתם מעזים להיות שמחים בנוכחותי?"

אם הפאנדום היה חטיבת ביניים, היינו אלו שסובלים ממשיכות בתחתונים. או צופים בתחתונים שלנו מתנופפים על תורן הדגל.

חברתי פיי פעם תיארה את הולדתה של קהילת אינטרנט כך:
אדם א': ~במבוכה/בושה~ אני די אוהב לחבוש כפפות גומי על הראש ולהעמיד פנים שאני תרנגולת. לפעמים. בשביל הצחוקים, אתם מבינים?
אדם ב': אני עושה את זה כל סופשבוע.
אדם ג': אני חובש כפפת גומי על הראש ממש עכשיו וזה נהדר! מי שהוא לא-חובש-כפפת-גומי (להלן: לחכ"ג) לא יודע מה הוא מפסיד!
אדם א': נכון!
אדם ב': בואו נקים פורום משלנו ב-World Crossing.

האבחנה של פיי היתה בול. קהילות אינטרנט נוצקו סביב תחומי עניין משותפים, ולפעמים סודות מבישים. החל מניצולות סרטן השד וכלה באנשים שיש להם פטיש לחיתולים, קהילת אנשים מתקבצת לדון בכל מה ש"אוכל" או מעניין אותם. אם קהילתך סובבת סביב נושא "חנוני", קשה להודות בפני אחרים מה אתה מקליד בפס רחב בזמנך הפנוי. ובדיוק כמו ב"חיים האמיתיים" או בשיחות meatspace (היכן שהבשר המכסה את עצמותינו נוטה להתאסף, כמו בית קפה או אולם הרצאות) (ההפך מ-cyberspace - ק.פ.), זה "קול" יותר לדבר על ספורט או על תכונות של טלפון סלולרי, וזה לגמרי "חנוני" לדבר על קוטלות ערפדים.

הבנתי את כל זה כשעמדתי בתור ב"קופי בין" וחיכיתי ללאטה וניל גדול. אני אוהבת את קופי בין כי הם לא מכריחים אותי להגיד "ונטי" במקום "גדול" (כמו בסטארבקס, "ונטי" שם היא כוס שמשקלה בערך 680 גרם משקה - ק.פ.). בעודי ממתינה, בחור צעיר ודי "ונטי" נכנס פנימה והזמין מוקה.

עכשיו, אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לנושא המשקל שלו, כי, היי, גם אני צריכה להוריד כמה קילוגרמים בעצמי. אני רק רוצה לתאר תמונה: הגובה שלו היה כ-1.88, משקלו בערך 180 ק"ג של בשר אדם לבן בצקי, והיה לו שיער שחור דוחה ושומני שהזדקר לכל הכיוונים. והוא לבש את מדי משחקי החוץ של השיקגו בולז, כולל נעלי ה-Air Jordan.

הוא לא יכול היה, ביקום הזה או בכל יקום חלופי, להיחשב בטעות כמייקל ג'ורדן. ובכל זאת, שם הוא ניצב, לובש מדי MJ. איש בבית הקפה לא מצמץ, או לטש עיניים, או התלחש. שום צחקוקים או הפניית אצבע. שום כינויי גנאי. שום דבר לא רגיל.

ועכשיו דמיינו אותו בחור לבוש, נגיד, כגנדלף האפור משר הטבעות. או לגולאס, השדון הנשי למראה עם השיער המתכתי הכבד. מישהו היה קורא למשטרה והיו מאשפזים אותו להסתכלות של שבעים ושתיים שעות.

אחרי גיל ארבע פתאום זה הופך ללא-מקובל ומוזר להתלבש כשדון, או לעצב גלימה משמיכה ישנה ולהעמיד פנים שאתה עף ברחוב. זה מפסיק להיות חמוד באיזה שהוא שלב. מצד שני, זה מקובל שגבר בן חמישים ושתיים, עירום ממותניו ומעלה בקור של אחת עשרה מעלות מתחת לאפס, יצייר עיני פר על כרסו העצומה וירעיד אותה, כשהוא יושב מאחורי עמודי השער במשחק של ה"פקרס" וחובש נתח גבינה ענק לראשו (ויסקונסין? גבינה? הבנתם? - ק.פ.). אנשים בכביש שיראו אותו נכנס למשחק אולי יצביעו ויצחקו, אבל הם יצחקו איתו. זה מקובל. הוא אוהד המפגין את רוח הקבוצה! אנשים כמוני יחשבו שאוהד הפקרס המצובע הוא אידיוט, אבל אנחנו לא נעז להתעמת אתו. קרוב לוודאי שהוא שיכור ועצבני על משהו.

