ארכיון המסך המפוצל > 2009

אזור מת, דוקטור איום

האם \"ד\"ר הוריבל\" מבוססת או לפחות מושפעת מהספר (והסדרה) \"The Dead Zone\"? אנטי מסביר מדוע הוא בטוח בכך

מאת: שין-גימל
פורסם בתאריך: 02/03/2009

אחת השאלות שעיני תרות אחריה בראיונות עם יוצרים היא מה היו ההשפעות שלהם. בין אם זה בשביל רגע ה"וואלה" כשאני מבין כמה דומה היצירה ליצירה שאני מכיר, או אולי כדי להכיר יצירה ישנה יותר הדומה ליצירה שאהבתי. שונה לחלוטין הוא המצב שבו אני מסתכל על יצירה ומשפשף את עיני כדי לוודא שאני לא צופה ביצירה אחרת, מוכרת. תחושה זו כופה את ההשוואה בין היצירות, תוך כדי הצפייה, ולאחר מכן. גם אם ההשוואה אינה מושלמת, דווקא נקודות השוני יכולות להאיר צדדים חדשים ביצירה.


לעיני המשוחדות, "ד"ר הוריבל" של ג'וס ווידון מבוסס על הספר "The Dead Zone". ההשוואה לפניכם (והיא מספיילרת הן את הספר והן את "ד"ר הוריבל", אז לכו לקרוא את הראשון ולצפות בשני).


את "The Dead Zone" הכרתי דווקא דרך סדרת הטלוויזיה (ששודרה תחת השם "החצי האפל". לנוחיות הקריאה, אתייחס לספר ולסדרה בתור "האזור המת" או פשוט "האזור"). איני מעריץ קינג גדול מדי, והמשיכה הראשונית שלי לסדרה נבעה דווקא מתוך אהדתי ליוצר הסדרה מייקל פילר, שיצר גם את "חלל עמוק 9". המשיכה הזו הסתברה כמשתלמת, שכן בעיני מדובר באחת מסדרות המד"ב הטובות יותר מהעשור האחרון (לפחות לפני שבערוב ימיה איבדה את פילר ז"ל, את התקציב שלה, ואת העניין של הצופים). באותו הזמן, נמשכתי גם להבין ולהכיר את המקור - הספר של סטיבן קינג, המציג סיפור הרבה יותר ממוקד מזה שכפה הפורמט הטלוויזיוני. למעשה, אלמנט המותחן הפוליטי התופס מקום מרכזי בספר קיים במינון מועט בסדרה (וכפי שציינו באתר זה בעבר, מועט מדי), והוא מרכזי גם להשוואה שבכתבה זו.


"האזור המת" מציג לנו את ג'וני סמית', שנפגע בתאונת דרכים ונכנס לתרדמת ארוכה. הוא מתעורר מהתרדמת עם ספק-מחלת-נפש-ספק-כוח-על המאפשר לו לראות חזיונות על אנשים או חפצים בהם הוא נוגע, שבהם הוא מגלה דברים על עברם או עתידם. מלבד זאת, סמית' מוצג כאדם נורמלי למדי. הוא חביב ובעל חוש הומור, הוא מורה טוב, הוא מתוסכל מכל שאיבד בזמן התרדמת (כולל אהבתו, שרה), ואינו מעוניין בפרסום או בכוח שיכולתו מסוגלת להעניק לו.



במקביל, אנו מתוודעים לדמותו של גרג סטילסון, מועמד לסנאט מושחת ואכזרי, שכלפי קהל בוחריו נראה כמנהיג כריזמטי ופטריוטי. סטילסון משתמש בטקטיקות מופרכות למדי מחד ושנויות במחלוקת מאידך על מנת להיבחר, אבל קהל הבוחרים בולע את הראשונות ומתעלם מהאחרונות, כמי ששבוי בקסמו.


על הנייר, כבר יש לנו כאן לא מעט אלמנטים מהסוג שג'וס היה אוהב לשחק איתם. דמות אייקונית-אך-אנושית של סופר-גיבור, העומדת מול נבל משעשע-ומזעזע כאחד. אבל קינג זורק פנימה עוד אלמנט למשוואה. הכוח של ג'וני מאפשר לו, ורק לו, לראות את האדם שסטילסון הוא באמת, ואת השואה הגרעינית שהוא הולך לגרום לה. הצגתו של ג'וני כמושא הזדהות נועדה, בסופו של דבר, לגרום לקורא להאמין בצדקת דרכו ובהכרחיות האמצעי בו ינקוט - התנקשות. למעשה, קינג מודה שיצירת הזדהות עם רוצח פוליטי היתה מטרה מרכזית של הספר (ראו "על הכתיבה", סטיבן קינג, עמוד 173). קשה לסחוט מג'וס אמירה כזו מפורשת על האמירה של היצירות שלו, אבל כאמור חלק מהמטרה של כתבה זו היא לנסות להבין את "הוריבל" קצת יותר טוב.


