המשרד, עונה 5, פרק 6

הפרק הזה היווה עבורי נקודת מבחן מסוימת לעונה הזו. העונה היתה עד עכשיו מצוינת, אבל אפשר היה לייחס זאת לדמות של הולי שהוסיפה המון לסדרה. עכשיו שהולי עזבה, היה בי איזה חשש שאולי תהיה איזו היחלשות, ושההתמודדות של מייקל עם הסיטואציה תהיה מביכה. ואכן, הפתיח היה די מדאיג. לא רק שזה לא היה מצחיק, זה היה מביך אפילו בשביל מייקל. אוקיי, אולי זה מתאים לו להגיד לכולם שהוא התארס ולא להתמודד עם הסיטואציה, אבל זה עדיין הרגיש קצת מוגזם, למרות שלזכות הכותבים ייאמר שהם לפחות לא מתחו את הקטע הזה וגמרו עם זה מהר. המשך הפרק, לעומת זאת, דווקא הסיר לגמרי את כל החששות, והיה טוב מאוד.

השימוש בעניין האזנייה של ג'ים ופאם היה גאוני, כי הוא השיג, למעשה, שלוש מטרות בו זמנית: האחת, חיבורה של פאם שוב למשרד בלי שהיא תצטרך להיות נוכחת פיזית, והוציא ממנה כמה משפטים ממש מצחיקים ("That's What She Said! שלוש פעמים רצוף, ""Right Dwight is loud," ועוד). השנייה, יצירת אפקט קומי בכך שנדמה שג'ים מדבר לעצמו, ובמיוחד עם דווייט (בפרט בקטע במכונית כשג'ים אומר לו שהוא לא מדבר לעצמו אלא לפאם, ודווייט עונה "אבל היא לא פה", וג'ים אומר לו "נכון!". היסטרי!) המטרה השלישית שהושגה היא יצירת האפקט הדרמטי, כשג'ים שומע את השיחה של פאם עם הידיד שלה (על כך - בהמשך).

כל הסיפור עם הסקר וה"סבוטאז'" המכוון של קלי היה מצוין. קודם כל, התוצאות של הסקר נשמעו הגיוניות מספיק בכך שחשפו את החולשות של דווייט (האגרסיביות והבוטות שלו) ושל ג'ים (הזחיחות והאדישות), והשיא היה בסצנה המעולה בחדר הישיבות עם ג'ים, דווייט ומייקל שהיתה פשוט קלאסיקת "המשרד" - ג'ים שמסתלבט על דווייט, שלוקח את העסק ברצינות ומייקל שלא מפסיק להעיר לו כאילו שמדובר במצב אמיתי, תוך התעלמות מהאבסורד שבסיטואציה. זה היה ההיילייט של הפרק מבחינתי.



בשלב מסוים, כשדווייט התנפל על קלי שנראתה כאילו אין לה מושג מה הוא רוצה מהחיים שלה, חשבתי לעצמי שיכול להיות מגניב אם יתברר שקלי לא כזאת תמימה והיא כן עושה את זה בכוונה, ולכן שמחתי במיוחד לגלות שהכותבים אימצו את הרעיון. הדרך שבה העניין התגלה - דרך הכוסות עם הדיוקנים של האנשים במשרד - ששוב חשפה את האטימות של ג'ים כלפי הרגשות של העובדים האחרים (ובמידה מסוימת גרמה לי לחשוב שאולי קצת מגיע לו לחטוף שטוזה מדי פעם) - היתה מבריקה ממש. אהבתי מאוד גם את מייקל והשיחה שלו עם קלי. חוץ מהקטע המטריד מאוד עם קלי וזעקת ה"אונס" שלה (אולי היה אפשר לוותר על זה), הוא היה מאוד אנושי וחם, והקטע שבו הוא אמר לה לזייף בכי, והיא מתחילה לצחוק היה מקסים.

שני דברים פחות אהבתי בפרק: העובדה שאנדי מגיע דווקא לחווה של דווייט נראתה לי קצת מאולצת. מכל המקומות בעולם הוא יבחר דווקא במקום של היריב הגדול שלו? באמת? אפילו בשביל דביל מושלם כמו אנדי זה נראה מוגזם. מילא אם הוא לא היה יודע שדווייט הוא האיום הכי גדול על חיי האהבה שלו, אבל הוא יודע את זה! נו, מילא. לפחות האילוץ התסריטאי הזה הוליד כמה רגעים טובים מאוד, במיוחד התמונות המצחיקות מחוות שרוט והקטע שבו דווייט מדבר ישירות אל אנג'לה בלי שאנדי שם לב, וסביר מאוד להניח שהעלילה הזו תוליד עוד הרבה רגעים מצחיקים (ו/או מביכים...).

עוד דבר שפחות הלהיב אותי היה העניין עם פאם והשיחה עם הידיד שלה. הכותבים עושים עבודה מצוינת בלחמוק מכל המכשולים הקבועים וה"קלישאתיים" במה שנוגע לזוגיות שלהם, ולהציג אותם כבאמת מאוהבים ובאמת מאושרים. הסיפור הזה של "פאם שעשויה לרצות להשתקע בניו יורק" נראה כמו משהו מאולץ שנועד ליצור מתיחות מכוונת, וזה כבר השבוע השני ברציפות שזה קורה. אין אלא לקוות שהם יידעו למצוא דרך לא ליפול לבור הזה. בסך הכל עוד פרק מוצלח בעונה ממש מוצלחת. ציון: 9.