חובבי מד"ב/פנטזיה לא מקבלים משחקי סופרבול ופלייאוף כתירוץ להשתחרר ולהיות מגעילים. יש להם כנסים ומסיבות. הרעיון די דומה, אבל אני חושבת שהבירה טובה יותר.

אז איך הכל התחיל? בכל שנה, בסוף השבוע של יום הנשיאים, חובבי "באפי קוטלת הערפדים" מתאספים בלוס אנג'לס למסיבת פורום. במקור, כל החובבים הגיעו מקהילה מקוונת בשם "הברונז", הפורום הרשמי של הסדרה.

הברונז הושק ב-1997 ב-Buffy.com, האתר הרשמי של הסדרה מבית WB. קהילות האינטרנט היו אז בחיתוליהן, וינקו מתרבות הקיוביקלז התאגידית. עובדים שנדחסו בתוך קופסאות קטנטנות כמו עגלים, מורעבים למגע אנושי, מצאו מקומות כמו The Well, Usennet וחדרי הצ'אטים של AOL כדי להתבטל בהם במקום לעבוד. שם הם היו יכולים ליצור קשר עם אנשים אחרים, שגם הם היו דחוסים בתוך קיוביקלז.

פורום הברונז היה חלק מתופעת האינטרנט הקהילתי, שמשך קבוצה של אנשים שישבו בתאים, בהו במסך מחשב כל היום, ואז הלכו הביתה לתאים גדולים יותר בסלון שלהם כדי לבהות במסך הטלוויזיה. למחרת בבוקר, הם הדליקו את המחשב שלהם ונכנסו לברונז כדי לדבר על "באפי" ולנסות לשכוח את הקירות בצבע בז' שסגרו עליהם.

אני הייתי עגל כזה, ופרגנתי לעצמי קצת באפי. גיליתי את הברונז באביב של שנת 2000, ברגע שבו הגעתי לחומה של מונוטוניות בעבודה. חברה לעבודה הציעה הצעה נהדרת שלפיה עלי לחשוב על שוויי, לחלק אותו במה שאני משתכרת, והתוצאה תהיה מספר השעות שמותר לי לבזבז כל יום בלעשות שום-כלום בעבודה. יצא לי 1.7 שעות (מעוגל). כך יותר מיום עבודה שלם (אני מניחה שהיא מתכוונת בחישוב שבועי - ק.פ.) ביליתי בצ'יטוט עם אנשים אחרים על תוכניות טלוויזיה והחיים, ובוויכוחים האם יש הגיון בשימוש בחניקה כאמצעי לעינוי ערפד, לאור העובדה שהם לא ממש נושמים. הגדרתי את זה כ"זמן גמיש".

לא עבר זמן רב לפני שהתבוססתי כולי בקהילה, הפאנדום. זה מדהים מה שזה יכול לעשות לאגו שלך, היכולת לצעוק משהו אל תוך החשיכה ולקבל תגובה ממאה אנשים שצועקים לך בחזרה. הכל זה עניין של להישמע. כשחייך הם סדרה של גיליונות אלקטרוניים וחשבונות כבלים, בריחה מ"חוות הקוביות" האיומה בכל עת למקום שבו מקשיבים לך, היא משהו שמאשרר את נשמתך.

הפכתי לאחת מאנשי הערפדים. והייתי מאוהבת בכל שוכני הקוביות האחרים שנעזרו ב"זמן הגמיש" שלהם כדי לדבר על נערה בלונדינית קטנה והיתד הגדול שלה. הייתי קונה חולצה אם היתה כזו, אבל המרצ'נדייז היחידים היו תיקי אוכל של באפי ולוחות שנה.

