החיים בוויסטריה ליין, טייק 5

כשהעונה הרביעית הסתיימה, ההחלטה של יוצרי עקרות בית נואשות להקפיץ את הסדרה  בחמש שנים, נראתה לי קצת בעייתית. הרי בחמש שנים אפשר להחליף נשיא, לסיים מלחמה ולפצוח באחת חדשה, הכלכלה יכולה ליפול, להתאושש ושוב ליפול, שתי רעידות אדמה ושלושה הוריקנים יכולים להרעיד את העולם, ואופס – בריטני היא אימא למופת ולינדזי לוהן לסבית.

הקונספט של לקפוץ בזמן חמש שנים הצליח והיה באמת מרענן, למרות החששות. כי ויסטריה ליין, מתברר, מתקיימת בבועה נפרדת – הנשים ובני זוגן אף פעם לא מדברים על פוליטיקה, אקטואליה ורכילות חוץ-שכונתית.
אבל זה בסדר, זה החזיק יפה במשך ארבע עונות.



אז מה למדנו בחמש שנים שעברו?

גילינו שאם את גרושה שלא יוצאת הרבה מהבית ודי פסיבית בעניין – אין לך שום בעיה לפגוש גברים מכל שכבות האוכלוסיה (מיליונר סקוטי,לדוגמה). סוזן יוצאת הפעם עם הצבעי שלה, שבאחת הסצנות הכי משפילות בטלוויזיה הציע לה להתחתן איתו כדי שלא יגרשו אותו בחזרה לקנדה (כנראה בקנדה רודפים שיפוצניקים בסתר).

למדנו להכיר את דייב, הבעל החדש של אידי (וזה גם הזמן לומר שניל מקדונו הוא אמנם שחקן טוב, אבל יש לו מראה די מרתיע: כשאידי הביאה אותו הביתה המחשבה הראשונה שלי הייתה: "וואוו! היא לא צריכה מנורת לילה, הוא בטח זוהר בחושך!"). מתברר גם שלהחליף זהות בארה"ב זו ממש לא בעיה, אפילו המשטרה לא תעלה עליך. אלא אם תעצבן את השכנה הקשישה.

זיכרון הוא דבר גמיש. אפרופו אידי: הפרק לזכרה היה אחד החלשים בעונה. אמנם אידי אף פעם לא הייתה חלק מהחבורה, אך היא הייתה משב רוח רענן, היא אף פעם לא העמידה פנים לגבי עצמה ולגבי מה שהיא רוצה ומעולם לא הסתירה את מה שהיא חושבת. במהלך כל הפרק הרגשתי שהבנות תיארו מישהי אחרת, מישהי קצת טובה יותר ממה שאידי הייתה באמת, מישהי שלא מצדיקה את היחס הבעייתי שהיא קיבלה מכולן כמעט.

רוצחים פסיכופטים הם לפעמים אנשים טובים. דייב סידר למייק בית ברחוב כדי שלא יתרחק מהמשפחה, הקים את הלהקה השכונתית וסידר לה הופעה במועדון, ואפילו ניסה לגרום ללינט להפסיק לחבל בכל מה שמשקם לטום את ההערכה עצמית, מעבר לזה, הוא גם היה בעל בכלל לא רע.
אם נתעלם מהמטרה הסופית שלו, שריפה ורצח או שניים, קריפי דייב היה הדבר הטוב ביותר בזמן האחרון שקרה לוויסטריה ליין.

קיבלנו אישור שלקארמה יש חוש הומור וגבי קיבלה בדיוק את מה שמגיעה לה: חואניטה! בת שקבלה את המראה של קרלוס בגיל שמונה ואת האופי והתחמנות של גבי.



ואם כבר הנושא עלה: ילדים זה שמחה בעיקר כשהם לא שלך. תשאלו את גבי סוליס מהנקודה הקודמת. או את לינט וטום סקאבו, ו"סיפור ההצלחה" שלהם עם התאומים.
אם לצטט את לינט: "אני רציתי ילד אחד, אתה רצית ארבעה. התפשרנו על ארבעה". ובכן, קבלי תיקון לינט, התפשרת על שישה (בלי לספור את הילדה-שטן של טום).

"צעיר לנצח" זה רק שיר מוצלח (וסרט נשכח). אם ראיתם את "בוטוקס ברי" מופתעת כשאורסון החזיר וסידר את כל החפצים "הגנובים" – אתם חדי אבחנה במיוחד. ברי שמחה, ברי עצובה, ברי כועסת  ברי נושמת. היא תמיד נראית כמו ברבי קפואה. מצד שני, גם אורסון נראה ככה.

כסף מסובב את העולם. כיוון שאי אפשר להתעלם מהמשבר הכלכלי – טום ולינט פשטו את הרגל, קרלוס וגבי חיו בעוני, ומייק וסוזן התקשו (בנפרד) לסגור את החודש.
אבל הראייה של קרלוס שבה אליו והוא השיג עבודה משתלמת מאוד, כך שגבי חזרה להיות ריץ' ביץ' ולא למדה כלום.
לינט התחילה לעבוד אצל קרלוס ונכנסה שוב להריון לא מתוכנן.
סוזן מצאה עבודה עם הכנסה קבועה כדי להכניס את הבן שלה לבית ספר פרטי. והיא חזרה למייק, לפחות לבינתיים.
וברי... ברי מכרה את כל העקרונות ואמות המוסר שלה, ברשלנות בלתי אופיינית, רק כדי שאורסון לא יקבל אגורה שחוקה מהונה הרב לאחר שתתגרש ממנו. אבל נראה שהיא מרוצה מהסידור. ומקארל, האקס של סוזן.

כך שכולם פחות או יותר מרוצים. חוץ מאידי.

אבל בעצם, ככה אנחנו אוהבים את עקרות הבית הנואשות שלנו, גם כשהמצב בחיים האמיתיים שלנו על הקרשים – אפשר תמיד לקוות שהכול יסתדר.
מקסימום, נסתדר עם קצת עזרה מהחברים (וד"ש לרינגו).