ארכיון המסך המפוצל > 2009

הממיר 5/7/09

פולישוק, הפמליה, דני הוליווד, שבוע סוף, טניס מווימבלדון ועוד.

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 05/07/2009

10. "פולישוק" עונה 1, פרקים 9, 10. "פולישוק" ממשיכה להיות פנינה טלוויזיונית אמיתית בלוח השידורים הצחיח של ערוץ 2. שני הפרקים ששודרו השבוע היו פשוט מצוינים. הפרק הראשון עם השר המודח מיקי כץ (הופעה מצוינת של נבו קמחי שהצליח לגרום לי לרחם עליו ולשנוא אותו בו זמנית) שמאיים לקחת חזרה את המשרד שלו אחרי שזוכה היה מבריק במיוחד. השילוב של עלילת ה"יועץ הארגוני" שממליץ לסגור את המשרד כקטליזטור שמוריד את כץ מהכוונות שלו היה גאוני ממש. גם הפרק השני עם המינויים הפוליטיים היה חד מאד ושיקף באופן מפחיד את המציאות (אם כי היה מעט פחות מצחיק ומורכב מקודמו). במיוחד אהבתי את המונולוג של קוזו על ה"שכבות הארכיאולוגיות" ואת העימות בין סולי לבין ברוריה והדרך שבה סולי משפילה אותה בסיום הפרק. אפשר לומר בלב שלם ש"פולישוק" היא תכנית הריאליטי הטובה ביותר בטלוויזיה (וזו הייתה מחמאה, אם זה לא היה ברור).



פולישוק, פולישוק, פולישוק, פולישוק...

ועוד 10. "הפמליה", עונה 5, פרק 12. איזה סוף עונה נפלא קיבלנו מ"הפמליה", שהצליחה לעשות הכל נכון בפרק הזה: לרגש, להעציב, להצחיק, לשמח ו... כן, אפילו לחדש. לביקורת המלאה (שתי דעות אחרות - בהמשך).


9.5  "המשרד", עונה 5, פרק 11. The Duel. היה ברור שהסיפור על משולש האהבים דווייט-אנג'לה-אנדי יגיע לנקודת רתיחה מתישהו. והיה עוד יותר ברור שתהיה דרמה גדולה, ושהיא תהיה עשויה היטב, והכל הלך בהתאם לתוכנית. לביקורת המלאה

ועוד 9.5 "בטלסטאר גלקטיקה", עונה 4, פרק 21 (חלק ב' בפרק סיום הסדרה הכפול). אחת הסדרות הכי חשובות, מרתקות ומופתיות של השנים האחרונות אמרה לנו שלום, והיא בהחלט עשתה את זה בסטייל עם פרק כפול משובח ביותר. זה לא היה סיום מושלם לגמרי (היו לי כמה בעיות אתו, שאותן אפרט בהמשך) אבל הוא בהחלט היה מספק, מרתק, מפעים ובעיקר - כמו תמיד - סיפק המון רגעים קטנים ואנושיים נפלאים. לביקורת המלאה



סיילון ולהתראות


9. "צ'אק" עונה 2, פרק 11. סדרות אמריקאיות נוהגות בד"כ לרקוח פרקים מיוחדים לחג המולד, ו"צ'אק", מסתבר, לא שונה מהן בכך. לזכותה ייאמר שהפרק באמת היה מיוחד ואף מוצלח ברובו, כשרובו המכריע של הפרק התרחש ב"Buy More" והתמקד בעלילה אחת מהודקת. אהבתי מאד את החיבור בין צ'אק לבין  נד החוטף והמתח שנבנה יפה בחלק הראשון של הפרק. הגילוי על כך שה"נושא ונותן" הוא בכלל סוכן של "פולקראם" היה באמת מפתיע ולקח את הפרק לכיוון מעניין. חוץ מזה, גילויי אומץ הלב של מורגן ושל הקפטן היו מרשימים ומשעשעים, למרות שלא זכו להתייחסות מבנות הזוג שלהם (אבל היי, אנחנו יודעים שהם אמיצים וזה מה שחשוב, לא?), אבל הקטע עם לסטר שמנשק את אנה כבר היה יותר מדי בשבילי. בכל מקרה, מאד אהבתי את הקטע החשוב והדרמטי של הפרק – שרה רוצחת בדם קר את הסוכן מול עיניו הנדהמות של צ'אק שאין לו מושג מה הנסיבות האמיתיות לרצח הזה (ההבנה שלה שאם הוא יישאר בחיים חייו של צ'אק בסכנה ממשית) – מהלך תסריטאי נבון שיוצר קונפליקט יפה בצורה לא מלאכותית ומאולצת מדי, ובלי לפגוע באינטגריטי של הדמויות. אחלה פרק, אחלה עונה, אחלה סדרה.


