ארכיון המסך המפוצל > 2008

אורות ליל שישי, עונה 3, פרק 4

הפרק \"Hello, Goodbye\" שודר ביום רביעי שעבר, 22/10/08. ספוילרים לפרק גם בתמונות

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 28/10/2008

וואו. אפשר לומר בלב שלם ש-FNL השלימה את אחד הקאמבקים המפוארים בתולדות הטלוויזיה. אם בעונה שעברה לא ממש הרגשתי חשק רב לצפות בפרקים, וממש משכתי את הזמן לפני הצפייה, בעונה הזו אני מוצא את עצמי ממתין בקוצר רוח להזדמנות לצפות בפרקים, וזה אומר הכל.

ידעתי שזהו הפרק האחרון של גאיוס צ'ארלס, משמע: הפרק האחרון של סמאש, והיתה לי תחושה שהפרידה תהיה מרגשת ועשויה היטב, ואוי, כמה שלא התאכזבתי. הפרק היה מלא בכל כך הרבה רגעים מרגשים ומרטיטים, שאין לי מושג מאיפה להתחיל. טוב, נתחיל בסמאש.

היה שלום, סמאש. ובהצלחה! אהבתי מאוד את כל העלילה הזו, אבל שיא השיאים הגיע בפרק הזה בסצנה שבה אריק שם את כל יהבו, תוך שהוא מקריב אולי את עתידו המקצועי, על מנת לאפשר לסמאש לקבל הזדמנות הוגנת למבחן, ולא לאבד אותה. הרגע שבו הקואץ' אומר לחניך המצטיין שלו שהוא קיבל מתנה מהאל ושעליו להתנפל על ההזדמנות ולשחק כמו ששיחק באותו משחק מפורסם היה פשוט מרהיב.

גם הסצנה שבה סמאש מגיע לומר לקואץ' תודה, ואריק מתחיל להטיף לו בפרצוף הכי קשוח שלו מה עליו לעשות, אבל בדרך מגניב חיוך היתה פשוט מקסימה, והאם רק נדמה לי או שלאריק נזלה איזו דמעה כשסמאש חיבק אותו?

אהבתי גם את הסצנה שבה סמאש מקבל את הידיעה על קבלתו, והמשחק של גאיוס צ'ארלס ברגע הזה. גם הקטע שבו הוא עובד על אמא שלו לרגע היה מתאים מאוד לדמות, ובכלל, ייתכן שהדבר הכי מעציב בעזיבה של סמאש היא העובדה שלא נזכה אולי לראות עוד את מאמא סמאש. נתגעגע אלייך, מאמא!

ואיזה יופי של דרך לסיים את הפרק עם החבורה שמשחקת על המגרש ונהנית מהחיים, וסמאש מתגרה בהם כשחיוך גדול מרוח על פניו. פשוט מושלם ומתאים מאוד לדמות.



העלילה שקשורה באמא של מאט היא מסוג העלילות שיכולה להתחרבש בקלות אם אינה מבוצעת בעדינות ובאותנטיות, ובינתיים נראה שהכותבים עומדים במשימה. המבטים הנבוכים, המתיחות הגלויה בין סבתא סראסן לבין האמא, הנכונות המסוימת של כל אחת מהדמויות לנסות ולהביא לשינוי ובמיוחד המשפט של הסבתא שרמז על כך שהאמא לא בהכרח היתה שטן שהוביל ליוזמה של מאט - הכל היה עשוי בצורה מעולה.

מעניינת במיוחד ההשקה בין העלילה הזו לבין העלילה המקבילה שבה מאט מאבד, לפחות חלקית, את מקומו כ-QB הפותח. מאט רואה באריק כדמות אב, והוא אפילו זורק לסמאש משפט על כך שאפשר לסמוך על אריק תמיד, וכשאריק מבשר על הרוטציה החדשה, אפשר לראות בעיניים של מאט שמעבר לאכזבה יש כאן ממש תחושה של בגידה. דווקא מהאב ה"אמיתי" שלו הוא חווה תחושה של בגידה, כשבאותו זמן הוא מוצא ניחום בזרועות האם שבה תמיד ראה כ"בוגדת". אפשר לנחש שבעתיד העניין יתהפך, ומאט שוב יחווה אכזבה קשה מאשמו, ואריק יהיה זה שיהיה שם עבורו ברגע האמת.