בניסיוני העשיר בפאנדום של באפי מעולם לא נתקלתי בחובב הלבוש כערפד. או כקוטלת. אנשים שאינם מצויים בפאנדום שאלו אותי לעתים קרובות אם התלבשנו למסיבה השנתית בלוס אנג'לס. הייתי עונה שהרבה אנשים התלבשו, אבל אני תמיד מתאכזבת מאנשים שהופיעו בג'ינס וטי-שירט מסמורטטת. ואז קלטתי שהאפים המורמים והחיוכים הזחוחים היו משום שמה שהם באמת שאלו זה אם התחפשנו לבאפי, לא אם עטינו שמלת קוקטייל. אני לא יודעת איך אפשר להתחפש לבאפי מבלי לבזבז הון בפראדה או ג'ימי צ'ו. היא תמיד היתה נערה כה אופנתית. אפילו הערפדים בבאפי התגנדרו במעילי עור יפהפיים ובקלווין קליין.

קשה לזהות אותנו בתוך העדר כי אין לנו אביזרי עזר. משום כך גם קשה לנו למצוא אחד את השני. לכאן נכנס האינטרנט. זה סימן ליורמיות לגשת לג'ו מהנהלת חשבונות ליד מתקן המים ולהגיד לו: "היי, ג'ו, שמת לב שאתמול בבאפי היתה מחווה לוויליאם ס. בורוז במערכה השלישית?"

רוב הסיכויים שהוא לא צפה בפרק משום שבאפי מעולם לא היתה חביבת הרייטינג כמו אירועי ספורט גדולים. ג'ו מהנהלת חשבונות עכשיו יודע שאתה לא גזעי ולעולם לא ייקח אותך עוד ברצינות. כך שזה בטוח יותר פשוט לגגל ולמצוא חובבים אחרים שחבויים באנונימיות שלהם ברשת. אנשים משתמשים בכינויים כמו "באפיהוליק בארון" ו"מעיל עור" רק במקרה שהבוס שלהם או קרוב משפחה מסויג ייקרה לאתר ויראה את להגם המטורף על המטאפורות השייקספיריות באפיון דמות הערפד הנקרא אנג'ל.

כל זה היה לפני שמחירי המחשבים וחיבורי האינטרנט צנחו מספיק כדי שכל ילד בן שלוש עשרה בארה"ב ובבריטניה יוכל להתחבר אחרי הלימודים ללא פיקוח הורי, יתנהג כמו "טרול" ויקרא לכל מי שמנסה לנהל שיחה - "מפגר LOL LOL OMG" באותיות Caps Lock בלבד. אלו היו הימים שהאנשים היחידים עם מחשב וחיבור מהיר היו מי שעבדו בחברות הטכנולוגיה הגדולות, וחנונים. היו הרבה יותר "אנחנו" מאשר "הם", ואנחנו רצינו לפגוש אחד את השני ולבלות ביחד, פנים אל פנים. בעולם של זכרי אלפא היינו להקה של אומגות, העובדים כעורכי דין, מתכנתים, אנליסטים, מהנדסים, מעצבי אתרים ומרצים בקולג', בזמן שהם לא מחברים פואמות על המטאפורות העמוקות הקיימות בתוכנית הטלוויזיה עם השם האווילי.

מרביתנו היינו לגמרי אלפא בעיסוקינו המקצועיים, ב"חיינו האמיתיים". פשוט חלקנו בינינו תחביב חנוני. ולמרות שהיו רבים מאיתנו, היה קל לאנשים מחוץ לפאנדום לראות אותנו כחלשים, כ"יורמים". כאנשי ערפדים.

כל מי ששוחחתי איתו בלובי של ההולידיי-אין בלילה שבו פקיד הקבלה איבד את סבלנותו, אמר לי שתגובת הפאנדום היתה לצחוק מכל הלב על "אות הקלון". אני חושבת שהתגובה באה מתוך הפתעה על שנתפסנו עם מכנסי האינטרנט שלנו למטה. כל האנשים הללו - מצליחים, נחמדים, מושכים - פתאום כונו על ידי מישהו מבחוץ על שם התחביב המוזר המשותף שלהם. כולם היו מחוץ לארון.

