ארכיון המסך המפוצל > 2008

שורדים 2

סיכום השבוע הראשון ב\"הישרדות איי הפנינה\"

מאת: איימס
פורסם בתאריך: 27/12/2008

בפרקים הקודמים: אחרי הגמר של "הישרדות 10" הבטחתי שלא אחזור לעונה שנייה. אני מחשיבה את עצמי אישה של מילתי, לכן אני חייבת לכם הסבר, והוא שלמרות שלצפות ב"הישרדות" היה לפרקים קשה מנשוא, לכתוב עליה היה כיף מאוד רוב הזמן, ולכן אני כאן. בלי ציפיות, בלי תקוות, אבל כאן. נקווה שיהיה כיף לפחות כמו העונה שעברה. אז בואו נתחיל:

צפייה בכפולת הפרקים הראשונה של "הישרדות 10 2" (או בקיצור "הישרדות 20") מלמדת שהלקח האמיתי מהעונה הראשונה לא נלמד. כי התערבות או לא התערבות, מתמודדים מעניינים או משמימים, משימות משעממות או מרתקות, כל אלו לא משנים ברגע שהעריכה של התוכנית ארכנית, משעממת, צפויה ומנטרלת כל אפשרות למהלך מעניין במשחק הזה.

פרשנויות השורדים במהלך כל אחת מההתרחשויות, כדי לבאר את מה שאנחנו רואים גם ככה על המסך ולא כדי לחשוף את מה שקורה מאחורי הקלעים מעיקות ומקשות על הצפייה. עכשיו זה עוד בסדר, אפשר עוד לתרץ זאת בכך שאנחנו צריכים להכיר את השורדים, אבל אם זה יימשך כך זה רק יתחיל להעיק.

הבחירה להראות לנו הכל, שמושפעת מההחלטה האומללה לחלק כל פרק (לפי הפורמט האמריקאי) לשני פרקים בני שעתיים כל אחד, מבטיחה שאין דבר שאנחנו לא יודעים. החל במה השורדים אוהבים לאכול לארוחת בוקר, וכמה דקות כל אחד ישן בלילה. במשימה לא מעגלים פינות ולא מקצרים הליכים, ואנו עתידים לראות כל אחד מהשורדים זוחל במשך דקות ארוכות, הבעה של סבל על פניו, וכאילו זה לא ארוך מספיק, לתבל את המשימה הארוכה הזו בפרשנויות השורדים, המציינים את העובדה כי נדרשו להם דקות ארוכות כדי להצליח לזחול, ושהיה להם קשה נורא לעשות זאת. בקיצור, לא פשוט.

בצד החיובי: פסל חסינות אישי, תוספת מעולה למשחק (אם יודעים להשתמש בה, ופה בבירור לא יודעים, ותכף נגלה) וחלק מהשורדים שהם טיפה פחות מטומטמים מאלו בהם נתקלנו בעונה הראשונה.

ובאופן יותר ענייני:

העונה נפתחת בישראל, עם תיעוד הבשורה לשורדים המאושרים כי הם אלו שיוצאים להרפתקאה של חייהם. לשורדים ניתנו שלוש דקות להפרד מיקיריהם ולצאת לדרך. אני לא קונה את זה אף לא לרגע. אם נתעלם מכל היתר ונביט רק על הלוגיסטיקה: לעזוב עבודה ומשפחה ברגע ובלי הכנה, בלי תיאום מראש, נסיעה ישירה לפנמה ללא עצירות או מנוחה או אפילו לשטוף פנים בדרך - הליצנית האילתית (או כפי שמכירים אותה בחבר'ה: ההיא שלא התקבלה לצוות בידור) נותרה עם האיפור המטופש שלה - איננה אפשרית כלל. מכיוון שזה גם לא באמת תרם לשום דבר במשחק, זה סתם מעצבן, ומוכיח לי מראש שהנה, לא השתנה דבר, משקרים לי בלי בושה.

בפנמה מתחילים מההתחלה, והיא החלוקה לשני שבטים: קניבה האדומים ובארו הירוקים. החלוקה מאוד לא הוגנת, בכלל לא שקולה, כוח רב מרוכז בשבט אחד, אבל לשם כך התכנסנו, לא? החלוקה אורכת הרבה יותר מדי זמן, וגם העונה, כאילו לא הבינו שאם ההפקה מחלקת זה אומר שאין נבחר ראשון ואחרון, השניים האחרונים להתמיין מתאכזבים לראות שאיש לא רוצה אותם, בלי שיש לכך קשר למציאות, כמובן.

אחרי שעות ארוכות בהן כל חבר שבט מצטרף, מקבל את הבנדנה, נאמרות עליו מספר מילים (על כולם מלבד הסטודנטית הג'ינג'ית, השחר של העונה הנוכחית), חלקן הזויות יותר ("אם אין פה ציצים הציצים יבואו אלי", כפראפרזה על ההר של מוחמד), וחלקן פחות.

