ארכיון המסך המפוצל > 2009

פעם ארוכה בחיים

\"פעם בחיים: ירושלים\" מסתמנת כתוכנית ריאליטי עם המון בעיות, ובכל זאת רוב הסיפורים שבה מספיק מעניינים כדי לחזור אליה גם בפרק הבא

מאת: ג'וני
פורסם בתאריך: 08/06/2009

עונתה הרביעית של "פעם בחיים" עלתה לפני שבועיים לאוויר. בעונה הנוכחית, נשלחים שבעה סלבריטאים (+שני ילדי-סלבריטאים) לעיר הבירה ירושלים, שם הם נפגשים עם תרבויות, עמים ודתות שונות: צופית גרנט ("חשופים") ושני ילדיה נשלחים לגור עם משפחה ערבייה ברובע הערבי; שי אביבי ומוקי נשלחים למשפחת הרב שכוללת תשעה ילדים בישיבת התפוצות; רון קופמן ואיציק זוהר עוברים לגור בשותפות יחד עם שלושה הומואים; ויעל פוליאקוב ודורית בר-אור ("על קצות האצבעות", "אהבה זה כואב") נשלחות להתארח במנזר מריה מגדלנה על הר הזיתים. חוץ מהם, נשלחים - לצד השני של העולם - נינט טייב (ה-מלכה) ובן ארצי, נו, זה, הבן של שלמה ארצי. הם נשלחים לגטו דנהם בג'יימקה.


נתחיל בווידוי: לא ראיתי את שלוש העונות הראשונות של "פעם בחיים" בקביעות, מכיוון שלא חשבתי שיש בהן משהו מיוחד ששווה לשבת מול המסך במשך כ-40 פרקים. פשוט לא הסתקרנתי. הפעם, הרעיון דווקא כן סקרן אותי - הנה משהו שאי אפשר לעשות בכל תוכנית ריאליטי אחרת עלי אדמות. סלבריטאים שנלקחים לתוך ליבה של ירושלים יוצרים קונפליקט ישראלי במיוחד. הישראלי החילוני מול הישראלי החרדי, היהודי מול הערבי, הבחורה התל אביבית מול הנזירה האדוקה. וכן, יש גם את הבנאלי: הסטרייט מול ההומו, והלבן מול השחור. וכולם סלבריטאים, אז מה יכול להיות יותר טוב?!


בכך, "פעם בחיים" היא למעשה "האח הגדול VIP" - למתוחכמים קצת יותר. ובתור תוכנית ריאליטי היא מבדרת מאוד ומציגה סיטואציות ומצבים מעניינים.


אבל בריאליטי כמו בריאליטי, הכל קם ונופל על עריכה. עברו כבר חמישה פרקים ורק עכשיו (!) הסתיים לו הלילה הראשון של האורחים במקום מגוריהם החדש. לא מדובר, חס וחלילה, במקרה של מריחה. כשאתה צריך לעקוב אחרי 12 אנשים שונים שנמצאים ב-5 מקומות שונים בזמן שידור של כחצי שעה, ברור שקצב ההתקדמות יהיה איטי. ובכל זאת, העריכה הזאת שלפיה כל פרק מתעד בערך 5 דקות מקורותיהם של הסלבז, פשוט לא עובדת. כל זוג סלבריטאים מקבל זמן מסך של כ-7 דקות בכל פרק. כשיש סיטואציות מעניינות זה חבל במיוחד, כי מתעורר רצון לראות מה קורה אחר כך, כשמנגד כבר חמישה פרקים דורית בר אור ויעל פוליאקוב רק צוחקות מזה שהמיטה עשתה רעש. ומה שעוד יותר גרוע זה שאחרי שבועיים של צפייה, עדיין לא קרה ש-ו-ם דבר. אנחנו עדיין רק בשלב האקספוזיציה!


שי אביבי ומוקי - ישיבת התפוצות
שי אביבי ומוקי - שני תל אביבים מוצהרים - מגיעים בדיוק בזמן לחג הסוכות למשפחתו של הרב בעיר העתיקה.