6. יצא לי לצפות השבוע במספר פרקים של "דני הוליווד". אין מה לומר – הקונספט של הסדרה ממש מצוין (לא פלא שרשתות זרות הביעו בו עניין), במיוחד בעונה הנוכחית שעוסקת בשנות ה- 80, שמטבע הדברים קל לי הרבה יותר להתחבר אליה. הרבה מאד רפרנסים וקריצות חביבות יש בסדרה, כאלה שממש נוטעים בי תחושה של נוסטלגיה: עיתון "חדשות", "ציפורה", מני פאר והתכנית "ממני", "סיבה למסיבה", "שושלת", "זיפ" (משקה שובב!), ריצ'ארד קליידרמן (ש"הופעת האורח" שלו באמצעות עודד פז הובילה להרבה בדיחות משעשעות על חשבון מוסיקת המעליות והפריזורה שלו, אם כי גם ללא מעט רגעים מביכים בדביליותם) ועוד ועוד. גם השירים בפסקול מעולים ועובדים היטב. חבל רק שבחרו להפוך את הרעיון המצוין לטלנובלה משמימה שמובילה לעלילות צפויות, ארוכות ומייגעות שגרמו לי בעיקר לכאב ראש. חוץ מזה, יש יותר מדי בעיות של עקביות (דמויות שמשתמשות פתאום בביטויים משנות ה- 2000 וכו') שנובעים בעיקר מעצלות תסריטאית ומעט מדי רגעי שירה אמיתיים (זו אמורה להיות דרמה מוסיקלית יומית, לא?). אם היו עושים סדרה רצינית של 13 פרקים בעונה ומשקיעים יותר בעלילות ובדמויות, זו הייתה יכולה להיות סדרה ממש בומבה.

5. "הפמליה", עונה 5, פרק 12 (דעה אחרת) -  התאכזבתי מאד מהפרק הזה, כמו גם מכל העונה הזאת. דווקא בגלל הפוטנציאל שהיה גלום בפרק הזה הוא אכזב אותי במיוחד. שוב עמדה בפני התסריטאים ההזדמנות ליצור משהו שישבור קצת את השגרה וייצור עניין לקראת העונה הבאה. העימות בין וינס לבין אריק וההתפרצות הלא אופיינית של וינס יכלו להיות הבסיס לסיפור מצוין בעונה השישית, אבל במקום לשלוח את אריק לקריירת סולו ולראות איך הדינאמיקה בין החברים משתנה באופן דרמטי ואולי לתת לאריק ולוינס פן חדש בדמויות שלהם (שנקרא לו בשפה פשוטה: "אישיות") בחרו הכותבים בפעם המי יודע כמה להשתפן ולהחזיר את המצב לקדמותו. מה בדיוק יצא מכל העניין הזה? פשוט מיותר. ותסלחו לי, אבל הקטע של מרטין סקורסזה האגדי שמתעניין בוינס על סמך צפיה בקטעי המשחק שלו לא רק שלא ריגש אותי אלא גרם לי בעיקר לגחך מול הטלוויזיה. מה לעשות, אני לא אוהב שמזלזלים בי כצופה. אין לי בעיה עם זה שה"משבר" של וינס ייגמר (היה צפוי שזה יגיע) אבל ככה? בכזה רישול? לא חראם? אני לא ממש מצפה בכיליון עיניים לעונה הבאה.