קפטן האמר הוא המקבילה של גרג סטילסון:


"Stilson might have taken the game of the Laughing Tiger a step further: inside the beast-skin, a man, yes. But inside the man-skin, a beast."


("האזור", פרק עשרים)


"He's a good looking guy, and I thought he was kind of cheesy at first"
("trust your instincts")
But, he turned out to be totally sweet. Sometimes people are layered like that. There's something totally different underneath than what's on the surface
."
"And sometimes there's a third, even deeper, level, and that one is the same as the top, surface, one".


("הוריבל", חלק שני, 3:50)


ד"ר הוריבל, אם כן, הוא ג'וני. הוריבל שם לו למטרה להתנקש בקפטן האמר, ומהווה את מושא ההזדהות של הצופים. ד"ר הוריבל הוא מה אם לא אנושי - אף על פי שהוא שואף להיות סופר רשע, יש לו רציונליזציה לשאיפה הזו (העולם דפוק). הוא מתנגד עקרונית לרצח בתחילה, ואפילו מציל את חייה של פני בנקודה אחת. האלטר אגו שלו, בילי, הוא להודאתו לא העצמי האמיתי שלו, אבל הוא מבלה חלק ניכר מהזמן בתור בילי, מתוך הבנה שבילי הוא החצי "האנושי" שלו, וזה שדרכו הוא יכול לתקשר עם פני (שוט הסיום של "הוריבל" מראה את בילי, וזה אומר הכל). בניגוד לג'וני, ד"ר הוריבל הוא כן רודף פרסום, ומבצע מעשי פשע ראוותניים. כאן יש משקל רב לתבנית של הדמויות הגבריות אצל ג'וס - דמויות הנמצאות בפער מתמיד בין העצמי שלהן לתפיסה העצמית, ומנסות לפצות על הפער הזה בדרכים שונות (דוגמאות: אנג'ל, מל, ואפילו האמר).


מלבדנו, הוריבל, ורק הוריבל, מסוגל לראות את האדם שקפטן האמר הוא באמת. זה כמובן מתבטא בסצנת השוד, שבה הוריבל מציל את פני, אבל קפטן האמר נתפס כגיבור; האמר עוסק בנדבנות בשביל חסרי הבית, אבל למעשה די נגעל מהם (השוט שבו האמר מנגב את הכתף שלו לאחר שנגע בה חסר בית, ובינתיים ד"ר הוריבל צופה בו ושופך את המרק). נקודת המפנה האמיתית היא זו שבה האמר נחשף לנו ולהוריבל במלוא רשעותו - הוא רוצה את פני כי הוריבל רוצה אותה, והוא מבהיר מעל לכל ספק מה כוונותיו כלפיה. הוריבל, בתגובה, נכנס למסלול (כביכול) ללא דרך חזרה - הוא מתכוון להרוג את האמר, גם כאמצעי להשגת מטרתו כסופר רשע, אבל בעיקר בגלל שהוא תופס את האמר כרשע. בספר, המפגש הראשון בין סטילסון לג'וני הוא זה שבו ג'וני מתוודע לרשעות של סטילסון, ומשם והלאה ההתנקשות היא בלתי נמנעת.


החלק השלישי הוא זה שבו ההשוואה בין הספר ל"הוריבל" היא הבולטת ביותר, אבל גם החלק שבו נגמר הדימיון. בשיר הראשון אנחנו נחשפים לתופעת ההערצה העיוורת לקפטן האמר, כאשר מודגש לנו המרחק המשמעותי בין התדמית הציבורית ההירואית לאישיותו הדוחה. הנאום של האמר הוא נאום מלא משחקי מילים וכפילויות משמעות ("I hate the homeless…ness problem"). ניכר כי האמר לא באמת מעוניין לעזור לחסרי הבית - הוא סך הכל מעוניין בעצמו, ובפני. אף אחד בקהל מלבד פני לא קולט את זה - הם תופסים רק את הרובד השטחי ביותר של דבריו, ומוקסמים מצורת ההגשה.



הקטע הזה מקביל לפרק 19 ב"האזור" שבו ג'וני, וידידו-מעסיקו רוג'ר, צופים ביחד בטלוויזיה בכנס של סטילסון. סטילסון מונה את השינויים שהוא הולך לעשות בוושינגטון לכשייבחר, הכוללים, בין היתר, העפת הבטלנים החוצה (אם כי ניתן להבין שהוא מדבר על הבטלנים בוושינגטון, ולא על חסרי הבית דווקא), אבל גם:


"We're gonna have all the gas and oil we need! We're gonna stop playing games with these Arabs and get down to brass tacks!"


