ארכיון המסך המפוצל > 2009

איך פגשתי את אמא, עונה 4, פרק 24

הפרק \"The Leap\", שודר ביום שני, 18/5/09. ספוילרים לפרק גם בתמונות.

מאת: איימס
פורסם בתאריך: 20/05/2009

העונה הרביעית של 'איך פגשתי את אמא' נעה סביב מספר צירי עלילה עיקריים. הראשון, שהוא גם זה שכל הסדרה נעה סביבו, הוא שלכל דבר יש משמעות, כל דבר שצריך לקרות- יקרה. השני הוא כמובן סיפור המפגש של טד והאמא. העונה קיבלנו ציר נוסף, והוא סיפור אהבתו הנכזבת של ברני לרובין. פרק סיום העונה טיפל בצורה מושלמת בשלושת הצירים הללו, והיווה סיום מצוין לעונה מצוינת.


לאורך העונה, ולאורך הסדרה כולה, דמויות שונות מגלות שהן לא יכולות להגשים את החלומות שלהן. אני יודעת, זו קלישאה, אבל כך גם החיים האמיתיים. "איך פגשתי" השכילה להתמודד עם הנושא מאז תחילת הסדרה, בעיקר עם הדמויות של רובין, השואפת להיות עיתונאית רצינית, ומרשל, שכל חייו רצה להיות עו"ד סביבתי. שניהם עושים את מה שהם צריכים לעשות כדי לחיות את חייהם, כי זה מה שלהיות מבוגר אומר - לא לעשות את מה שהכי רוצים לעשות, אלא לעשות את מה שצריך. בעונה השניה גילינו שגם לילי רצתה להיות במקום אחר לגמרי מאשר בגן הילדים שלה, ושברני פנה לאמריקה התאגידית רק לאחר שהחלומות האידיאליסטים של הצלת העולם שלו התנפצו.
לכל אורך הזמן הזה טד מוסבי, ארכיטקט, נותר מוכוון מטרה, והמשיך להתקדם אל עבר הגשמת החלום. אז זהו, כבר לא.


נתחיל עם סיפור האהבה של ברני ורובין. הרעיון של לילי, לפיו רובין צריכה לעשות "מוסבי" ולומר לברני שהיא אוהבת אותו היה מבריק. התגובות של ברני היו מדוייקות ונהדרות, וגם כאן (ושוב צר לי על הקלישאות), זה היה אמיתי וכן. כי כאלו אנחנו, לא? רוצים את מה שאין לנו ומאבדים עניין ברגע שזה שלנו. הביצוע החוזר בבית החולים היה מצוין, כי הוא הראה לנו ששניהם בעצם רוצים את הלא מושג, אבל בסופו של דבר זה פשוט עניין של הגדרות. הם מאוד מעוניינים זה בזו, אבל לא רוצים להיות "זוג" או "במערכת יחסים". התוצאה כמובן תהיה מערכת יחסים זוגית, אבל לא תוכל להיות מוגדרת כך.


הקו השני הוא זה שבו הכל קורה מסיבה כלשהי, או, למעשה, שכל מה שקורה למעשה מנתב את החיים שלנו, וסופה של כל תוכנית להסתיים כעוד החמצה. בעונה האחרונה כולם נחלו הפסדים כואבים: מרשל איבד את העבודה והתדרדר לחיפוש המבורגר בתחתונים, רובין מצאה את עצמה מוותרת על עבודה ביפן וקיבלה עבודה בתוכנית בארבע בבוקר שאף אחד לא רואה, ברני מתאהב(!), וטד מאבד את העבודה שלו, נאלץ לעצב בניינים בצורה של כובעי בוקרים, נזרק שניה לפני החתונה ומאבד כל אמון באהבה. זו לא היתה שנה פשוטה, אבל בסופו של דבר, זו היתה השנה שהפכה אותו לאדם המאושר בעולם. זו לא היתה שנה טובה, אבל היא הטובה בחייו כי היא הובילה אותו אל הטוב.



