ארכיון המסך המפוצל > 2008

האוס, עונה 5, פרק 9

הפרק \"Last Resort\" שודר ביום שלישי שעבר, 25/11/08. ספוילרים לפרק גם בתמונות

מאת: ברק דיקמן
פורסם בתאריך: 01/12/2008

לאורך השנים בהן אנחנו מכירים את "האוס", הסדרה והדמות, מנסים יוצריהן לדחוף קדימה עוד ועוד את הגבולות, לראות האם ההזדהות שלנו כצופים עם האוס היא מוחלטת, או האם גם לנו יש קווים אדומים שאנחנו לא מוכנים שהאוס יחצה. לי אישית תמיד היה קשה להתמודד עם השאלה הזאת. האם הצדקתי את מעשיו של האוס כשהוא הקדיש על מזבח ה"פאזל" שלו כמעט את הכל? זכויות של חולים שלא מעוניינים בטיפול מסיבות כאלה ואחרות? נכונות להקריב חולים סופניים? פגיעה פיזית בעצמו? כל אלו ועוד הם שאלות מצוינות שהסדרה העלתה מדי פעם, וזה אחד הדברים שהופכים אותה לכל כך מצוינת.

והנה שוב הגענו לנקודה הזאת בעונה, שבה יש פרק שמנסה להרחיק את הגבולות אפילו יותר. האם האוס מוכן לסכן חיי אדם נוספים, אך ורק למען הפאזל (וכפועל יוצא למען החולה)? אני חייב להודות: יתכן מאוד שהרגע שבו האוס נותן לג'ייסון, החולה השבועי, בחזרה את האקדח, הוא הרגע שבו מבחינתי "האוס" קפצה מעל הכריש. אני מאוד אוהב את הסדרה הזאת, ואני מוכן לקבל הרבה דברים מהאוס, אבל החלטה שאני מגדיר כטיפשית, שמחזירה במודע ובמתכוון לאדם נואש, שהנואשות קצת העבירה אותו על דעתו, את הכוח להרוג אנשים סתם ככה, ביריית אקדח, היא החלטה שאני פשוט לא יכול לקבל.



אבל גם למטבע הזה יש צד שני. והצד השני הוא פרק עמוס ואינטנסיבי (ארוך מהרגיל), שהיו בו המון דברים אחרים שצריך לדבר עליהם. קודם כל, סצנת הפתיחה היתה נפלאה בעיניי, בעיקר בזכות המוזיקה הייחודית שליוותה אותה. דברים דומים אני יכול להגיד על סצנת שחרור בני הערובה ועל סצנת ההליכה ל-MRI. "האוס" במיטבה. היחס של צ'ייס לכל הסיפור הזה מאוד מעניין.

האמירה שלו שהאוס עוד יכול להרוג מישהו התבררה בהמשך כנכונה (החזרת האקדח), ויתכן מאוד שצ'ייס מייצג בפרק את כל אותם צופים, שכמוני, נרתעו מאוד מהאקט הזה. העובדה שגם פורמן מחקה את צ'ייס בהמשך רק מחזקת אצלי את ההרגשה הזאת. מבחינתי זו סוג של אמירה של הכותבים שגם הם מסתייגים מהאקט הזה של האוס.

היו בפרק הזה המון רגעים חזקים: הזריקה הראשונה שג'ייסון אמור לקבל, שהאוס מזריק לחולה גדול הגוף בתקווה שייקח זמן עד שהוא יתעלף, מה שלא קורה; ההתעסקות עם המחלה של 13, שמגלה שהיא לא באמת רוצה למות כמו שהיא וג'ייסון חושבים; "תירה בי, תירה בי. לא, אל תירה בי!" - שהיה פשוט מצמרר; ואלו לא הרגעים החזקים היחידים שהיו. בכלל, לראות את 13 במצב הזה היה קצת קשה, גם בגלל הזריקות שהיא מקבלת "סתם", שמזיקות לבריאותה הרעועה, גם בגלל המחלה שלה וגם בגלל הדיבורים על המחלה שלה. החלק הזה בפרק היה מצוין לטעמי. היו בפרק גם כמה קטעים מצחיקים, ובראשם הסיבה המקורית שבגללה האוס היה במשרדה של קאדי - המגירה שלה.



ג'ייסון, החולה השבועי, היה השחקן המצוין זליקו איבנק, שמוכר בזכות שלל תפקידים מצוינים כמו ריי פיסק מ"נזקים", אד דנברס מ"רצח מאדום לשחור" (אבל גם מ"חוק וסדר") והמושל דאבלין ב"אוז", וגם בפרק הזה הוא הרשים מאוד במשחק שלו, של החולה שמאס במוסד הרפואי ופשוט נמאס לו. הייאוש שלו התבטא בצורה הטובה ביותר כשהוא אומר שהוא מעדיף לסיים את חייו בכלא, אבל בריא, מאשר חולה שלא יודע מה יש לו. הרגע בסיום שבו בלי מילים, האוס בודק אם הטיפול אכן עזר, וג'ייסון מגיב אף הוא ללא מילים, הוא רגע של משחק מצוין של שני השחקנים הנפלאים הללו.

ועכשיו צריך לסכם. ולהגיד אם אהבתי את הפרק או לא אהבתי. ואני בבעיה. כי הפרק היה מדהים. כמעט בכל אספקט שהוא. ועדיין, הוא הכיל מבחינתי רגע מאוד מאוד מאוד בעייתי. ציון לפרק: 8, שזה מעין שקלול לכל הדברים המצוינים שהיו בפרק עם הדבר האחד הנוראי שלא אהבתי בו.

תגובות (10)