וידויי השורדים צולמו בחוף הים, בלילה, עם זרקור מכוון על פניהם המשוכות באיפור. אני לא רוצה ללכלך ולומר מילים גסות כמו "חוף תל מונד", אבל לא נראה לי שהאור הטבעי של פנמה מספק תאורה נעימה כזו בשעת לילה. ניחא? שיהיה ניחא, אבל הסימנים לא מאוד מעודדים.

השורדים נפגשים לראשונה, וכראוי במשחק שלב ליבו הוא חברתי ולא פיזי, מתחילים לרכל האחד על השני לפני ומאחורי גבם, לקטר על שעליהם להיות נחמדים, ולהיות ביצ'יים באופן כללי. נו, אם זה עבד לדן מנו ולמרינה בעונה הקודמת, זה בוודאי יעבוד גם עבורם.

במשימה הראשונה של הפרק השורדים מגיעים לכפר פנמי, במטרה לקנות את מה שהם צריכים למחסה. גם כאן, בתוכנית שמטרתה היא קצב ועניין, מתעכבים הרבה יותר מדי זמן על כל מקח וכל מו"מ על גפרור. אנחנו מגלים שהשורדים שלנו אינם הכלים המבריקים ביותר בארגז, כשהם מאמינים, באמת ובתמים, שטקטיקת מיקוח היא הפחדת המוכר עד שהוא נס על נפשו (בצרחות "קיס קיס קיס! קולולו!"), טמטום צרוף ("דו יו הב אורז? אורז איי ניד! דיס אורז?") או (וזו החביבה עלי לצפייה, אך לא לשימוש אישי): גניבה.

מהכפר יוצאים לדרך ומגיעים לאי. הדבר הראשון שמתחילים לעבוד עליו באופן מסורתי הוא מחסה. אחרי שישנים בלילה אפשר לעבוד על כל השאר. בשבט קניבה החליטו לנסות לדוג דגים ושהמחסה יחכה לאחר כך. גם ככה רק אם ירד גשם יצטרכו את המחסה. גאונות. כי רק אם ירד גשם, כולם יודעים, תהיה בעיה לישון, בחוץ, בקור, על האדמה הקרה והרטובה. יפה קניבה, הוכחתם את משחקכם העילאי. עוד מעט הם ישלמו את המחיר.

בלילה כולם יושבים סביב המדורה ומתחילים להכיר זה את זה. בעונה הזו קיבלנו בשבט אחד את נתן המג"בניק, איתי יוצא הסיירת, ונסרין הערבייה. עבור הבנים זו הפעם הראשונה, כנראה, שהם פוגשים בערבייה, אבל אני מניחה שבשבילה זה פחות שוס, היא גרה בחיפה וזה. הדרמה שמנסה ההפקה ליצור עובדת ברובה, וזה מעניין לראות את ההתמודדות (של הבנים, בעיקר, ש"למדו בצבא לשנוא ערבים", כפי שהעידו על עצמם) של חיים משותפים כאלו. כמובן שבשביל שזה ימשיך יצטרכו לעשות כל מיני דברים כדי להשאיר את כל הצלעות של העימות הזה שם. כי כמו ששפרה היתה צריכה את הבובליל שלה, כך נסרין היא סתם בחורה ללא נתן, ונתן סתם ערס מחריד ללא נסרין. יחד כל אחד נכנס למשבצת שתטיב עמם אם וכאשר נגיע לסמסים (ותטיב, כמובן, עם ערוץ 10 והרייטינג שלו).

בבוקר למחרת כולם בוכים וכו' וכו'. קלישאה שחייבת להיות, וגם כאן לא חוסכים את ה"זה הלילה הכי ארוך בחיי" ו"אני לא יודעת איך אעבור את זה שוב". נקסט.

לאחר שניגבו את הדמעות, בשבט בארו יצאו הבנות למצוא עצים, ומצאו, באמצע היער, שקנאי, עומד ומחכה להן. ללא כל קושי תפסו אותו הבנות, נשאו אותו למחנה ונתנו לו שם. כבר למדנו מה קורה כשיש חיית מחמד אכילה בשבט, וגם כאן אני לא מאמינה שמדובר במשהו טבעי ולא בהתערבות מלמעלה (האם יפקדו על אורן לאכול את גוזי בהמשך?). אהבתי את העובדה שהן קראו לו גוזי כי "כולנו לובשות גוזיות כאן", כאשר הן אמורות היו ללבוש באמת ובתמים את מה שהיה עליהן כשהודיעו להן שהן יוצאות, וחלקן, אפעס, לא נראות כמו הטיפוסים לובשי הגוזיות.

משימת החסינות אף היא אורכת שש שנים ובמהלכה אני לומדת המון על החיים ועל עצמי, עושה חשבון נפש ומפסיקה לעשן. אפילו בשלב הסבר הוראות המשימה כל דבר אורך יובלות, גי"ז מדבר לאט ובזהירות, השורדים מפרשים ומנבאים את הצלחתם העתידית ("המשימה הזו היא בדיוק בשבילי", שאנו מכירים כבר מהעונה שעברה), והמשימה מתחילה. לאט לאט החברים זוחלים, קופצים והולכים על הקורה. לאאט-לאאט. קשה מנשוא.