וגם:


אם יש דרך אחת לתאר את "הפמליה", זה להגיד שהיא מגניבה. העלילה אף פעם לא חזקה, אבל לפחות יש הרבה רפרנסים מצחיקים, עלילות קצרות משעשעות, דמויות סימפטיות והרבה הרבה כוכבים אורחים. בקיצור, זו סדרה מגניבה. לא עמוקה, מלאת רבדים. ואין עם זה שום בעיה- זה טוב שיש גם סדרה שלא צריך לחשוב בה יותר מידי, ועדיין ליהנות. אבל כנראה שלכל דבר יש גבול, ופרק סיום העונה החמישית חצה אותו. העונה החמישית עצמה התאפיינה מבחינתי בסגנון קצת יותר מתמשך - במשך כל העונה ניתנה ההרגשה שוינס נמצא במקום לא טוב, ואם נעצור לרגע ונחשוב על שחקנים במציאות שנכנסו לנקודות שפל שכאלה בקריירה שלהם, רובם לא יצאו מהשפל הזה, ולכן, גם כשוינס קיבל את התפקיד שרצה בסרט הכבאים, היה ברור שמשהו עוד ישתבש, וכך אכן קרה, ווינס חזר להיות מחוסר עבודה. אז הוא החליט לחזור לבית בו גדל. ועכשיו, בואו נחשוב איפה וינס היה בתחילת העונה, אחרי הפיאסקו של "מדיין" – מחוסר עבודה, ומחוץ ללוס אנג'לס. אז איפה אנחנו עכשיו? בדיוק באותו מקום. שום דבר לא השתנה במשך כל העונה. ברגע שהבנתי שזה מה שקורה על המסך, הרגשתי שאני צופה באותו כלב שרודף אחרי הזנב שלו.
במהלך הפרק נרשמה חזרה למקורות - וינס חזר לגור עם אימא שלו ואפילו מוצא לעצמו זמן לחדש קשרים עם אהובתו מתקופת הילדות. כיף, כיף, כיף. והנה, כמה דקות לפני סוף הפרק, ופי נפער מול המסך – וינס ואריק רבו, באמת! זה הרגיש כמעט כמו קונפליקט בסדרה הזו. כמעט כמו התפתחות דרמטית רצינית. אריק חזר ללוס אנג'לס, וינס נותר לבדו (פלוס אותה חברה נושנה) בניו יורק. דקות ספורות לפני סיום הפרק (והעונה) ונראה כאילו שבעונה הבאה שני החברים הכי טובים יהיו בנפרד, קצת כמו הפרידה בין וינס לארי אי שם בעונה השלישית. אלא שאז הגיע פתאום הטלפון ממרטין סקורסזה, וינס חזר ללוס אנג'לס, התנצל בפני אריק, THE END. אני מצטער – אבל זה כבר הקש ששבר את גב הגמל. לייצר כזו התפתחות דרמטית ולפתור אותה בצורה קלושה כלשהי רק כדי שיהיה האפי אנדינג לעונה? ההופעה של סקורסזה הייתה מגניבה, והרעיון לעונה הבאה (וינס מככב בסרט של סקורסזה) נשמע מגניב, אבל מתי הכותבים בסדרה יבינו שיש פעמים (גם אם מעטות) ש"מגניב" פשוט לא מספיק? לפי הפרק הזה, רחוק הוא עוד היום. בינתיים, אני מצפה בכיליון עיניים לעונה הבאה. היא תהיה מגניבה (ג'וני).



מה השורה שלי?

4. ניסיתי, בחיי שניסיתי, לתת צ'אנס הוגן ל"שבוע סוף". אחרי שלא צפיתי בתכנית מאז בערך התכנית השלישית נתקלתי בה במקרה השבוע, והחלטתי לבדוק אותה שוב. באמת שעשיתי מאמץ לשרוד תכנית שלמה, אבל הגוף בגד בי. מה לעשות, הכתיבה עצלה ולא חדה, ה"דמויות" משעממות, מרבית החיקויים חיוורים (למשל: ה"חיקוי" של רביבו וברקוביץ' – החיקוי של רביבו לא היה דומה לכלום, וברקוביץ' היה מבוסס על שטיק אחד. בזבוז זמן). רוב השחקנים די מאכזבים (לא חבל על עופר שכטר? יש לו פוטנציאל גדול הרבה יותר מזה. ורותם אבוהב לא עושה לי את זה. מצטער). הסיבה היחידה לצפות בתכנית הזאת היא שני כהן שהפליאה בחיקוי מרהיב של ליטל שוורץ (אם לא הייתי יודע שזה חיקוי הייתי משתכנע שזה המקור), אולי שייתנו לה פשוט תכנית משלה ונסגור עניין?


