חדר המלחמה (1)

עשה לך בלסר

התרגיל העיתונאי ששחקו האמרגנים של יונתן כהן השתלם בגדול. כהן, מושבניק ודוגמן מתחיל, עבר את תהליך ההטמעה הישראלי: במסעו להכרה כלל-ארצית וביסוס מעמדו כאושייה נחשקת, מצא את עצמו (באמת או שלא) בצמוד ליעל בר-זוהר - הידועה בכשרונה להנפקתם של אלמונים - עושים יחדיו יחסי-ציבור בכל חור אפשרי. הוא הוכתר כגבר החדש בחייה, והשניים נשלחו להתמזמז אל מול עיני המצלמות, בתקווה (איזה תקווה? בטוח) שכל כתבי הרכילות יעוטו על האייטם.


חייל, שפר הופעתך!

כך קרה שהדוגמן, שקיבל עד כה כמה תמונות חטופות ב"עיתון תל-אביב" ולא עורר מהומה, מצא את עצמו מככב משורבב ליב"ז על גבי דף שלם ברייטינג (גיליון 150) ורמת העניין המקומית בו עלתה פלאים. בדיוק גיליון אחד אחר-כך (151) שודרג הבחור, כשהוכתר לאחר מעשרת-השווים-החדשים-של-השנה.

ועל זה נאמר: היי היי, תודה לכם שדיי.

#bbb#

סאם באדי סייב מי

עכשיו כבר אפשר לומר בביטחון גמור יחסית: הכיוון אליו הולכת "סמולוויל" הוא אינו הכיוון לו ייחלנו. מפרק לפרק, כך נדמה, הופכת הסדרה - שרובם ככולם ראו בה הבטחה רבתי - לסדרת משטרה דמויית NYPD, עם נופח בלשי, עיתונאי, ומעל לכל - פיקטיבי, תלוש ומתמחזר, אפילו יותר מ"תיקים באפילה" עצמה. אומנם קטרגתי על זה כאן בעבר, אבל אעשה זאת שוב: לסמולוויל היה הפוטנציאל להפוך, אולי, לסדרת מושי-מושי שאינה דוחה כמו "דוסון קריק", אינה מופרכת כמו "מכושפות" ואינה מטומטמת כמו "סיטי טאוור". אבל כנראה שהשם "סופרמן" (או "קלארק קנט") מחייב מדי עבור יוצרי הסדרה, והרי שכיום "סמולוויל" היא לא פחות מסדרת בת ל"עלילותיו החדשות של".


חוקר מצ"ח בפעולה

וזה חבל, אבל אי אפשר שלא להזיל דמעה כל פעם מחדש על סדרה שכזאת. הרי בתקופה האחרונה נפחו את נשמתן סדרות כה רבות וטובות (גם "פריקס אנד גיקס" החדשה והמשובחת בוטלה אחרי עונה ראשונה! חמס!), ולאן שלא נביט, לא נראה מושיע משוח בשמן. ומה שקורה עכשיו, זה שסמולוויל מאבדת מפרק לפרק את העניין הראשוני שהושקע בה (שימו לב לחוסר ההתקדמות בעלילה), ו"ג'וני" (כן, ג'וני) הופך לקרב כמעט הוגן על שעת השידור המתבקשת (לימוזינה, לצערנו, כבר מחוץ למשחק. אבל זה נושא אחר לגמרי).

#bbb#

ספיקינג אוף "ג'וני", עכשיו זה הזמן לקחת בחזרה כמה דברים רעים שנאמרו בטרם עת (אבל מאוד התבקשו, נו). לפני שק. הפקות WW תגיד "אמרתי לך", אומר: היי, הרי זה תפקידי להטיל ספק בכל סדרה ישראלית חדשה (ניסיון העבר ו"סיטי טאוור"?), ככה שאי אפשר ממש לכעוס עליי. אולם, אכן מסתבר שמדובר, בפעם הראשונה בטלוויזיה, בקומדיה ישראלית שהיא מצחיקה ואפילו מוצלחת-משהו, אבל זאת בעיקר הודות לצוות המשובח של דמויות המשנה (וגלאדיס / ירדה ג'עלה / דוריס, שככלות הכל, כנראה לא באמת מיצתה את עצמה עד תום), כאשר יונתן קוניאק, הוא ג'וני, הוא הוגה הסדרה, מסתמן כנפל המשחקי של הקאסט, ואולי אפילו החולייה החלשה.

התראה נקודתית: שימו לב שפרידה, הרומנייה התורנית בסדרת הקאלט העדתית הנ"ל, דוברת גיל-ריבה-ספרותית, בכך שהיא מחליפה כל ע' בה'. "היר הנוהר"? לא יעזור לך, יש רק מחולל "הבנר" אחד.


#hamal:diary#

העוקבים אחר "אולי זאת אני" וודאי יתקשו לעמוד על הבעיה החדשה שצצה יש מאין בפרק ששודר השבוע: כיצד בדיוק חזר ניק, הוא החבר הבוגדני ששבר את ליבה של מולי בסצינה נוגה במיוחד, לחייה ולתמונה המדברת שצמודה למקינטוש מעורר הקנאה שלה, ולאן לעזאזל נעלם הסו-קולד "החבר החדש", זה שדומה לנסיך ווילאם ומדבר אנגלית של אוקספורד?

לאף אחד לא מפריע, שיצפאן, כשהוא עולה על מחלצותיו של רמטכ"לנו שאול מופז במדי הקבע החדשים, לובש בכלל את מדיהם של אנשי חיל-האויר ולא של הירוקים?

ואחרון: האם באמת המירה כרמלה מנשה בדיווחיה הרדיופוניים את "כוחותינו" ב"חיילי צה"ל"? (ותודה לפלמח זאבי, ראיון השבוע)