ארכיון המסך המפוצל > 2009

איזהו גיבור שלא כובש את יצרו

או: גאולה, הו גאולה, ולמה קיטי אוהבת את הגיבורים שלה דפוקים?

מאת: מיס קיטי פנטסטיקו
פורסם בתאריך: 20/04/2009

הכתבה מכילה ספוילרים לעונה הרביעית של "אבודים"


אני אוהבת דמויות דפוקות.


האם אתה גבר עם שק שרצים על גבך? האם אתה נראה טוב אך נוטה להיות קצת "שובב"? האם היתה לך ילדות עשוקה? האם עברך פצע אותך וגרם לך להיות מעט דפוק בהווה? אם אתה עונה על כל הקריטריונים שלעיל, צור קשר במדור. צה"ל מחפש אותך. האודישנים ייפתחו בקרוב.


אני אוהבת דמויות שהן רחוקות משלמות, שיש להן חסרונות בולטים, שיש להן פגם ודופי, אבל מתחת לצרות שהיקום זורק עליהם ולתכונות הבעייתיות ואפילו השנויות במחלוקת, אני מצליחה לזהות איזה שהוא טוּב, כמו בשרו המתוק של הסברס מתחת לקוצים.


גם אם הגיבור שלי עושה מעשים שנחשבים בעיני החברה כלא מוסריים/מפוקפקים וגם אם הוא פושע או סתם אדם לא נחמד, אני מדמה לזהות אצלו משהו "אהיב", משהו שעשוי להתרכך ו/או להביע רגשות "חיוביים" בנסיבות המתאימות.


אם תאהבי אותם, תרפאי אותם וכל זה.


בעבר שידר ערוץ 10 את שתי העונות הקצרצרות של "מחשבות רצחניות" ("Wire in the blood" לפי ספריה של Val McDermid), סדרה בריטית, ללא מסרים תת-טקסטואליים או אינטר-טקסטואליים, אלא סיפורי מתח בלשי בלבד שסובבים ברובם סביב רוצח סדרתי פסיכופת זה או אחר, ואשר מתרחשים בעיירה (ציורית) צפונית, שהיא כנראה אבן שואבת לכל הסדיסטיים באשר הם. את המפלצות הללו מנסים לתפוס צוות הבולשת המקומית, שבראשם עומדת קרול, מפקחת בלונדינית, יפה, אינטליגנטית, אסרטיבית ושאפתנית. קרול זו מגייסת בפרק הראשון לעזרתה פסיכולוג קליני שישמש כפרופיילר וכיועץ למחלקה. זהו ד"ר טוני היל, טיפוס מתבודד ומוזר, שעובד על ספר בנושא רוצחים סדרתיים ומרצה בקולג' המקומי.


טוני זה הוא גבר מפוזר דעת ו"מעופף", שמדבר אל עצמו (וגם עונה לעצמו), בעלי כישורים חברתיים של אמבה (שכידוע מתחלקת רק עם עצמה). הדוגמא הטובה ביותר שממחישה את מי שלפנינו, מופיעה בעונה השנייה שבה משוחחת קרול עם רופא על טוני (בעקבות מצב רפואי מסוים שבו הוא נמצא) ומתארת את התנהגותו ותסמיניו. "תסמונת אספרגר?" מנסה הרופא לאבחן. סימן השאלה הזה של הטבע הוא אדם שמגדיר לעצמו את השוליים החברתיים, בריה החיה בתוך עולם משל עצמה. אבל אותי הגבר הזה ריתק מאוד.


והנה עוד דמות "דפוקה" שדיברה אלי: ניק פאלין ב"הסנגור" (The Guardian), עו"ד עשיר ומפונק, שותף בפירמת עו"ד גדולה ומנופחת, שקיבל עבודת שירות על נהיגה תחת השפעת אלכוהול ומרצה אותה ב"קליניקה" שמעניקה שירותים משפטיים לקטינים בחינם. סיימון בייקר שבה אותי במשחק המאופק שלו, של גבר שאיבד את אמו בגיל צעיר, גדל עם אב קשוח וקשה, ואינו יודע להביע את רגשותיו.




וכמו שקורה לפעמים בחיים, כאילו יד מכוונת מלמעלה "זרקה" אותו לאלכוהוליזם, ובעטיו למשרד הזה, העלוב והחשוף, שכורע תחת חוסר בתקנים ובתקציב, וכל כך שונה מהמשרד הגדול, העטוי בשטיחים מקיר לקיר, מאובנים בחליפות ומזכירות משפטיות מצודדות, שבו הוא עובד עדיין. בקליניקה הוא נחשף לאורח חיים אחר של משפחות קשות יום ו/או לא מתפקדות ולקשת רחבה של רגשות, שכמו ליטוף בלתי פוסק של מים על סלע, חורתים בו את עקבותיהם.