אהבתי מאוד גם את ההתלבטות האמיתית והכנה של אריק, והדרך שבה הוא מתייסר עם ההחלטה, דווקא משום שהוא רואה במאט כמעין "בן חורג", ועוד יותר מכך את המבט המעריץ של תמי כשהיא רואה אותו בשיאו של התהליך, והדברים הנפלאים שהיא אומרת לו על כך שהוא "קודם כל מורה". לא פחות נפלא היה לראות את אריק משיב לה באותו מטבע כשהוא מביע תמיכה בלתי מסויגת בסוגיית ה"ג'מבוטרון" הדבילי. כבר אמרתי פעם שאין שום זוג בטלוויזיה שמתקרב להיות מוצלח כמו הזוג הזה?

עוד רגע קטן, אבל יפהפה היה כשמאק גער בעוזר המאמן הזוטר ש"העז" לחלק עצות למאמן, ואחרי שזה יצא ניסה להציע ללכת לכיוון של ג'יי די מקוי. ככה זה באמת עובד ביחסים האלה.

סצנה יפה נוספת היתה של "ראיון העבודה" של מקוי אצל אריק, סצינה שלימדה אותנו על הדמות הזאת יותר ממה שלמדנו עד עתה. ברור לחלוטין שמדובר בנער צנוע שאביו חסך ממנו את הנאות החיים ויצר סביבו הר של ציפיות שעלולות להוביל את הנער להתרסקות ללא הכוונה מתאימה. אם ייבנו את הסיפור בצורה כזו לעונה הבאה, זה יכול להיות מהלך מבריק מצד הכותבים.

למרות שהוא היה מקסים לגמרי בפרק, ההחלטה של אריק היא איומה במונחי פוטבול. אין דבר כזה שיש QB אחד בכל מחצית. זה יוצר בלבול ואנרכיה ולא משרת את הקבוצה. ההחלטה הזו היא פשוט השתפנות, והיא עלולה לחזור לאריק כמו בומרנג. יהיה מעניין...



אשר לתמי - מעניין היה לראות שהיא בחרה להיות אסרטיבית ולא התביישה לפנות למפקח ולהביך את עצמה למען המטרה. אבל היה ברור שבסוף היא תבין שאין לה סיכוי לנצח, וכדאי לה להפיק משהו לפחות מההתעקשות על העמדה שלה, והקטע שבו היא "נידבה" את באדי לצדקה היה לא רק משעשע כשלעצמו, אלא גם היווה את ה"נקמה הקטנה" שלה בעסקנים הקטנים.

גם העלילה של לנדרי וטיירה היתה עשויה מצוין, החל מחוסר ההבנה של לנדרי את המתרחש, והשכנוע הפנימי העמוק שלו שטיירה עדיין רוצה אותו, דרך ההבנה והעלבון ועד השיחה הקשה שלו עם טיירה שכן רוצה לשמור על החברות שלהם בכל מחיר, אבל לא רוצה להיות איתו. אפשר להבין אותה, ואפשר להבין אותו, והמשחק בסצנה הזו (כמו גם הכימיה בין שני השחקים שהתגלתה כמעולה כבר בעונות הקודמות) היה משובח. ואם בעונה שעברה הדמויות היו עסוקות בלצרוח אחת על השניה, כך שהמריבות איבדו את האפקטיביות שלהן, הפעם המריבה הזאת היתה החריג, והרגישה אמינה מאד ונכונה מאוד.

פרק פשוט מושלם, עם סיום מושלם לחלוטין. כמה עצוב שרק כמה מאות אלפי צופים בארה"ב זוכים לצפות בפלא הטלוויזיוני הזה. ציון: 10.

תגובות (3)