בטלסטאר גלקטיקה, עונה 4, פרקים 12-13

לפני שאפצח בקומפלימנטים, אני מוכרח להודות שלא ממש אהבתי את החצי הראשון של העונה הרביעית של "גלקטיקה". זה לא היה אמור להפתיע אותי, כי גם שתי העונות הקודמות סבלו מאותה הבעיה: בלוק ראשון של עשרה פרקים מתחיל בינוני ומתקשה מאוד להתרומם, וכעבור זמן מה מגיע הבלוק השני עם הפרקים הטובים והמעניינים באמת של העונה. וזה המצב גם בעונה הרביעית והאחרונה, לפחות לפי שעה.

אחרי הפרק הקודם שבא לתאר תמונת מצב חדשה אחרי הגילוי של כדור הארץ והברית החדשה עם הסיילונים, מגיע פרק 12 והוא מעמיק וחוקר פנימה, אל תוך השינויים שעוברות הדמויות. רגע המפתח הראשון של הפרק קורה כבר בהתחלה, כשגייטה מגיע למרפאה ומגלה שדוקטור קוטל לא יכול להתפנות אליו, כי הוא עסוק בטיפול בסיילונים. "Can't keep those toasters waiting", הוא אומר במרמור. העלבון הצורב והכאב של הרגל שאיננה הפכו לעוינות כלפי הסיילונים, אותה כבר ראינו בעבר בדמויות אחרות, שוליות בעיקר. עכשיו, כשזה קורה לאחד ה"טובים", אחד האנשים שעמדו לימינו של אדאמה ב-CIC מתחילת הסדרה, זה מדאיג אותנו. הדמות של גייטה עברה לא מעט תהפוכות לאורך הדרך, ותמיד נשארה נאמנה לדרכם של "הטובים", אך האם זו היתה הדרך הנכונה? בעוד השאלות האלה מבצבצות במוחו של גייטה, הן מתחילות להופיע גם אצלנו.

רגע המפתח השני מתרחש בין אדאמה ורוזלין, אחרי כמה וכמה פעמים בהן הוא מנסה לשכנע אותה שהיא צריכה לחזור לתפקד כנשיאה. עד עתה היא התחמקה באלגנטיות האופיינית לה, עד שהיא יוצאת לריצה ואדאמה חוסם אותה בגופו. לורה רוזלין כבר לא רוצה להיות הנשיאה, עכשיו כשהבינה שהיא לא המנהיג הגוסס מהנבואה, זה שיוביל את העם לישועה. אבל היא בכל זאת גוססת, והיא חושבת שמגיע לה לחיות קצת לפני שתמות. לאדאמה לא נותר אלא להסכים, ואז היא מוסיפה, "ואתה יודע מה? גם לך מגיע" ונושקת לו. בסוף הפרק, אחרי עוד כמה תככים ומזימות, אנו מבינים שהיא הצליחה להשפיע עליו, ועכשיו הם חבוקים במיטה ולא אכפת להם. האם זה הזמן לאהבה? כנראה שלא, אבל נדמה שבעולם של "גלקטיקה", זה אף פעם לא הזמן.

ואז מגיע פרק 13 כדי לטרוף את הקלפים. כשנוצרה הברית בין גייטה וטום זארק בסוף הפרק הקודם, חשבתי שהתסריטאים יבנו את סיפור המרד בהדרגה במשך כמה פרקים. וזה בדיוק המקום שבו היוצרים מגלים את כוחם: הם לא מורחים את מה שאינו מצריך מריחה, וקופצים ישר אל תוך האש. וכמו שכבר ראינו בעונות הקודמות, זה כיף גדול לקפץ בתוך האש של "גלקטיקה". המתח מתחיל להיבנות בקטע הפתיחה, כשגייטה מבריח את זארק מחוץ לגלקטיקה. זארק רוצח ללא היסוס את הקצין שמסכן את בריחתו, וגייטה מופתע. הוא מתבונן על זארק בכעס, בזמן שזארק אומר לו, "הוא לא יהיה האחרון". זהו רגע מכריע נוסף בשינוי שעובר על גייטה, שמצפונו מתנגד להריגת חפים מפשע. אבל הוא אומר לזארק שהוא התחיל את זה והוא לא מתכוון להפסיק. אין ספק, גייטה הצטרף אל הצד האפל.

בהמשך הפרק גייטה יגלה שזה לא פשוט לשקר ולבגוד כשזה לא בטבע שלך. הוא יצטרך לתמרן בין דיווחים שקריים על שריפה שפרצה כביכול באזורים שונים של גלקטיקה, לבין שיחות עם לי אדאמה וסטארבאק שמנסים לברר מה קורה. בשיחות אלה, כשהוא מנפנף אותם באמתלה שאדאמה האב עסוק מדי בעניינים אחרים, נדמה שהוא מתחיל ליהנות מתחושת הכוח שקיבל במפתיע. ולעומתו, סטארבאק ממשיכה לאבד מכוחה, ונדמה שהיא נהייתה אבודה לגמרי, שבויה בבדידותה, ללא תחושת שליחות ומטרה. אך ברגע שהמרד מתחיל, החושים מתחדדים והיא חוזרת לעצמה. אחרי שהיא מחלצת את לי מתחת לרובי המורדים היא מנשקת אותו. "מה זה היה לכל הרוחות?" הוא שואל. "זה מרגיש נכון לראשונה מזה שבועות", היא עונה לו חדורת אדרנלין, ואני לא יכול שלא להסכים איתה. "בטלסטאר גלקטיקה" יכולה להיות סדרה משעממת ומרגיזה לפעמים, אבל כשהם חוזרים לקונפליקטים המרכזיים, אלה שנמצאים בליבו של העולם שהם יצרו, רק אז היא חוזרת להיות הסדרה הכי טובה.

בניית המתח ההדרגתית עד לשיא שמגיע בדמות הקליף-הנגר המצוין הזכירה לי את הפרק "פגאסוס" מהעונה השנייה. באותו פרק הילו וגיילן מכים קצין מפגאסוס שתקף את שרון, בת זוגו הסיילונית של הילו, והורגים אותו. אדמירל קיין, המפקדת של פגאסוס, רוצה לדון אותם למוות והפרק מסתיים בכך שאדאמה מסנן לה בטלפון, "אני הולך לקחת את האנשים שלי" וטורק את השפופרת. גם בפרק ההוא בניית המתח היתה מעולה, בדיוק כמו כאן. ובעצם, גם הכותבים חשבו על הפרק ההוא. באחת הסצנות, מגיעים כמה מהמורדים כדי לחטוף ולאסור את הילו, שרון והבת שלהם. אחד מהם הוא איש צוות פגאסוס, שעדיין זועם על התוצאות של אותם אירועים: אדאמה לא שפט את הילו, אלא קידם אותו לטייס הראשי. אותו איש צוות לא שכח ולא סלח. הזעם והשנאה המשיכו לבעור בו, למרות היותו דמות מאוד שולית, מישהו שראינו רק פעם אחת אולי. אבל בעולם של "גלקטיקה" הוא אדם אמיתי, ואנשים אמיתיים לא שוכחים את העוול שנעשה להם. ושוב, ברגעים כאלה, "גלקטיקה" מספקת לנו את הדרמה האמיתית, שאינה מתייפה ואינה מתפשרת. זו הטלוויזיה שאני אוהב לראות. ציון: 9.