הבחירה בדימוי של הקפיצה מהבניין כסמל לעשיית הצעד הגדול בחיים היתה גם היא טובה ואמיתית. לפעמים אנחנו צריכים את הדברים הללו, את הנצחונות הקטנים, כדי להרגיש שאנחנו יכולים לעשות כל דבר. אז רובנו לא קופצים מבניין, אלא עושים משהו שמפחיד אותנו קצת פחות, כמו לדבר עם מישהו לא מוכר, או לצאת לרקוד לבד, אבל אחר כך מרגישים שאפשר לעשות הכל ועוברים להרפתקה הבאה. לאורך כל העונה ראינו כמה מרשל, רובין, ברני, לילי וטד צריכים את הנצחון הזה וכמה הוא הגיע להם.


לסיום, כמובן, העז. הכינו אותנו לעז מאז העונה הראשונה (הפרק "Milk"). שמענו על העז גם לאחר מכן, וכמובן הוקדש לה פרק בעונה שעברה ("The Goat"). הציפיות היו בשמיים, ולכן, לדעתי, ניסו להנמיך אותן עם פריסת הסיפור על שני פרקים. בעיני, סיפור העז היה awesome. מדוע? הסיפור מעפן, כולה עז בבית. אבל זה בדיוק הסיפור שטד יחשוב למצחיק, ובדיוק הסיפור שטד האבא, שמצנזר לילדיו ככל יכולתו את סיפור ההיכרות עם האם, יספר לילדים במלואו וישמח על כך. מלבד זאת, סצינת המכות עם העז היתה ערוכה ומבויימת לעילא, עם בחירת מוסיקה שהיתה לא פחות ממבריקה (השיר "Murder house" של "Four Skins", הלהקה של חברה לשעבר של רובין, דוסון לירי, שהוצג כבר בפרק "Sandcastles in the sand", כאשר רובין ניגנה את השיר כרקע לפינת אימוץ החיות בתוכנית שלה). סימן הפרסה על המצח של טד היה עוד תוספת נחמדה.



ההומור לא נשמר לסצינת העז בלבד, כמובן. מרשל (ג'ייסון סיגל) הציג עוד הופעה מבריקה כשהוא ניסה, פעם אחר פעם, לאזור אומץ לקפוץ מהבניין. הסיפור של לילי על ההריון והתגובות של לילי ומרשל היו נהדרות.  גם ההתייחסויות לחוסר היכולת המוחלטת של לילי לשמור על סודות, הדרך שבה ברני ביקש רשות מטד (באופן התואם את הברו קוד) לצאת עם רובין (וההסבר), טענתו של מרשל שרובין היא רק "המממ" (ברצינות? הבחורה הורסת!), הרפרנס לסוון ולמסיבת ההלוואין (ההיתה זו הדלעת הזנותית ברקע?), כל אלה היו תוספות מעולות לפרק מצוין.


אבל יותר מכל אהבתי את העובדה שלאורך כל הפרק טד ישב בדירה ולא עשה דבר, עד שעז באה והוציאה אותו מהכיסא. כי כך הוא היה רוב העונה-  פסיבי, לא עושה שום דבר, בזמן שהוא מאמין שהוא בעצם עושה המון, ונלחם כדי לקרב אליו את החיים שהוא רוצה. השינוי הגדול הוא ההחלטה לקבל את מה שקורה לו, לזרום עם העולם, וכך אולי משהו טוב יקרה. ואנחנו הרי יודעים שמשהו טוב יקרה.


והמשהו הטוב הבא, הבחירה בקריירת הוראה, מתאימה לטד היומרני שאוהב לחנך את כולם, והיא הגיונית ומובנת. העובדה שהאמא בכיתה, והסיכום בסוף הפרק על השנה שאפשרה לו לפגוש את האמא (אני אמרתי את זה קודם) היתה עוד תזכורת לקטני האמונה ולחסרי הסבלנות שיש סיפור גדול ומסודר מאחורי הכל, אבל שלא נגיע לפואנטה כל כך מהר.

תגובות (32)