אבל לפעמים אני תרה ומחפשת ביסודיות, כמו אברך עם נר שמחפש פירורי חמץ, אחרי הרמזים האלה לגאולה הפוטנציאלית, כולי חיובית, מאמינה, אופטימית, סלחנית ואוהבת אדם, ובכל זאת מעלה חרס בכפי.


על לקס לות'ר כתבתי כבר ב"על אנשים וגיבורי על". כתבתי על הצורך שלו באהבת אב, באישור ובהוכחה עצמית. בדרך הוא רימה, שיקר, תיחמן, ניצל והרג. אחרי כך וכך גופות ויחס אחד משפיל יותר מדי, אפילו אני הבנתי שהעניין פה איננו בר תיקון, ומכיוון שכך, איבדתי עניין ועברתי הלאה.


בדקתי גם את ה"תיק" של ד"ר כריסטיאן טרוי מ"ניפ/טאק", שגם לילדות שלו לא התייחסו הכותבים יותר מדי, מלבד פרק או שניים בתחילת הסדרה כשסיפרו לנו בלקוניות באמצעות העלילה, שכריסטיאן יתום ומי שגידל אותו ככל הנראה התעלל בו מינית.


כריסטיאן הוא אימפוטנט רגשי שמחפה על כך באומניפוטנטיות מינית. הבנאדם גרוטאה. הוא מושלם אך לא שלם. בדומה ללקס, יש לו הכול: כסף, קריירה מצליחה, מראה, נשים. אבל הוא מקנא בשותפו, שון מק'נמרה, שיש לו מה שלכריסטיאן אין: משפחה. כריסטיאן רוצה את ג'וליה, אשתו של שון. הוא כמהּ לילד משלו (היתה על כך עלילה שלמה כשהמתין לתינוק שלבסוף לא היה שלו ובכל זאת רצה בו, איבד אותו ולבסוף "זכה" בבן בצורה לא צפויה ומעט "טלנובלית").


ולמרות הכול, במשך הזמן זיהיתי משהו רקוב בנפשו. מצד שני, הוא הרבה פחות רקוב והרבה יותר אנושי מלקס, אבל לתחושתי היה משהו מאיים בהתנהלות שלו, משהו מאוד מנוכר באינטימיות שבחייו, שמשהו בדמות הכללית שנקראת כריסטיאן טרוי מאפיל על איזושהי הגינות שאולי יש בו. נקסט.


ניסיתי "לפצח" את ד"ר גרגורי האוס ששורשי "דפיקותו" העמוקה ניתנו לנו בקמצנות ובמשורה. גם פה הבנתי ששום דבר ואף אחד לא יהפכו אותו לאדם נחמד יותר (ולמען האמת, טוב שכך).


אבל אני רוצה דווקא להרחיב את היריעה על "אבודים".


מלבד המתח והמסתורין שמדביקים אותך לקצה הספה, אני אוהבת מאוד את בניית הדמויות בסדרה הזאת.


פה אני רוצה להתמקד בהקל וג'קל שלי בסדרה, סוייר וג'ק, שהם שני צדדים של הסקאלה: הנווד מול הגבר היציב, הפושע מול איש המוסר, זה שמתפרנס מהונאות מול זה שהוא מנתח גב בעל מוניטין.


ג'ק: איפה לוק?
סוייר: לא יודע. אני חושב שהוא אמר משהו על זה שהוא הולך למכולת לקנות חפיסת סיגריות.




לוק: משהו מזה נראה לך מוכר?
סוייר: כן, הנה העלה האהוב עלי! איך אני יכול לשכוח את המקום הזה?


בראשית היה סוייר. הוא היה חתיך וסקסי וילדותו היתה מצולקת בצורה בלתי הפיכה, כמו שפסיכולוגים פרוידאנים אוהבים. אמא שלו בגדה באביו עם נוכל, ואביו רצח אותה והתאבד לנגד עיניו של ג'יימס הקטן. כמו שילד מוכה מפסיק להיות באיזה שהוא שלב קורבן ומתחיל להזדהות עם התוקף, כך גם ג'יימס אימץ לו את זהותו של הרמאי ההוא כשהוא מבצע תרגילי עוקץ ברחבי אמריקה אדומת העורף וחולם לנקום במי שהכתים לעד את חייו.