אני מציצה מחוץ לארון הפאנדום לעתים רחוקות. זה פשוט מצריך יותר מדי הסברים ואין מצב שזה יישמע נורמלי. אני מתחמקת מהנושא כי אני לא מצליחה להתנסח בתמציתיות, מבלי להישמע מתגוננת. במשך שנים תמיד תיארתי לאימי את החברים שרכשתי באמצעות הפאנדום במילים: "אוה, ננסי היא חברה של חברה מהעבודה. את מבינה, היא ממאלדן". מובן שלא יכולתי לספר לה שננסי היא אחותה של פאולה, ושפגשתי את פאולה במסעדה בבוסטון אחרי שדיברנו באתר של באפי. היא היתה מאשפזת אותי. יש עדיין סטיגמה מוזרה, אחרי כל השנים האלה, שכל מי שמגיב באינטרנט מתכוון לגנוב את כספך או את בתך בת השתים עשרה, ולהרוג אותך עם גרזן.

אנשי הערפדים חולקים ביניהם סיפורים כיצד נוצרו חברויות ברשת. רבים מאתנו נאלצו לספר סיפורי "איך נפגשנו" לפני ראיונות עבודה או חתונות. כשאנשים מחוץ לפאנדום שואלים: "אז איך שניכם נפגשתם?", אנחנו מביטים זה בזה מעבר לשולחן, תרים בדממה אחר קונצנזוס בתשובה. יתכן שנשיב בכנות, תלוי בכמות היין ששתינו. לרוב אנחנו פשוט אומרים דברים כמו: "אוה, שנינו מבוסטון", כאילו כל תושבי בוסטון מכירים אחד את השני.

היה קל יותר אם היו לנו חולצות משחקי חוץ ויכולנו לומר: "נפגשנו ביציע במשחק הפלייאוף". היציעים בפוטבול או מקומות-טובים-באמצע במשחק הוקי אינם מקושרים לרצח בגרזן. ובכל זאת, שיחה במשחק בן שעתיים, בין קריאות העידוד והבוז וההליכות למזנון, לא נראית כיכולה להתפתח לחברות לכל החיים, נכון? אם אינך מנויה היושבת כל העונה ליד מנוי אחר, הידידות בין אלפי אנשים המתאספים באצטדיון היא בת חלוף. היא נמשכת רק כאורך המשחק. פורום זמין לדיון עשרים וארבע שעות ביממה, כל השנה.

עברו שלוש שנים מאז שהסדרה הסתיימה ועדיין קשה לי לספר לאנשים איך זה שיש לי מיטה לישון בה בעשרים ושתיים מדינות וחמש ארצות.

יום אחד יהיה מקובל מבחינה חברתית להגיד, "אוה, אנחנו יכולים לעצור בדה-מוין לארוחת ערב. אני מכירה שם כמה אנשי ערפדים".



פרק 11: סלבריתול
יום אחד, בעודי עוסקת במדיטציה (כלומר מתבטלת) מול המחשב בעבודה, קיבלתי שיחת טלפון מהמשרד של ג'וס ווידון הכל יכול. זה היה קרן, אחד מהעוזרים של ווידון, והוא נשמע קצת נואש. "את מכירה מישהו שרוצה חתולה?"

בעולמי, השאלה הזו מפעילה אצלי אותם נוירונים של הגנה הניצתים כשזר באוטובוס שואל, "היית רוצה לבקר ביום הפתוח של הכנסייה שלנו ביום א' הקרוב?"

כל תשובה שהיא לא "כן" תייצר שיחה שבה אותקף ברגשי אשם. קשה לומר לא לבעל חיים, כשאת יודעת שהאלטרנטיבה היא שהיצור המסכן ככל הנראה יורדם בבית המחסה המקומי, או יחיה חיים אומללים בכלוב קטנטן, שזרים יתחבו אליו אצבעותיהם ביום האימוץ השבועי מול חנות מכולת במרכז המסחרי.

יש לי חתולה, אסופית בשם רובי השונאת חתולים אחרים כשם שאני שונאת אנשים אחרים. טוב לי עם רובי, והסיכוי שאביא הביתה חתול נוסף דומה לסיכוי שהיא תביא הביתה אדם נוסף. זהו כבוד הדדי. חשבתי על רובי ואמרתי שאני לא יכולה לקחת את החתולה, אבל אשאל ואחזור אליו עם תשובה אם מישהו רוצה את החתולה שעומדת להיות מפונה מביתה.

קרן טען שזוהי בעיה דחופה, משום שהבעלים הם זוג שלא מכבר נולד לו תינוק אשר אובחן כסובל מאלרגיה חמורה לחתולים.