ועוד 4. מה שנחוץ לרווק, חלק 5. גם אם נתעלם מהספר המופלא שעליו אמורה הסדרה הזו להתבסס, גם אם נסלח על רצח האופי המכוער שנעשה לכל אחת מהדמויות האלמותיות ההן, הרי שאי אפשר לסלוח ל"מה נחוץ לרווק" על השעמום היומרני המפציע על המסך מידי יום א'. דמויות מטופשות המתנהלות באופן מגוחך מסצינה עלובה אחת לאחרת. שום הומור, שום דרמה, שום היגיון. רק שעמום מתמשך. ביזיון אמיתי. (זלפה). 

3. "אחת שיודעת", עונה 2, פרק 11. אין ספק שלסדרה הזאת יש בעיה קשה – יותר מדי דמויות משעממות ומעצבנות. וכשפרק מסוים מתמקד ברוב הדמויות האלה, הוא לא באמת יכול להיות טוב. סרינה, למשל, יכולה להיות דווקא סבבה כשהיא עם בלייר או צ'אק, אבל ה"עלילה" שרקחו לה הכותבים עם הדמות האיומה של ארון – היא "משקרת" לגבי הנטיות הבלייניות שלה וארון מגלה על זה אבל בסוף הם מתפייסים - הייתה סתמית ומביכה ממש.
שום דבר לא יגרום לי לחשוב שנייט ארצ'יבלד מעניין בדרך כלשהי או שצ'ייס קרופורד יודע לשחק משהו שהוא לא מלפפון, אז כשהדמות שלו מקבלת נפח משמעותי בעלילה אני מוצא עצמי בעיקר מפהק. ומה עוד אפשר לומר על ונסה וג'ני ו"משולש האהבים" שלהם עם נייט, שראוי לתואר "משולש האהבים הכי משעמם וחסר כימיה אי פעם"?  נו, העיקר שכולם התפייסו בסוף – עד הפעם הבאה.  דווקא הסיפור של בארט באס וה"סליק הסודי שלו" עם המידע על הסודות הכמוסים של בני המשפחה החדשים שלו יצר קצת עניין, ולפחות קיבלנו את צ'אק במיטבו מציג בפני אריק (אני אוהב את החיבור שלהם) את הסליק. והייתה גם בלייר שהייתה במיטבה בפרק עם הטיולים שלה ברחובות ואת דורוטה האחת והיחידה (אהבתי את הקטע שבלייר "חוטפת" אותה), אבל היה מעט מדי ממנה ויותר מדי מהאחרים.


1. בימים האחרונים יצא לי לצפות לא מעט בשידורי הטניס מהטורניר האגדי בווימבלדון שכרגיל מספק הרבה דרמה ואקשן (ואפילו הופעה מרשימה של טניסאי ישראלי – דודי סלע). אלא שעל ההנאה מהשידורים מעיבה העובדה שהערוץ מתעקש לשבץ שוב ושוב כשדר ופרשן בהתאמה את צמד-החמד של אייל קיציס ושלמה צורף. קיציס עצמו הוא אדם מוכשר ובאמת אוהב טניס אבל הוא הולך לאיבוד במהלך השידור ולא מספק את הצבע וההומור שאפשר היה לצפות ממנו. ממש התאכזבתי ממנו. צורף, לעומתו, פשוט בלתי נסבל, לא סותם את הפה לרגע ולא מוסיף שום דבר לשידור. באופן אישי אני מעדיף בד"כ פרשנים צבעוניים וכריזמטיים על פני אנשים יבשים, אבל המקרה של צורף מוכיח שלהיות "צבעוני" זה לא בהכרח דבר טוב. דווקא פרשנים אחרים, כריזמטיים הרבה פחות ממנו, כמו ליאור מור ובעיקר עודד יעקב מאירים את עיניי בפרשנות נבונה ולא מתלהמת. חבל שלא משבצים אותם מספיק ומתעקשים לשבץ את צורף במשחקים חשובים. זה עושה לי בעיקר חשק לצפות ב- "Mute".


לשולי הממיר


* ליסה וייל (פריס מ"בנות גילמור") התארחה ב"האנטומיה של גריי".

* אלכסנדר גולד (שיין מ"העשב של השכן") התארח כבן של אחת מקורבנות הרצח ב"החיים על פי נד".


* לי טרגסן (טוביאס ביצ'ר מ"אוז") התארח ב"כריסטין הישנה".

* פרנסס קונרוי ("עמוק באדמה") גנבה את ההצגה ב"איך פגשתי את אמא" בתפקיד אמו של בארני. Dress up!

תגובות (48)