ארכיון המסך המפוצל > 2009

המשרד, עונה 5, פרק 13

פרק הסופרבול, \"Stress Relief\", שודר ביום ראשון האחרון, 1/2/09. ספוילרים לפרק

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 06/02/2009

לא הרבה סדרות זוכות לכבוד לשדר "פרק סופרבול". רשת NBC עשתה בחירה מעניינת כשבחרה לשדר פרק של "המשרד", ובסך הכל נראה שעשתה בחירה לא רע בכלל. הפרק היה מצחיק מאוד והיה בנוי באופן שבו גם צופים חדשים יוכלו להתחבר אליו בלי קושי.


למרות זאת, הפרק ממש לא היה מושלם: העלילה של ג'ים ופאם היתה די משעממת, והסיפור עם אנדי והסרט שבו הוא צופה היה די סתמי ולא ממש מצחיק. ובכל זאת, העלילה של מייקל (ודווייט) היתה ממש מצוינת, גם אם קצת צפויה בחלקה.


אי אפשר בלי מילה על קטע הפתיחה - אלה היו 5 דקות של גאונות קומית צרופה. המהלך של דווייט בהחלט מתאים לדמות, וההתנהגות של כל אחת מהדמויות במהלך הדקות האלה היתה אופיינית ומתאימה ולימדה את הצופים החדשים לא מעט עליהן. במיוחד הצחיק הקטע עם החתולה של אנג'לה (לעזאזל עם NBC שספיילרו את הקטע הזה בפרסומת בזמן המשחק). גם הקטע של קווין והמכונה היה מוצלח, אבל הקטע שגמר אותי לגמרי היה מייקל שמתחנן על חייו של סטנלי ("ברק הוא הנשיא. אתה שחור. אתה לא יכול למות"! חייבים לאהוב את ההיגיון של האיש הזה...).


מאוד אהבתי את העובדה שסוף סוף רואים את מייקל ודווייט נותנים דין וחשבון להנהלה על הטירוף שהולך שם, והקטע עצמו היה עשוי בצורה מבריקה, במיוחד בקטע שבו מייקל "עובר צד" ומטיף לדווייט, כשתוך כדי כך הוא מנסה להוציא אותו מהעסק בלי עונש, בניגוד לעמדה של דייויד וואלאס. במיוחד הצחיק אותי הקטע שבו דייויד מסביר למייקל שהוא צריך לקחת אחריות, ומייקל מפנה את הדברים אל דווייט. וצריך לומר שה"Cut" מייד לאחר הפיאסקו השני של דווייט שבו אנו עוברים מייד למשרד של וואלס עם אותן נפשות פועלות היה פשוט מבריק.


אהבתי גם את הסיפור שמסביב לסטנלי ואת הניסיון שלו להשתנות (על רקע הקטעים הגדולים של הסטנלי ה"ישן"), והאמת היא שהקטע שהוא בו דיבר על זה שהוא מרגיש תקוע בעבודה כי אין לו סיכוי למצוא עבודה אחרת היה ממש נוגע ללב, והזכיר לי כמה שהסדרה אנושית ומדברת על החיים האמיתיים.


הקטע שבו הגלאי מצפצף רק ליד מייקל היה מצוין, למרות שהזכיר לי יותר מדי רעיון דומה שבוצע בזמנו ב"משתגעים מאהבה" (פול וג'יימי מגלים שקצב הלב של אבא של פול קופץ לשמיים כל פעם שאמא של פול לידו - ואלה לא פרפורי אהבה), והוביל יפה למסקנה של מייקל שנוסחה בצורה נפלאה ("מסתבר שאני הרוצח. אתה אף פעם לא מצפה להיות הרוצח. יופי של טוויסט") והובילה לשיא הפרק - ה-Roast.


אז כן, היה די ברור שכולם יקפצו על ההזדמנות כדי להסתלבט עליו ושהוא ייעלב מזה אבל יתעשת (בינינו, הייתם כותבים את זה אחרת?), אבל הדרך שבה כל ה-Roast בוצע, שבה ניתנה כמעט לכל דמות הזדמנות להביע את עצמה (חוץ מטובי, כמובן, הקטע שבו מייקל מגרש אותו היה צפוי אבל עדיין ממש מצחיק) ולשמור על אפיון היתה מצוינת, במיוחד אהבתי את השיר של אנדי שהיה ממש עשוי טוב, את הדרך שבה דווייט מתהפך על מייקל בשניה, הרשימה של קלי (היא היתה מנשקת את קווין לפני מייקל? בטח עשתה לו את היום), את הנאום של אוסקר בספרדית ואת הקטע שבו דריל מוכיח למייקל כמה שאין לו מושג ממה שקורה סביבו.