מוחי קולט לאט בשעות הבוקר. לקח לי דקה להיזכר שלג'וס ואשתו נולד לא מזמן תינוק, ולכן שאלתי, "של מי החתולה?"
הוא ענה במהירות ובעצבנות, "של חבר. למה את צריכה לדעת?"
מתגונן...

החנקתי צחוק. השעה היתה עשר בבוקר ביום חול. הוא היה נחוש למצוא בית לחתולה הזו ולא השתמש בשיטת התקשורת השקטה והפרטית שסיפק לו הדואר האלקטרוני. גם אני עוזרת אישית. אני מכירה את הסימנים. זו היתה מטלה, זו היתה החתולה של הבוס שלו. אני לא בטוחה למה קרן לא רצה לומר לי את האמת על החתולה. אולי הוא חשב שאם הוא לא יודה בכך, תהיה לו אפשרות הכחשה במקרה שג'וס "ישטוף" אותו בגלל העברת המידע.

מכיוון שהיה מעורב בעניין ילד חולה, סיפרתי לו שיש לי חברה שמנהלת בית מחסה לחתולים ללא כוונות רווח, ועשויים להיות לה פתרונות, לאור חומרת המצב.

בחלקיק השנייה שלקח לי לנתק, כבר שלחתי מסר לשותפתי להשתטות בפאנדום, קריסטן, "אחותי, יש לי מה-זה סיפור בשבילך!"

האמת שלקריסטן ולי היתה חברה משותפת, אמנדה, שניסתה לשכנע את בעלה, בראד, לאמץ חתול. בראד ישב על הגדר בקשר לכל הנושא, אבל קירסטן אמרה שהיא תתקשר ותראה אם הרקע הנוצץ של החתולה יסגור את העסקה.

בינתיים, קרן טלפן אלי כל יום לשאול איך מתקדם עניין מציאת הבית לחתולה-שלא-היתה-שייכת-לג'וס ווידון. זה היה ברור שהמנוול הפיל את המשימה שלו עלי. לא סיפרתי לאף אחד מחוץ למעגל הקטן של אנשי סודי את האמת על מי היו לכאורה בעלי החתולה. הבנתי את הרמז הקל לפחד בקולו של קרן. היה לי מאוד קל ללכת לאינטרנט ולשאול אם מישהו רוצה את החתולה של ג'וס. היו לי אז אלפי אימיילים בתיבת הדואר הנכנס שלי מאידיוטים מתרפסים שלא מסוגלים אפילו לדאוג להיגיינה האישית שלהם, שלא לדבר בכלל על לדאוג לחתול. חלק מהאידיוטים האלה כנראה ינסו למכור את החתולה ב-eBay במודעות עם אותיות קידוש לבנה מודגשות, שיתארו אותה, למשל, כך:
החתול הזה כנראה ראה את ג'וס עירום והוא נדיר ויחיד במינו!

המנצח במכרז יוציא אלפיים דולר ואז ישלח את החתולה ליוטה, שם הוא יתחתן עם החתולה וינסה להתרבות איתה, או יאכל את מוחה בניסיון לספוג את זיכרונותיה.

הייתי שותפה לדאגותיו של קרן. עם כל כמה שאני אוהבת את הפאנדום שלי, ועם כל כמה שאני נוטה לסנגר עליו בלהט, אין לי אשליות בקשר לעובדה שחלק מחבריו מטורפים על כל הראש. היתה לי גם הרגשה שאם הבעלים-שהוא-לא-ג'וס היה יודע שאני, מלכת הפאנדום, מעורבת בזה, קרן היה נתלה מאשכיו. האנשים שעושים את הסדרות שאנו אוהבים, גם הם בני אדם ולכן מגיע להם שיתייחסו אליהם בהתאם. הבנתי את המצב, בנוסף לעובדה שאני פראיירית, הם שעודדו את קרן להתקשר אלי מלכתחילה.

השבוע הזדחל בלאות אל סופו והשיחות הגיעו לעתים קרובות יותר, כשקריסטן ניסתה ליצור קשר עם מאמצי החתולה הפוטנציאליים בעת שהיו בדרכם לעבודה. ביקשתי מקרן לומר ל"חברו" שכדאי שנלך על בית מחסה-ללא-ההרדמה כתרחיש הגרוע ביותר. החתולה-שלא-היתה-שייכת-לג'וס היתה אהובה, והיה ברור שהיה זה עניין כאוב לבעלים-שלא-היה-ג'וס. המטרה היתה למצוא בית ראוי ואוהב.