תוך כדי שאנו מתוודעים לחייו של סוייר שהיו הכול מלבד משעממים, הכרנו גם את ד"ר ג'ק שפרד. למין ההתרסקות על האי הוא היה מנהיג כריזמטי שכולם חיכו למוצא פיו. הוא הציל, חבש, טיפל, תפר, ניחם והכריע, ונשא הכול על כתפיו המקועקעות בפנים שותקות ומכוסות זיפים. הוא היה מוסרני, צדקני וצודק, ולפרקים גם מעצבן. סתם עוד גבר יציב שאמא היתה אוהבת. האמנם?


סוייר לג'ולייט: כבר הזדיינת עם הדוק?
ג'ולייט: לא, ואתה?


בינתיים נוצר משולש שקודקודיו הם סוייר, ג'ק וקייט. סוייר אוהב את קייט שאוהבת את ג'ק, שעד שלב מסוים לא ידוע את מי הוא אוהב חוץ מאת האקשן, אבל קייט חושבת שהוא אוהב את ג'ולייט והולכת להתנחם אצל סוייר.


סוייר, עם כל זה שהוא מנוול דרומי עם יד קלה על ההדק וסרקזם בילט-אין (שהוא תמיד רמז למישהו שזקוק מאוד לחומות סביבו כדי שלא להיפגע - תכונה סקסית בעיניי, אם כבר מדברים על טיפוסים דפוקים), יש לו צד רך בתוכו שמאפשר לו להיות עדין ומעניק. אולי גם אותו חינוך דרומי גורם לו להתנהג כג'נטלמן אמיתי ומגונן כלפי המין היפה, אבל בלי להידרדר למחוות פטרנליסטיות או להתפתות לחוסר הערכה כלפי הכוח הנשי.


נעמי: מה עשית לפני שהפכת למשה רבנו?
ג'ק: רופא.
נעמי: הגיוני.


ובחזרה לג'ק. כשהעלילה מתחילה להתעבות, מתברר שאין דברים בג'ו (או בג'ק), כלומר דברים אינם כפי שהם נראים. לפתע מתחוור לי שלא בילד טוב לוס אנג'לס עסקינן, אלא באדם מועד להתמכרויות כאביו, חולה שליטה ואובססיבי. המנהיגות שלו נולדה אך ורק מהצורך שלו לקבוע לבדו את גורלו ולא להניחו בכפות ידיו של כל אדם אחר בעולם. הוא עקשן, עקבי ובעל רצון חזק. אם הוא זקוק לניתוח, הוא יישאר ער כדי לפקח מקרוב על ההליך, וגם זה רק בגלל שלצערו הוא איננו יכול לנתח את עצמו. יום לאחר הניתוח הוא ייצא למסע כומתה מחוף לחוף כשתפריו אט-אט מתפקעים להם. כשהאחיזה והשליטה נשמטות מידיו, הוא פונה להתמכרות אחרת - לבקבוק שישכיח ממנו את אוזלת ידו ותסכולו.


כשהגורל מעניק לו סוף-סוף shore leave והוא מוצא את עצמו בתקופה מאושרת, כשהוא במערכת יחסים טובה ואוהבת עם קייט ומקבל משפחה "אינסטנט", הכול מתחיל להשתבש.




כדי להסביר, אתאר את מה שעבר לי בראש: בהתחלה אני מכחישה. זה לא יכול להיות שטעיתי בו עד כדי כך. אחר כך אני כועסת מאוד; שוב השקעתי רגשות במישהו שלא עמד בציפיותיי, וזה מאכזב. מאכזב מאוד. על פניו, הוא מתחיל להתנהג כמו בן זוג רכושי וקנאי.


מיד אני מתמרדת כנגד הרעיון, מנהלת מו"מ עם עצמי ולסוף אני מגיעה למסקנה שלא מדובר פה בדימוי עצמי נמוך של בעל מכה. הצורך בשליטה של ג'ק נובע מהצורך בשליטה על עצמו, לא בשליטה על אחרים על מנת ליצור אשליה של זהות עצמית מספקת. הוא מבין שהוא מאושר וזה גורם לו להיבהל. מכאן הוא עלול רק לרדת. לאבד.


לא מן הנמנע שזה מה שקרה בנישואיו הקודמים. בהתנהגות ילדית הוא הורס לעצמו לפני שיהרסו לו.


אני מדלגת על שלב הדיכאון ומיד משלימה. אני אוהבת גיבורים דפוקים.


תגובות (30)