ארכיון המסך המפוצל > 2009

הזדמנות נוספת

על היחס של החברה לנוער עבריין ב\"הסמויים\" וב\"המשפט של איימי\". ספוילרים לפרק האחרון של \"המשפט של איימי\".

מאת: מיס קיטי פנטסטיקו
פורסם בתאריך: 05/06/2009


לפני שבועיים "נפלתי" במקרה על תוכנית מאוד מסקרנת שבה המשטרה החדירה סוכן סמוי ללב אזור עברייני בראשון לציון. רק אחר כך למדתי לדעת שזו סדרה בשם "הסמויים", שבכל פרק בה מדבר סוכן אחר ומספר על משימתו, כולל צילומים של מצלמות נסתרות. חוץ מהמפעיל של הסוכנים, הם עובדים גם עם אנשים ש"מכניסים אותם לתפקיד". בעצם להיות סוכן סמוי זה לשחק. נפלתי בקסמו של המדריך שלהם, מקסים בניסטי, גבר עם מוטת כנפיים של בואינג 777 ופרצוף של ערס שהסביר שיש חשיבות לצורה שבה מעשנים את הסיגריה, לצורה שבה מדברים, הולכים וכו'. איש מאוד כריזמטי, מקסים הזה, אי אפשר להתיק ממנו את העיניים. הסוכן בפרק הזה היה שרון פינטו, בחור יפה עיניים, רהוט ונבון, ש"הפך" לסוחר סמים "מכובד" בשכונת רמת אליהו.

באיזה שהוא שלב, סיפר פינטו, הוא קלט שזה ממש לא משחק. הזהות המפוצלת שלו החלה לגבות את מחירה. הוא גר עם בת זוג וילדה, ובמקביל, בדירה שהמשטרה שכרה לו בשכונה. מצד אחד, רוב עבודתו נעשתה בלילות, כשהוא גם בשינה וגם בעירות מתוח ודרוך, ומצד שני, הוא חוזר הביתה לבת זוג שאין לה מושג במה הוא עוסק והוא לא יכול לשתף אותה במאומה (אני חושבת שכששודרה הסדרה "סוכן סמוי" הייתי צעירה מדי להבין איזה קונפליקט ואיזה תוהו ובוהו שוררים בחייו של הסוכן וינסנט טראנובה).


 מתוך "הסמויים"


אחד האנשים שפינטו קנה ממנו סמים היה ילד בן 14 שהתנהג ממש כמו מבוגר ביכולת שלו לחשוד בכל זר וביכולת שלו לשרוד. זה כואב לשמוע משפט כמו "זה מה שהם מכירים מילדות, ככה לימדו אותם להשיג את הדברים הנורמטיביים בחיים". גם המילה "נורמטיבי" נראית שם זרה ומוזרה ובולטת כמו אגודל פצוע. בשבילם זה מעגל, הדפוס היחיד שהם מכירים, זה מה שהם רואים בבית, ברחוב. דור אחד של עוני ומצוקה מוליד דור שני ודור שלישי. לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה סיזיפי ואפילו לא יעיל לשלוח שוטר שיתפוס כמה סוחרי סמים.


כל הנושא הזה התחבר לי לסדרה "המשפט של איימי", שבעונתה האחרונה מעבירה בי קשת של רגשות החל מכעס ותסכול, עבור בעצב וכלה בהתרחבות של הלב. איימי גריי (איימי ברנמן) היא שופטת בבית משפט לנוער שמעצם הגדרתו והפרדתו מבית משפט "רגיל" לבגירים, רואה (או לפחות אמור לראות) לנגד עיניו את השיקום של הילד/נער. נורא עצוב לראות שלעתים קרובות משרד התובע המחוזי ממהר לשפוט את העבריין שלפניו ממניעים פוליטיים או ציניים. התחברתי לדמות השופטת במיוחד בגלל החמלה שלה והעובדה שהיא לעולם לא שוכחת מה מטרתו של בית המשפט. היא מקשיבה באמת, באוזניה ובליבה, ורואה לנגד עיניה רק את הסיכויים שיאפשרו לילד/נער שלפניה לא להיכנס ל"מערכת" ולהישאר שם לנצח.