השינוי האחרון שסטילסון מתייחס אליו הוא נקניקיות לכל תושב באמריקה, בזמן שהוא משליך נקניקיות אל הקהל. רוג'ר וג'וני דנים על אהדת הציבור לסטילסון, ועל הסיבות שהוא כנראה ייבחר. בסופו של דבר, ניכר כי אף על פי שרוג'ר מודע לכך שסטילסון אינו "הבחירה החכמה", הוא מאמין שסטילסון אינו מזיק.


ההתנקשות בהאמר, כמו ההתנקשות בסטילסון, נעשית בבניין העירייה. שתיהן מתוכננות מראש, אבל שתיהן נכשלות: ב"האזור", ג'וני לא מצליח לפגוע בסטילסון, וב"הוריבל", קרן ההקפאה מתקלקלת לפני שהוריבל מספיק להרוג את האמר. בפועל, למרות כישלונן, שתי ההתנקשויות משיגות משהו: סטילסון נחשף במלוא מערומיו כאשר הוא מרים תינוק באוויר כמגן אנושי מפני ג'וני, ואילו האמר מובס כאשר הוא מנסה להרוג את הוריבל עם הנשק שלו.


ישנם שני ההבדלים המשמעותיים בהתנקשות. האחד - למרות שהאמר בוכה מכאב (ואפילו דוחף מישהי בדרך החוצה - אולי עוד הומאז' קטנטן), האמר לא נחשף כאנטי גיבור, אלא רק כגיבור מובס. בהקשר הזה מושלמת התמונה העולה מ"הוריבל" לגבי ההערצה של הצלחה או כישלון על פני כוונות ומוסר. כפי שזה לא שינה למעריצים לפני כן שהאמר היה למעשה אדם רע, זה לא משנה עכשיו, וזה נכון גם לגבי הוריבל בהפוכה.


ההבדל השני הוא המוות של פני, וההשלכות שלו לגבי הוריבל, אל מול המוות של ג'וני בספר. ג'וני מת תוך שהוא מבין שמטרתו הושגה: הוא מקבל חיזיון שמשמעותו היא שהעתיד שחזה לסטילסון לא יתרחש. הפרק האחרון, שמתרחש אחרי מותו, מבהיר זאת, ועוסק בעיקר בהצדקת האקט של ג'וני. לעומת זאת, החלק האחרון של "הוריבל" עושה את ההפך המוחלט: האקט של הוריבל, הגם שכוונתו היתה טובה (בעיני המוסר היחסי שלו, לפחות), מביא להשלכות הרסניות, ולתבוסה במטרתו המרכזית - והיא להשיג את אהבתה של פני. הוריבל משיג הצלחה מוחלטת במטרתו המשנית - להיהפך לסופר רשע, אבל זהו ניצחון מריר. בסופו של דבר, לא הרצח הוא שהשיג להוריבל את הסופר רשעות המיוחלת, אלא ההבנה האישית שלו שהוא גרם למוות בזדון של אהובתו, מה שהופך על פיו את כל עולם המוסר שלו, ומאפשר לו לתפקד כסופר רשע - ללא רגש.


בניגוד לקינג, אצל ג'וס המטרה לא מקדשת את האמצעים. המטרה של הוריבל היא בסופו של דבר פני. עם כל התוכניות שלו, הוא מוטרד מכך שהיא תראה אותו הורג את האמר, וזה כנראה גם מה שמעכב את ידו על ההדק. אבל גם אם הוריבל לא ירה באדם, הוא אחראי על המוות בכך שיצר את הנשק, ויצר את הסיטואציה שהביאה למוות, ומהבחינה הזו ההבדל בין זה לבין רצח הוא סמנטי.


ג'וס פחות מעוניין ברשע מוחלט או כזה הנובע מתוך חוסר כנות חיצונית, ויותר ברשע הנובע מתוך קונפליקט פנימי. קפטן האמר הוא בוודאי נלעג, אינפנטילי, ואגוצנטרי, אבל אפילו הוא לא מודע לרשע שלו - הוא באמת תופס את עצמו כבחור הטוב (ובהפוך על הפוך - כיוון שהוריבל הוא "הבחור הרע", זה מכשיר בעיני האמר את כל הרוע שהוא מפעיל כלפיו). הוריבל אינו סגור עד הרגע האחרון מה יותר חשוב לו - פני או הסופר רשעות (ראו כבר בפרק הראשון, "A man's gotta do what a man's gotta do"), וחוסר היכולת להחליט מביא לבחירה הדיפולטית ברשע.



קינג משרטט את המסלול אל ההתנקשות כבלתי נמנע. במהלך הספר, ג'וני תוהה האם הוא מכוון על ידי אלוהים, אך אף על פי שבסופו של דבר ג'וני מגדיר את עצמו כלא מאמין באלוהים, הוא כותב במכתבו האחרון:


"...neither do I believe that all the things that have happened to me are blind chance."


בעיני ג'וס, אין כזה דבר "מעשה בלתי נמנע". הכל נתון לבחירה שלנו, והדבר הגרוע ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לא לבחור.


אזור מת, אינדיאני מסומם

תגובות (12)