מדובר באחת העלילות היותר מעניינות בעונה הזו, בגלל שהגישה שלה מאוד צינית. בזמן שאחד מהאנשים הדתיים (שהוא גם בחור שחזר בתשובה אחרי שהיה בעבר שחקן ב"פלורנטין", בין היתר - אנקדוטה מעניינת מאוד) מוביל את שי ומוקי לקבר דוד ומתחיל להתפלל שם, מוקי מסתכל מסביבו ומנסה להבין מתי הסיפור נגמר. אלה הרגעים בהם אנחנו רואים את הפערים האמיתיים שבינינו, האנשים החילוניים, לבין האנשים החרדים שגרים במרחק של בערך שעה מאיתנו. פערים שנובעים מחוסר ידע ומחוסר אכפתיות, ולאו דווקא מחוסר התאמה (כמו הקטע שבו שי מספר לרבנית שיש לו שני ילדים וקשה לו עם זה, בזמן שהיא רק בת 29 ומתחזקת כבר תשעה ילדים).


בכל זאת, הבעיה של העלילה הזו נובעת מכשל ליהוקי - זו אמנם קלישאת ריאליטי, אבל "הפכים מתאימים" ולכן ציפיתי שדווקא לישיבת התפוצות יביאו סלבריטאים שממש לא משתלבים עם הנוף הטהור של הדת היהודית והם ההיפך משומרי חוק ומצוות. שי אביבי ומוקי (הרוקר הכי חננה בעולם, בערך) לא ממש משתלבים ברעיון הזה.


רון קופמן ואיציק זוהר - "הקהילה הגאה"
כבר בתוך פרק וחצי, הצליחה העלילה הזו להפוך לעלילה השנואה עליי. זה לא ייאמן - במשך ארבעת הפרקים האחרונים, כל מה שראינו היה את איציק זוהר בוכה על זה שהוא רוצה ללכת הביתה. לא רק שזה לא ייאמן, זה גם לא מעניין. כי הודות לכתוביות הפתיחה אנחנו יודעים שאיציק נשאר. אני מבין את הצורך להראות את הקושי שלו להסתגל למקום המגורים החדש שלו - בפרק אחד, מילא. אבל במשך ארבעה פרקים רצופים?! העלילה הזו היא החיסרון הבולט של העריכה האיטית, ואף גרמה לי להריץ את רוב החלקים האלה בשני הפרקים האחרונים.


יעל פוליאקוב ודורית בר-אור - מנזר מריה מגדלנה
זוכרים כשפריס הילטון וניקול ריצ'י יצאו לגור עם משפחת חוואים פשוטה? ככה, בערך, נראית העלילה הזו. וטוב שכך, כי מדובר בעלילה המצחיקה ביותר בתוכנית. הציוות של יעל פוליאקוב ודורית בר אור, שתי תל אביביות ציניקניות עם מאגר גדול ל-pop-cult references (כבר בפרק השני הם השוו את מצבם ל"אוז"), הולכות לגור במרחק של מטרים מבית קברות נוצרי שבתוך מנזר מריה מגדלנה. יותר גאוני מזה?


למרות שהעלילה נמתחת כהוגן ובינתיים מתמקדת בדברים טכניים לחלוטין (הנושא בפרק החמישי היה: "אוי ואבוי, אין מראה!"), היא עדיין העלילה המבדרת ביותר- החל מהבעיה שיש לדורית בר אור בקשר לשפם של הנזירה נטשה, ועד לתמונות של ג'יזס שתלויות ליד המיטה של השתיים.


צופית גרנט וילדיה רומי ודניאל - מזרח ירושלים
טוב, בואו נודה בזה. הזיווג של שתי בחורות צפונבוניות עם כמה נזירות נוצריות הוא אמנם זיווג משעשע ומעניין, אבל אין בו אפילו חצי ממידת האקטואליות הנצחית של הסכסוך הערבי-יהודי.


הפעם, אין שום כשל בקאסט. למרות שהיו יכולים ללכת על הרבה מאוד סלבריטאים אחרים וקצת יותר "בנאליים", החליטו להציג את ההבדלים בין הערבים ליהודיים בצורה משפחתית. צופית גרנט, האישה והסנסציה, מגיעה יחד עם שני ילדיה הקטנים למשפחת אבו סנינה.