 
במסגרת ה"סטאז'" שלי ערכו לנו הרבה סיורים לימודיים במקומות ובתחומים שונים. אחד הזכורים לי ביותר היה למעון הסגור לנערות "צופיה". למרות שעברו כך וכך שנים מאז הביקור הזה, אני עדיין יכולה לעצום את העיניים ולראות חצר מרוצפת שטופת שמש שסגורה מלמעלה, בגובה, ברשת. נערות כאלה נולדות למשפחות לא מתפקדות (70%-90% מהאסירות עברו התעללות מינית, כשהנתון הזה נע על פי המחקר והמתודולוגיה שלו) וחיות בקופסא בעלת ארבע דפנות שהאופציות ליציאה ממנה הן קלושות וקשות. ברור לי שהסיכויים לשיקום אמיתי באחד מהמוסדות האלה נמוכים באותה מידה. לאן חוזרות הנערות האלה? מה הן מקבלות במקום הזה שהוא אלטרנטיבי למה שהן מכירות? כמה הן יכולות לקבל במוסד שבקושי מתוקצב ומנוהל על ידי אנשי צוות שחוקים ועייפים שכנראה איבדו כבר את האמונה?

בתחילת העונה מתחברת איימי במיוחד לנערה בשם גרסיאלה, שהיתה חברת כנופיה ועכשיו מנסה להחזיר את חייה למסלול. היא מלווה אותה ואפילו קובעת איתה פגישות שבועיות בלשכתה במסגרת שחרורה על תנאי. ברוס, הפקיד שלה וחבר קרוב, מאשים אותה בחוסר אובייקטיביות. הוא אומר שההתקרבות והמעורבות הרגשית שלה עם גרסיאלה מפריעות לה לראות את התמונה הכללית. את גרסיאלה הציניות בסופו של דבר הורגת. היא נשפטת כבוגרת על ישיבתה כטרמפיסטית ברכב יורה, מוכנסת לכלא לנשים וזמן קצר לאחר מכן נרצחת בו. במקביל, אחיה של איימי, וינסנט, מתחיל ללמד כתיבה יוצרת בכלא לנערים. בפרק הקודם, אחד התלמידים שלו (שכותב, אגב, נפלא) חרד מאוד משחרורו הקרוב. הפתרון שהוא מוצא הוא להרוג את וינסנט על מנת לשבת במאסר עולם וכך להתאחד עם אביו. יכולתי להבין את המבט שלו כשווינסנט אומר לו שהוא יכול לצאת ולהשיג לעצמו חיים נורמליים, עם עבודה ולימודים, ואפילו להמשיך לכתוב. באותה מידה וינסנט היה יכול לדבר איתו בסינית.

כמה פרקים לפני כן איימי פוגשת את מרטין לווין (סאם טרמל, "דם אמיתי"), יועץ פוליטי. טוב, פוגשת זו מילה קצת פרווה. הוא מציג את עצמו לפניה באירוע משעמם של בית המשפט, מנופף בעצם עסיסית כמו לפני בולדוג מורעב ואז משסה אותה בעיתונאים על מנת לשכנע אותה לרוץ לסנאט. לווין מנהל לובי נגד הצעת חוק שלפיה לתובע המחוזי יהיה מנדט לשלוח נער בן 13 ומעלה להישפט כבגיר. לפני כשבועיים עוד התלבטתי בין האופציה העומדות בפני איימי. לשנות מבפנים, כלומר להישאר על כס בית המשפט לנוער ולהמשיך להציל את חייהם של ילדים (וגם השוויתי את החלופה הזו לבחירה של "אנג'ל חקירות"), או להיכנס לזירה הפוליטית, שבואו נהייה מציאותיים, זה כמו להציב את מיטתך בתוך בור של נחשי צפע.



 
בדיעבד, אני שמחה שאיימי בחרה לנסות לתקן את המערכת מהמקום של אלה שמכתיבים את המדיניות. במשך שש השנים שבהם כיהנה כשופטת, איימי שינתה את חייהם של ילדים רבים באמצעות השיפוט והפסיקה היצירתיים שלה. כי אם שום דבר ממה שאנו עושים משנה, הרי שכל מה שמשנה הוא מה שאנו עושים. עם זאת, היא יכולה היתה לפעול רק בתוך מסגרת נתונה, מסגרת שבה המדינה מחליטה אלו מוסדות שיקום ייסגרו ואלו יתוקצבו. ולכן איימי, בפרק האחרון של הסדרה, נותנת עדות לפני ועדת הסנאט כיריית הפתיחה למאבק שלה למען מתן הזדמנות שנייה לילדים ונערים שזקוקים לה, מילולית, כמו אוויר לנשימה. כי אם כל מה שמשנה הוא מה שאנו עושים, כדאי שאם אנו יכולים – נעשה יותר.


(תודה ללילה על בדיקת הנתונים המספריים)

תגובות (5)