ארכיון המסך המפוצל > 2009

אורות ליל שישי, עונה 3, פרק 13

פרק סיום העונה, \"Tomorrow Blues\", שודר ביום רביעי, 14/1/09. ספוילרים לפרק גם בתמונות

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 21/01/2009

האם היה זה הפרק האחרון של הסדרה? למרבה הצער, ייתכן שכן, אבל בכל מקרה, זו היתה דרך נפלאה לסיים את הסדרה או את העונה.


מה שהיה מרשים במיוחד היה הדרך שבה הכותבים הצליחו לשלב עלילות משמעותיות עבור כל אחת מהדמויות המרכזיות, מבלי לפגוע בשטף הסיפורי ותוך שהם מצליחים לומר משהו מעניין על כל אחת מהדמויות.


מאיפה מתחילים? נתחיל מאריק. האמת היא שאת ה"טוויסט" של אריק שהולך לעבוד בתיכון המתחרה ראיתי מקילומטר, אבל זה לא הפך את זה לפחות מעניין ופחות טומן אופציות לעתיד. בדרך זו, אם תהיה עונה נוספת הרווח כפול: גם אפשרות להביא דמויות חדשות שאריק יוכל ללמד את רזי המשחק וגם ליצור מתח גדול בין אריק לבין משפחת מקוי ויתר המעורבים בהדחתו (מעניין מה יעשה באדי גרטי, אגב. רק בשביל לראות את זה הייתי מחכה עונה שלמה). האמת היא שה"נאום" של אריק למועצה היה קצת מאכזב. מה, אי אפשר היה להביא את השחקנים והמעריצים הרבים שלו כדי שיגידו משהו לזכותו? זה היה קצת מאולץ, אבל אולי זה בא להדגיש את הכבוד העצמי של אריק וכמה הוא מרגיש לא נוח עם הסיטואציה ההזויה הזו. בכל מקרה, זה בהחלט היה סיפור חשוב שהתניע את העלילה, וסצנת הסיום עם אריק ותמי שעומדים במגרש הריק סיימה את העונה באופן מושלם, והזכירה לנו שוב שמכל סיפורי האהבה היפים והרבים של הסדרה (מאט וג'ולי, טים וליילה, לאנדרי וטיירה), סיפור האהבה היפה מכולם הוא דווקא הסיפור של שני המבוגרים האלה, אריק ותמי.



 אשר ללאנדרי וליילה - שמחתי על הסצנה שבה לאנדרי צועק עליה, כי היא באמת התחילה לעצבן כבר עם כל הרחמים העצמיים האלה, אבל שמחתי בשביל הדמות כשהיא התקבלה לקולג' ההוא, והיה מרגש במיוחד לראות שהיא רצה לשתף קודם כל את לאנדרי ברגע הגדול שלה. בהחלט מגיע לו, ובהחלט במקום (מה שקצת היה חסר לי זו איזה מילת תודה גדולה לתמי שהאמינה בה לא פחות מלאנדרי).


מאוד אהבתי את קו העלילה של מאט, ובמיוחד את הסיום שלו, והמשפט שהוא אומר לסבתא שלו: "את היחידה שלא עזבה אותי. אני לא אעזוב אותך" היווה עבורי אחד מהרגעים המרגשים והיפים של הסדרה, ולראות אותו רוקד איתה בחתונה כשהיא מאושרת היה בהחלט מקסים. האם זה אומר שהוא יישאר איתנו גם בעונה הבאה, אם תהיה? נקווה לכך.


מנגד, ג'ולי - שבעונה הזו הפסיקה להיות מעצבנת וחזרה להיות אנושית - בהחלט הצליחה לגעת בי בסצנה במכונית החדשה, שרמזה שהיא מבינה שיש דברים קצת יותר חשובים ממכונית, והבינה שמאט באמת עלול לעזוב. אהבתי גם את המשפט שלה למאט ("סבתא שלך היתה נהנית פה מאוד") שנראה כמו רמז מכוון שהביא לכך שלמאט "נפל האסימון", והמבט הנוגה שלה כשהיא רואה את מאט רוקד עם סבתא שלו יכול להיות רב משמעות.


גם בגזרת ליילה וטים לא היה משעמם. טוב מאוד בשביל ליילה שהיא החליטה בסוף ללכת עם החלום שלה, זה היה די מטופש מצדה לחשוב שזה לא במקום, וטוב שטים העמיד אותה במקום, והראה שוב כמה שהדמות שלו התקדמה. אבל יפה היה לראות שלמרות שטים יודע מה הדבר הנכון בשביל ליילה, הוא לא ממש יודע מה נכון בשבילו. וטוב שאחיו העמיד אותו במקום ונתן לו להבין שהוא לא צריך לפחד מהקולג'. אין ספק שהדמות של ריגינס היא אחת מעמודי התווך של הסדרה, ומעניין אם בעונה הבאה, אם תהיה, נזכה לראות ממנו עוד.


כל כך הרבה אירועים היו בפרק הזה. אפשר היה לעשות כבר סרט שלם, ובכל זאת, הכותבים הצליחו לדחוס הכל בפחות מ-50 דקות, ועשו זאת בסטנדרטים קולנועיים, ובאופן מוצלח ומרגש.


שאפו לכותבים, לשחקנים ולבמאים על פרק פנטסטי ועל עונה של טלוויזיה עילאית. לא נותר אלא לקוות שמספיק צופים יצפו בשידור העונה ברשת NBC (שהתחיל ממש בימים אלה) כדי שנוכל לזכות בעונה נוספת של הפלא הטלוויזיוני המקסים הזה. ציון: 10.

תגובות (5)