הדרמה הגדולה של המשימה מתרחשת כשנסרין "בוחרת" שלא לרדת מהקורה לאחר שלא הצליחה ללכת עליה. כמובן שכולם מתעלמים מהעובדה שתשעה חברי שבט ישבו והביטו בה בשעה שהיא ניסתה לעבור את הקורה, ולא אמרו דבר. אם היא לא היתה ערבייה, האם דברים היו נראים אחרת? אולי כן, אולי לא, מה שבטוח זה שאולי. בכל מקרה ברור לנו כבר אז שיהיה בלאגן בשבט.

אחרי נצחון שבט בארו אנו מגלים טוויסט חדש במשחק - אי הגלות. השבט המנצח שולח שניים לאי הגלות: החבר החלש בשבט המפסיד, והחבר החזק של המנצח. כך זה יהיה עד סוף המשחק וכך זה צריך להיות. התוספת של פסל חסינות אישי וסודי היתה יכולה להיות מצויינת, ולהוסיף למשחק רבדים מעניינים רבים, כל עוד השחקנים היו יודעים להשתמש בקיומו של הטוויסט בחוכמה. מיותר לציין שזהו אינו המצב.

יואב (שתדמיתו אצלי נעה בין דן מנו ובחור מקסים גנרי, עוד לא החלטתי), שנשלח מבארו בחר לספר לחברי השבט הן על קיומו של הפסל והן לחלוק את הרמז בשלמותו. נסרין מקניבה בנתה סיפור ארוך ומפורט על שתי תחרויות, שתי חסינויות בהן זכתה, ועוד הרחבות ופרטים. רעיון יפה כדי להציל את עורך, אבל אפילו שבט האימבצילים בו נחתה לא נפל בפח הזה. יותר מדי פרטים, יותר מדי טוויסטים, ובמחי ידה הרסה כל אפשרות למהלך מעניין עם החסינות האישית. לפחות היתה בונה אליל מזוייף. וכמובן שכמו כל דבר ב"הישרדות 20", שום דבר לא בא בחינם, וחייבים לזכות בתחרות לפני שמקבלים את הרמז כדי ללכת ולחפש את האליל - עוד מקום בו בעתיד ההפקה תוכל לעשות שמח.

במקביל לכל ההתנהלויות באי הגלות, במשימות ובכלל, מראים לנו הרבה רגעים נעימים ונחמדים מחיי השבט. הפן החברתי של המשחק לא אומר שצריכים להראות לנו כל מנגו שכל אחד שם אוכל, אלא להעביר לנו את עיקרי הבריתות, החברויות וחלוקות התפקידים. כאן לא זוכרים את זה, ולכן מלבד רגע משמעותי אחד (כריתת ברית ה-5 בשבט קניבה במקום האחרון המתאים לכך - סביב המדורה כשכל חברי השבט ישנים מרחק יריקה משם, חלקם אף ערים!), קיבלנו המון רגעים מיותרים שהאריכו את הפרקים לארבע שעות ריקות מתוכן, ברובן.

בפרק ההדחה, לדוגמא, קיבלנו שני רגעים חשובים בלבד: הראשון, משימת חסינות אישית. אמרתי כבר ואומר זאת שוב: בעיני מדובר על שלב מוקדם מדי על מנת לשלב אלמנטים אישיים. כל היופי במשחק הוא העברת הכוח שנעשית באמצע המשחק, בו אדם כבר לא יכול לסמוך רק על החברים שלו, אלא צריך גם להתחיל לשמור על גבו.

השני הוא כמובן מועצת השבט, שבה למרות התגבשות של רוב להדחת נסרין, הצליחו להטות את הקולות בכיוון הנכון, ולהתחיל עם מה שנראה כמו משחק מעניין, והדחתה של אירית. גל מסתמן כשחקן שמבין לפחות את החוקים הבסיסיים של המשחק: אם לא תעיף יעיפו אותך, אם לא יהיה לך רוב, למישהו אחר יהיה, והמשחק שלו הופך להיות קל מאוד כאשר הברית החזקה מגלה לכולם את שהם מתכוונים לעשות ונותנת לו פנאי לבנות ברית משלו. נראה האם הוא יצליח להמשיך ולשחק או שיש לנו כאן מקרה גיא-מולי-מושיק (מדברים הרבה אבל לא עושים דבר).

לסיכום, לקוות שהעריכה תשתנה לא אקווה, אבלע את כבודי ואצלח מאות שעות של "הישרדות" גם העונה (אנסה, בכל מקרה), אבל אאחל לכולנו עונה שמבוססת (גם אם באופן רופף) על הישרדות, ולא על נפוטיזם וגרזני כח כפול / משולש/ משולל כל כוח. בקיצור, שנהיה לנעמה ולא לדן (בערך).

שתי נקודות לסיום:
1. בשבוע הבא יהיה יותר כיף.
2. כמה סיליקון, אללי? זה תנאי הכרחי לקבלה?

תגובות (31)