אבל מה שהיה הכי מרשים היה, כמובן, סטיב קארל. לראות אותו יושב שם, מנסה לשמור על פרצוף של משתף פעולה ובפנים כמעט בוכה, ובפרט הרגע בסוף שבו הוא נשבר ועוזב (עם הטאץ' היפה שבו הוא מעיף את התוף בטעות) - זו היתה תצוגת משחק עילאית נוספת של גדול השחקנים הקומיים בארה"ב. אלק בולדווין, עלק. 


אחת התכונות הבולטות של הסדרה היא היכולת שלה לבנות את הפרק עד הרגע הגדול, וגם הפעם היא הצליחה בכך - הקטע של מייקל שחוזר למשרד ומתחיל לרדת על כולם בחזרה היה נפלא, אבל כמו תמיד הכותבים הצליחו ליצור רגע אחד אנושי קטן ששבה את לבי - הרגע שבו סטנלי מתחיל לצחוק בלי שליטה, היה הרגע הזה. אני עד עכשיו לא מבין אם הוא צחק בגלל שהבדיחה של מייקל ("אתה רומס את אשתך בזמן סקס והלב שלך מעפן") באמת הצחיקה אותו או שהיא היתה כל כך גרועה, אבל זה הרגיש פתאום כל כך מתאים ויפה ושחרר את כל המתח שהצטבר בפרק בצורה ממש גאונית. הבדיחה שבאה קצת אחרי זה ("אנדי, אתה יותר הומו מאוסקר") כבר פירקה לגמרי את הכל, והיה משעשע לראות את הפרצוף של אנדי מגיב לצחוק הפרוע של כולם.


העלילה של ג'ים ופאם, לעומת זאת, הרגישה קצת מאולצת. מאז ששני אלה ביחד, כל מה שהסדרה עושה זה ליצור איזשהו מתח ביניהם שנראה שמביא לדרמה, ואז לקראת סוף הפרק קורה משהו נחמד שרק מחזק את הזוגיות שלהם. גם הפעם זה קרה, וזה היה טוב ולא טוב. לא טוב - כי הסיפור עצמו לא היה מספיק מעניין, אבל טוב - כי הסצנה שלהם בסוף, כשפאם מבינה שהיא וג'ים הם נשמות תאומות באמת יצא חמוד לאללה.


העלילה של אנדי והסרט היתה די משמימה ברובה. רוב הקטעים של הסרט לא היו מצחיקים, והניסיון לקשור בין התגובות של פאם וג'ים לעלילה שלהם לבין אנדי הרגיש די מאולץ, אבל לפחות הסצנה ההיא בסרט עם הכסא העולה וג'ק בלאק שמתחנן לאהבה מקלוריס ליצ'מן היה קצת מצחיק, והתגובות של אנדי ברקע היו היסטריות.


אגב, עוד שני דברים ממש אהבתי: אחד, הריקוד הספונטני של כולם לצלילי השיר של הביג'יז והדרך שבה אנדי שר את השיר. השני,  זו הדרך שבה מייקל "יורד" על כולם: הוא פשוט אומר להם מה הם - ג'ים גבוה, דוויט חנפן,  מרדית' שוכבת עם כל דבר שזז, קריד מסריח מהפה, וכו', ואז מכניס את ה"Boom, Roasted" כאילו הוא יוצא ידי חובה, ובכלל, הביטוי הזה ממש קליט.


בסך הכל פרק טוב מאוד, עם עלילה ראשית מאוד חזקה ושתי עלילות משנה קצת חלשות, אבל עם כמה רגעים יפים. לא הפרק הכי קלאסי של הסדרה - והאמת שאולי לא פרק "סופרבול" קלאסי (שבו בד"כ קורים דברים דרמטיים) - אבל עדיין היה ממש מצחיק ומי ייתן שיבואו צופים חדשים. ציון: 9.

תגובות (5)