ביקשתי מקרן לפקסס לי את התיק הווטרינרי של החתולה כדי להחיש את הפרוצדורה שבקבלתה לבית מחסה טוב, או לתת אותו לבעלים החדשים במקרה שחברתנו אמנדה תצליח לרכך את בעלה.

קרן התחרפן. למה אני צריכה את התיק? זו חתולה! החתולה בריאה! ארגגגג! קרן היה עצבני משום שאפשרות ההכחשה הלכה והתאדתה לה. אם היה לי התיק הרפואי, היתה לי גם הוכחה מי בעלי החתולה, ואפשרות לנצל את ההוכחה הזו על מנת לסחוט את קרן שייתן לי תיק אוכל חתום של "באפי" או משהו. נראה לי.

הסברתי לו בעדינות שבית מחסה טוב לא ייקח את החתולה אם אין לה חיסונים ותיק רפואי, ומאמץ טוב ירצה לדעת מתי הוא צריך לחסן אותה שוב.

קרן פיקסס לי את התיק הרפואי של החתולה בחירוק שיניים... כששמו של הבעלים וכתובתו מחוקים בטוש שחור.

משום שהתקשרתי למשרדו של ג'וס ווידון כל כך הרבה פעמים בעבר כדי לבקש עזרה בפרויקטים שונים הקשורים לפאנדום, והם תמיד סייעו לי באדיבות בכל מה שהצטרכתי, חשתי חובה לעזור לקרן. להחזיר את הקארמה, אתם מבינים? אבל אחרי ההתחרפנות בגלל תיקים וטרינריים והכתובת המחוקה, התחלתי לאבד את סבלנותי. נראה שקרן לא תפס שאני בעצם עושה את העבודה במקומו, וזה היה משונה וממש לא במקום מצדו להפעיל עלי לחץ לעשות אותה. אילולא חשתי אסירת תודה כלפי הבוס שלו בזכות כל הטלוויזיה המבדרת, הייתי אומרת לקרן לדחוף את החתולה לתחת.

אמנדה התקשרה בדיוק לפני שהקש האחרון התלקח באופן ספונטני ואמרה שבעלה כל כך התרגש מכל הסיפור שהוא לא יכול היה לסרב עוד. היא נוסעת ללוס אנג'לס למטרות עבודה, מביתה שבסן פרנציסקו, בעוד יומיים, והיא תוכל לאסוף את החתולה-שלא-היתה-שייכת-לג'וס.

הייתי חייבת לתת לקרן תיאור מלא של אמנדה ובעלה, מה הם עשו לפרנסתם, האם ביתם היה שלהם או שהם שכרו אותו, כיצד הכרתי אותם, באיזה סוג של שכונה הם גרים ולמה הם רוצים חתול. הוא עצר ממש לפני שביקש ממני דוגמית שתן. החקירה עצבנה אותי. השיחה נמשכה כחצי שעה. נואש למצוא מישהו שייקח את החתלתולה, מישהו שהוא קצת פחות לא-שפוי מג'ים ג'ונס (מייסד "הכנסייה העממית" שהיה אחראי ב-1978 להתאבדות המונית של 900 איש באמצעות ציאניד - ק.פ.), הוא תיחקר אותי על מנת לוודא שאלה היו מאמצים איכותיים. תהיתי אם עלי לעבור מבחן רורשאך עם כתמי דיו בצורת עכברי גומי. לא התכוונתי לצלצל לאמנדה ולשאול, "האם את עכשיו או היית אי פעם מכורה לקטניפ?".

מצד שני, מצאתי את עצמי משקרת בנוגע לשטח המרובע של ביתם ומקשקשת משהו על ההכנסה שלהם. ברצינות, הוא רצה לדעת אילו סוגי עבודות היו להם. נעתי בין שעשוע לבין עצבים. ישבתי בעבודה וראיינו אותי לגבי איכות חבריי ויכולתם למלא קערה ב"קטלי" כל בוקר.

קרן אולי עבר תחקור אף הוא על ידי הבוס שלו ונזקק לגיבוי אינפורמטיבי על ההתרחשויות - בהשמטה של נושא הפאנדום - ואני הבנתי אותו. אבל זה לא גרם לכל העניין להפוך לפחות מעצבן.