בניגוד לעלילות האחרות, הפעם גם אין שום התמקדות בפרטים שוליים ולא מעניינים - הכל כאן דיבור לעניין ומתמקד באותו הסכסוך שכולנו חיים כל יום: ערבים נגד יהודים. הפעם המצלמה לא זזה הצידה ברגעים הכי מעניינים. הפעם העריכה מדגישה משפטים שגורמים לנו לחשוב על כל הסיפור הזה. עד כמה שהיינו רוצים שהעלילה הזאת תראה לנו ש"אנחנו לא כל כך שונים", ושכולנו רוצים את אותו הדבר - נכון לעכשיו, נראה כאילו שזה לגמרי ההיפך. משפחת אבו סנינה לא מתביישת להגיד כלום בנוגע ליהודים ובנוגע לישראל, בנוגע לשכניהם המתנחלים ובנוגע לעם היהודי בכלל. וטוב שכך, כי העלילה הזאת מראה את האמת ולא נופלת למוסרי השכל (אבל לא צריך לדאוג, בהמשך היא עוד תיפול).


הנוכחות של שני ילדים בני 13-14 מוסיפה נפח חדש לסיטואציה. שני הילדים לא יודעים להתנהג בצורה של "פוליטיקלי קורקט" כמו שצופית גרנט אולי מנסה לעשות. הם מתוחים מהמצב בו הם נתונים ומספקים חומר טוב לתוכנית - אי אפשר שלא לתהות מה מרגישה הנערה המתבגרת של משפחת סנינה כשרומי גרנט מסרבת ללבוש את מטפחת הראש הערבייה.


כן, יש לעלילה הזו חיסרון אחד - היא נופלת לדרמטיזציה מיותרת, עם משפטים מיותרים של צופית גרנט וילדיה: "מכוונים אליי אקדח לרקה", "הם שונאים אותנו". האחרון נאמר על ידי רומי גרנט ומוכיח במידה מסוימת, שלשים מצלמה מול שני ילדים בני 13 ולהגיד להם להביע את דעתם על הסכסוך היהודי-פלסטינאי, הוא לא תמיד הדבר החכם ביותר לעשות.


נינט טייב ובן ארצי - ג'מייקה
בזמן שהכתוביות קוראות לעונה זו "פעם בחיים: ירושלים", הצליחו להשתרבב שני אמנים לגטו דנהם שבג'מייקה. האחת היא הזמרת הלאומית (והמאמי הלאומית לשעבר), שבתכלס לא עשתה הרבה חוץ מלשחק ב"השיר שלנו", והשני הוא הבן של (וגם זה ששר את "אני אפס").


בינתיים, ממש לא קרה כלום בעלילה הזו. את נינט אנחנו בקושי שומעים, נראה כאילו היא לא רוצה לדבר יותר מדי ובעצם לא ברור איך נקלעה אל מול מצלמה. זה מפתיע, כי דווקא בן ארצי נראה כמו בחור מופנם וסגור הרבה יותר, והוא מקבל בינתיים את רוב הבמה.


כן, גם העלילה הזאת נופלת - מסיבות שממש לא ברורות לי - לדרמטיזצית יתר (בן ארצי, אחרי שרקד עם בחורה ג'מייקאנית, טוען שהוא מרגיש פולשנות), ומעבר לזה,  נראה כאילו אין להם הרבה מה לעשות שם. האם קיים עימות כלשהו בין הישראלי לג'יימקאני? האם קיים ביניהם קשר כלשהו בכלל?


בינתיים, הדבר היחידי שיצא מהעלילה הזו, הוא איזושהי תובנה מעניינת (כלומר: מציצנית) על בן ארצי, שטוען כי הוא מרגיש קטן ליד נינט וגם ליד אביו. הטון שלו משדר קנאות ומין גישה כזו של... "אני אפס". אפס או לא, לפחות יצא לנו לשמוע את נינט שרה קצת. מתי היתה הפעם האחרונה שהיא עשתה את זה? אי שם בניצנים, לא?


***


"פעם בחיים: ירושלים" מסתמנת כתוכנית ריאליטי עם המון בעיות, ובכל זאת - רוב העלילות שלה מסקרנות מספיק בשביל שאחזור גם בשבוע הבא, בשביל לקבל עוד איזה 2-3 דקות מסך של דורית בר אור ויעל פוליאקוב, ומקסימום חצי שיר של נינט. אם יהיה לנו קצת מזל, אולי בשלב קצת יותר מאוחר נתחיל לראות עימותים אמיתיים ופחות פחדנות.


תגובות (3)