ארכיון המסך המפוצל > 2009

מחיר ההצלחה

המתחרה הכי לא שגרתית בכוכב נולד, על הלבטים, החששות, והתנגשות השוליים עם המיינסטרים

מאת: איה זהבי פייגלין
פורסם בתאריך: 23/06/2009

* פורסם במקור בבלוג הלהקה

כן. הלכתי לאודישן של כוכב נולד.
מה זה אומר עליי?
מה זה אומר על כוכב נולד?


לא אשחק אותה קשה להשגה, ואפתח בזה שאחרי ששודר האודישן הראשון שלי, לא זזתי מהמחשב יומיים, כדי לראות מה כותבים. פחדתי. כי הלבטים אמיתיים. כי כל מה שכתבו לטובה ולרעה, קורה גם אצלי בפנים.


עברתי את האודישן.


וכמו שאמרתי לבנים, כך באמת היה, כי הבעיות הולכות ונהיות גדולות. צריכים להחליט. שברנו את הראש. מה זה יעשה ללהקה? באיזה אור זה יוציא אותנו? הרי התוכנית היא אנטיתזה לכל האני המאמין שלנו . אנחנו להקת רוק , אלטרנטיבית, עצמאית, לא מתפשרת, לא מה שהולך היום במיינסטרים, חלק מהטקסטים שלי זה לא בדיוק מה שאפשר לשדר בשעה שמונה וחצי בערב בערוץ 2, הקהל שלנו זה לא הקהל של הראל מויאל, ואולי הוא אפילו קצת סולד ובז לתוכנית שהיא סמל המסחרה, הרייטינג, הפלסטיק, האינסטנט. בקיצור, כל הסיסמאות (הנכונות מאוד). ואני? אני בכלל לא מעניין אותי לשיר שירים שלא אני כתבתי.


אמרו לנו "אתם רוקנרול! זה לא מתאים לכם!". אותי לימדו שרוקנרול זה חופש לעשות מה שבזין שלך, זה ללכת בדרך הכי פחות צפויה, הכי לא קלאסית. חשבתי לעצמי, רגע.. אם זה ככה, ללכת לכוכב נולד זה סוג של רוקנרול?!


אפשר להיות מאלה שיורקים על התוכנית מהספה. (כי הרי זה מה שאנחנו אוהבים, לראות משהו , או להיות חלק ממשהו באופן פאסיבי, ולהתלונן שזה חרא), ואפשר לקום מהספה, ולעשות שינוי. ושינוי אפשר לעשות רק מבפנים. התוכנית היא קוי מתאר, היא מסגרת .נכון , מסגרת זה חרא. מסגרת זה גבולות. אבל גם גבולות נועדו בכדי שימתחו אותם. ואולי דווקא כשאתה נמצא במסגרת , פתאום יש קונטרה לייחוד שלך, לצבע שלך. פתאום יש למה להשוות, יש משהו שנותן פרופורציה. פתאום אתה לא סתם ייצור תועה בחלל כלשהו. הבפנים של התוכנית, התוכן שלה, הוא מי שמגיע לאודישנים. הוא אנחנו. אולי אם היו מגיעים אנשים מקשת יותר רחבה של סגנונות מוזיקליים , התוכנית הייתה יותר מעניינת ? יותר איכותית? יותר צבעונית?


קומו מהספה ולכו תעשו משהו מועיל. כי אנחנו אוהבים להגיד שמיינסטרים זה מגעיל, אבל אם המיינסטרים היה המוזיקה שאתם אוהבים לשמוע? זה הרי עניין של טעם, אבל יש מן אמונה מרחפת כזאת , ואני מאמינה שזה בכל תחום באמנות, שאיכותי ומסחרי לא הולך ביחד. ומכאן, שאיכותי ומצליח לא הולך ביחד.


אנחנו "כל החתיכים אצלי" , לא מתביישים להגיד – אנחנו איכותיים. אנחנו גם לא מתביישים להגיד- אנחנו רוצים להצליח. להצלחה יש מחיר. כמו כל דבר טוב בחיים, לרוב לא תקבל אותו בחינם. יש מחירים שאתה מוכן לשלם, ויש מחירים שלא. נורא מגניב להיות להקת אינדי שארבעים תל אביבים מאוד מגניבים יגידו שהיא להקה מאוד מגניבה. אבל לא בא לנו להופיע לעד מול ארבעים איש. אולי זה אומר משהו על המוזיקה שלנו ואנחנו צריכים להבין את הלקח מהר? אולי. אני מעדיפה להאמין שזה עניין של חשיפה. כיום, החשיפה שכוכב נולד נותנת למי שמשתתף בה היא חשיפה שאי אפשר לקנות בכסף. יש לה מחיר אחר (לא, לא הרגשתי גאווה גדולה לשיר את שיר האודישנים).


אבל בדרך מעוותת כלשהי, המחיר וההקרבה פחות נוראיים מכל הצעה מסחרית אחרת שקיבלנו עד היום. יש דבר שלא מתפשרים עליו- חופש אמנותי. אמן שנותן למישהו "זר" להיכנס לתוך התחתונים של היצירה שלו יכול לכתוב עליה רקוויאם, כי היא בדרך לקבר. אתם יכולים לאהוב או לא- אבל אל תגעו, ואל תשייפו. היצירה, הלהקה, זה קדוש. ודווקא שם, בתוכנית ההיא, הם רק רוצים שאבוא הכי "איה" בפול פאוור. הכי סולנית של החתיכים. זאת אני, זאת הלהקה , וזה מה שהם רוצים.


יש פה משחק, ויש אינטרסים מאוד ברורים לשני הצדדים. ובנתיים הם הולכים לא רע יד ביד. אני באה עם אג'נדה ופאסון מאוד ברורים- סולנית של להקה שאני רוצה לקדם. והם? הם מחפשים את הטראבל מייקרית התורנית? את היוצרת? את הסולנית של להקת שוליים – הנה באים גם מהשוליים הצינים של תל אביב לתוכנית? לא יודעת וזה לא מעניין אותי, כי כל הנ"ל נכון.


אז באסה, יש מחיר והקרבה. אני אצטרך לשיר שירים ישראליים שאני אוהבת.


רגע. יש מצב שזה יכול להיות אפילו נחמד?


מישהו פעם אמר לי "זה לא רק מה שאת שרה, זה גם על איזו במה את שרה את זה". חשבתי שזה משפט מתנשא. מי אני שאחליט שהבמה הזאת טובה לי והבמה הזאת לא טובה לי ועל הבמה הזאת אני צריכה לישון ואחזיר תשובה מחר. מי ?! תביאו לי במה להופיע עליה – עכשיו ! אתמול בפריים טיים בערוץ 2, מחר במייקס פלייס בתל אביב, בחינם, על הרצפה. כל עוד אנחנו עושים את המוזיקה שאנחנו אוהבים ומאמינים בה, כל עוד זה כייף, כל עוד יש מה להגיד, רק תביאו במה.
שנתיים בתל אביב ולפעמים אני מסתכלת במראה ושואלת , אני אוהבת את הבחורה הצינית שנהייתי? או, אני באמת צריכה להמשיך ולקחת את עצמי כ"כ ברצינות? כי לפעמים זה פשוט קצת מעייף.


אתם יודעים מה? איזה בולשיט. הלכתי לכוכב נולד כי אני נמשכת למצלמות ולאור הזרקורים. יש לכם בעיה? קחו מספר ותחכו בתור. ערב טוב ניצנים.

תגובות (13)