קרן הוריד את החתולה אצל קריסטן משום שהיא היתה הברוקרית של העסקה. כולנו חשנו כאילו קיבלנו רכוש גנוב, או קילו הרואין, במקום חמד של חתולה רכה וחברותית, שהופיעה בדלת עם תיק מלא בצעצועים ופינוקים. אני כל הזמן חיכיתי שמעטפה מלאה בדמי שתיקה תגיע אלי למשרד עם שליח בעל צלקות מוזרות על פרצופו. למרבה הצער, זה מעולם לא קרה.

החתולה חיה עתה חיי פינוק ושלווה בבית קטן ויפה בסן פרנציסקו. על מנת להגן על זהותה, או אולי משום שזהו תיאור הולם של החתולה, שמה הוחלף מ"ויני" ל"מייאו מייאו קיטי". לחתולה לא מעניין את קצה הזנב איך קוראים לה, כל עוד בעליה מרימים אותה בזרועותיהם ומגרדים לה את האוזניים שלושת אלפים פעמים ביום.

כשנה וחצי מאוחר יותר, ערכתי מסיבת צדקה ב-Century City Plaza. זו היתה הפעם הראשונה מאז ההעברה הסודית של החתולה, שקרן, קריסטן, אמנדה ואני, כולנו הזדמנו למקום אחד. תפסתי את אמנדה וגררתי אותה ל"גרין רום" להתעמת עם קרן פעם אחת ולתמיד. הסתכלתי לקרן בעיניים וביקשתי ממנו לומר "דוגרי" מי היה בעליה הקודמים של מייאו מייאו קיטי. אולי הוא התרכך בגלל האלכוהול או בגלל הזמן שחלף, אבל הוא ויתר על הביישנות. "כן, זו היתה החתולה של ג'וס".

אמנדה אז ניצלה את ההזדמנות לתאר את מסכת הבעיות הרפואיות שהגיעה עם החתולה, החל בפרעושים וכלה בבעיות שיניים. פרסומה של מייאו מייאו קיטי "שופץ" ונועד להעלות את ערך "הנכס" ממה שהיה באמת.

בדיעבד, זה היה תחילתו של הקשר האמיתי ביותר שהיה לי עם משרדו של ג'וס ווידון הכל יכול. בכל פעם שאני רואה את ג'וס באירוע חתימות או הקרנת בכורה או משהו, מתחשק לי לספר לו שהחתולה שלו בריאה ואהובה מאוד. כלומר, אני הייתי רוצה לדעת איך החתולה שלי מסתדרת. הייתי רוצה לדעת שהיא בטוחה ומאושרת אם הייתי נאלצת למסור אותה לזרים. אבל אינני אומרת כלום, כי אני לא יודעת איך הוא ירגיש בקשר לזה. אולי הוא מתגעגע לוויני, אבל השלים עם הבחירה שעשה כדי לחסוך ממערכת הנשימה של בנו את האלרגיה. עדיף לשתוק.

קרן בהמשך הלך לעבוד אצל מפיק אחר, עמית של ג'וס. הוא התקשר אלי כמה חודשים אחרי שקיבל את הג'וב החדש, כביכול רק כדי לפטפט על מה שחדש בעולמי. דיברנו על העבודות שלנו וחיינו, על טלוויזיה, האם הוא קרוב יותר לחלום שלו על הפקה. שושלת הקאלט הטלוויזיונית של ג'וס נסתיימה, ותפקידי כמתווכת בין הפאנדום לבין נושאים שיש בהם מן הדבקות בפאנדום, הלך ופחת. היה מעניין לקבל שיחה כזו בלי שאחד מאתנו היה צריך עזרה, אלא רק מין שיחת "מה שלומך" בין עמיתים על רצף הפאנדום. נשאר מעט מאוד מה לומר. השיחה התפוגגה במהירות, וכך שנינו די הנחנו לשיחת החולין לנדוד לכיוון כפתור ה-end בטלפון הנייד שלנו. אבל ברגע שהגענו לחלק של ה-"טוב, אולי נתראה מתי שהוא..." בשיחה, קרן זרק שאלה אחרונה לפני הניתוק, "היי, את מכירה מישהו שרוצה כלב?"

תגובות (27)