ארכיון המסך המפוצל > 2009

דם אמיתי, עונה 2, פרק 2.

הפרק \"Keep This Party Going\" שודר ביום ראשון, 21/06/09. ספוילרים לפרק, גם בתמונות.

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 27/06/2009

"דם אמיתי" החלה את דרכה, לפחות עבורי, כסדרה חביבה וממכרת משהו, אבל לא נטולת פגמים. עם הזמן הלכה הסדרה והשתפרה, הדמויות הפכו מעניינות יותר, העלילות מהודקות יותר והדיאלוגים חדים יותר.


העונה השניה ממשיכה את המומנטום הזה, ונראה שעוד מרכיב חשוב נוסף לעסק: ההומור. בינתיים בעונה הזו אני מוצא את עצמי צוחק יותר ויותר מהדיאלוגים, ובפרק הזה הייתה כמות מרשימה של בדיחות טובות ורגעים מצחיקים.


מאד משעשע, למשל, לראות את אריק שואל בשיא הטבעיות: "יש לי דם בשיער?" או מקטר על מה שפאם תעשה לו אם תדע על כך. הסצינה של ג'ייסון ולוק (מקדונלד. כמו החווה) באוטובוס הצחיקה אותי בעיקר בשל הרקע מסביב שנראה כמו טיול שנתי של כתה ג'. המפגש של לאפאייט וג'ינג'ר (עם היריה) היה היסטרי לגמרי. ומה נגיד על אנדי לפלור שמנסה לרקוד? שהוא רוקד כמו חולה אפילפסיה על סמים? אז הנה, אמרנו! הסצינה של אריק וביל בקניון, החל בביל שמחמיא לאריק על השיער וכלה במוכרת שחושבת שהם גייז – מעולה! אפילו דיאלוג של סוקי וביל הצליח להצחיק אותי קצת (השיחה שלהם במיטה על ההבדל בין "סקס של השלמה" לבין "סקס של 'חשבתי שאתה מת'") וזה באמת הישג לא מבוטל. והיו גם שורות פשוט מעולות, ובראשן, כמובן, המשפט שלוק אומר לג'ייסון על שבירת הדגל ("Muslim Buffy With a Dick") שקרע אותי מצחוק, ורגעים קטנים כמו ג'סיקה שמחקה את ביל (איזה חיקוי אדיר! איזו שחקנית מוכשרת!) שהיו פשוט מצוינים.


אבל מעבר להומור, גם בפן העלילתי הסדרה חווה הצלחה קריאטיבית. העלילה של לאפאייט ואריק, למשל, סיפקה הרבה מאד רגעים יפים, פיתחה יפה את הדמות של לאפאייט (שמתגלה כשורד אמיתי), ונותנת לנו הרבה רגעים מעולים של אריק ופאם. בכלל, היחס של אריק לפאם לעומת מעמדו בקהילת הערפדים מזכיר לי קצת את ספייק ודרו בימים הגדולים.


העלילה של מריאן גם היא מעניינת, בעיקר בזכות הדמות האניגמטית הזאת והמשחק המעולה של מישל פורבס הכריזמטית. אהבתי את העובדה שסוקי מנסה לקרוא אותה ושומעת רק מלמולים בשפה זרה לא ברורה – זה מוסיף המון למסתורין של הדמות. עדיין לא ברור בדיוק מהי ומיהי, אבל למדנו שיש לה יכולת לשלוט על שינויי הצורה של סאם ולסחוף אנשים לריקודים מוזרים. אין לי מושג מה זה אומר – אבל זה מעניין...


הסיפור של טארה ו"אגס", מנגד, היה קצת מאולץ, בעיקר בשל המשחק הגרוע של השחקן של אגס, שמחוויר לעומת המשחק המצוין של ראטינה ווסלי (ונראה שהוא שם בעיקר כדי להסתובב חצי ערום), אבל אהבתי את ההצעה של סוקי לטארה לבוא לגור אתה וההתלבטות של טארה בעניין. אפשר לנחש שהעניין הזה ייצור מתיחות מעניינת עם מריאן. 


לעומת זאת, העלילה של ג'ייסון יותר ממוקדת, בעיני, במיוחד כי בפרק הזה ראינו שהוא נקרע בין ההישאבות שלו לעולם של הכנסייה הזו והרצון להשתלב, לבין מה שהוא יודע שהוא הנכון והמוסרי לעשות (הפלאשבקים לקטעים בהם הוא שמר על האנושיות של הערפד המסכן ההוא), כשהשיא היה עם שבירת הדגל שהוציאה ממנו את כל הרגשות בצורה יפה מאד. מעניין מאד לאן תלך הדמות שלו בהמשך.


בכל מקרה, מי שחשב שג'ייסון הוא המוגבל שכלית במשפחה, כדאי שיצפה בפרק הזה ויחשוב שוב. סוקי סטקהאוס, מה לעזאזל חשבת לעצמך?  לקחת את ג'סיקה לראות את ההורים שלה? באמת חשבת שהיא תעמוד מהצד ולא תעשה שימוש ביכולות שלה? ובאמת סברת שזה יכול להיגמר בטוב? מה נסגר אתך? מזל שביל הגיע בזמן כדי לנקות את הבלגאן שלך, יא מהבולה.


אהבתי את הקטע שבו ביל ביקש מהילדה (המתוקה להפליא) להכניס אותו פנימה. הוא נראה ממש מפחיד שם, ואם לא היינו יודעים שהוא לא באמת מסוכן, זה יכול היה להיות ממש קריפי. אבל רגע, האם הוא באמת בלתי מסוכן לחלוטין? ואולי הוא כן יהרוג אותם? לפחות הסצינה נבנתה באופן מפחיד מספיק בשביל שזה ייראה כמו קליף האנגר...


בסך הכל פרק מעולה במיוחד, שרק דבר אחד באמת הפריע לי בו (ולא ראיתי אף אחד מזכיר את זה, אז כנראה שהוא קצת נשכח) – בפרק הקודם ראינו את סוקי וטארה בוכות בכי מר רק מהמחשבה שהגופה שנמצאה היא של לאפאייט. והנה, לאפאייט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, ו... טארה לא זורקת אפילו מילה בהקשר הזה? כלום? בן הדוד הקרוב אליה כל כך נעדר מזה זמן מה ולא אכפת לה מזה? וסוקי? גם לא? בעיני זה ממש צורם.

תגובות (14)