המסך המפוצל

דברים שרואים משם

לאחר שלושה שבועות של שמות מוזרים, חוזר הטור לעסוק בדבר האמיתי: כל מה שלא אמיתי. והפעם: נקודות מבט

מאת: נעמי וינר

פורסם: 22-07-2009
24 תגובות

\"הכל תלוי בנקודת המבט\", אומרים לכם אנשים מרגיזים שמתווכחים אתכם, לרוב בנימה מתנשאת-משהו המרמזת שזה אולי תלוי בנקודת המבט, אבל זו שלהם יותר נכונה. בטלוויזיה, מצד שני, זה דווקא נכון לחלוטין. ומכיוון שכך, נקודת מבט היא אחד מהדברים שמרמים הכי הרבה, בהכי הרבה עליצות. וכיוון שכך 2, היא תככב בקאמבק הגדול של רמאויות סט, אחרי שנדדנו שלושה שבועות בנפתולי השמות המוזרים.


בדרך כלל כשאומרים נקודת מבט, על סט, לא אומרים נקודת מבט. אומרים POV – ומתכוונים לנקודת המבט, ה- Point Of View, של הדמות בסצינה. זה אחד מהקאטים הכי מוכרים, ולמעשה גם מהראשונים בהיסטוריית העריכה: הנערה הכלואה מביטה בחלון – קאט – דרך החלון רואים את חיל הפרשים מגיע להציל אותה. מה מבינים? שבעודה עומדת להתייאש ולהכנע לשודדים האיומים, חיל הפרשים מגיע. ממש באותו רגע. מה קרה למעשה? מתישהו צילמו את הנערה בחדר, מביטה בדיכאון וערגה (ואז בהפתעה ושמחה) לנקודה כלשהי. מתישהו אחר לגמרי, לפעמים לא באותו יום, ולא תמיד אפילו באותו בית, צילמו את חיל הפרשים דרך החלון. למעשה, יכול להיות שכדי להמצא במקום שנוח לחיל הפרשים (או זול יותר להפקה), הוציאו את החלון לגמרי החוצה.



להשכרה בת\"א: דירה מאווררת, חלון לכיוון מערב

צילום POV הוא בהגדרה רמאות: אם המצלמה עומדת איפה שאמורה היתה להיות הדמות, הרי שהשחקן לא יכול להיות שם. למעשה, לא ממש צריך אותו ל-POV שלו. למעשה 2, בדרך כלל מצלמים את ה-POV אחרי שהשחקן הלך. ואם זו ההגדרה, אפילו לא צריך לטרוח ולהגיד \"נרמה את זה\": אומרים POV, וכולם נערכים בהתאם. כיוון שהשתכללנו קצת מאז ימי חיל הפרשים ההוא, קיימות מגוון הערכויות שונות לנושא. המצלמה, למשל, יורדת בדרך כלל מהחצובה הקבועה והמאוד סטאטית שלה, ועוברת להתיישב על משהו \"נושם\" יותר, שייתן תחושה שבאמת מדובר בנקודת מבט של אדם – נאמר, על הכתף של הצלם, או על סטדי-קאם או אפילו על אותה חצובה, אבל כששק חול חוצץ בין ישבנה העדין של המצלמה לראשה המקובע של החצובה.


לפעמים ההערכות הזו הופכת להיות מופת של יצירתיות: שינויי פוקוס שמדמים את פעולתה של העין האנושית, זוויות צילום גבוהות או נמוכות שמראות את העולם מעיני הדמות לא רק פיזית אלא גם אקספרסיבית, וכהנה וכהנה.


אבל POV היא לא נקודת המבט היחידה על הסט, ובוודאי שלא התעלול היחיד שמשחרר שחקנים הביתה. קיימת גם נקודת המבט הידועה OTS – Over The Shoulder, מעבר לכתף. בצורתה הטהורה, OTS היא בסך הכל עמדת מצלמה נוחה, המאפשרת לראות דמות אחת בקלוז-אפ, גדולה ומקרוב, בעודנו \"מרגישים\" גם את הדמות השניה בפריים, ואפילו מרוויחים את התגובות שלה תוך כדי. אבל מכיוון שהיא כל כך נוחה ומקובלת, בארצות חסכניות במרכז הלבנט משתמשים בה לא מעט כדי לרמות. השחקנית ממהרת להצגה? אין בעיה. מצלמים את הסצינה שלה עם כובע. למה כובע? כדי שהיא תוכל להצטלם ב-Two Shot עם המאהב הלטיני שלה, לבד בקלוז-אפים שלה, ולא להיות שם כשמתאמת ההפקה, שיש לה שיער בערך באותו צבע אבל לחלוטין לא באותו אורך, מספקת את הכתף עבור ה-OTS שלה. באדיבות הכובע, ובאדיבות הסוודר הורוד-צעקני של ההלבשה.


למעשה, לא רק מדינות במרכז הלבנט מרמות ככה: אפשר לראות פרקים שלמים בסדרות המגיעות ממדינות תקציביות יותר, שדי ברור בהם שאחד השחקנים לא היה יכול להיות על הסט בכלל, וצולם בנפרד, כשנקודת המבט שלו ונקודת המבט מעבר לכתף מספקות את האשליה. אם מישהו מוצא פריים אחד בפרק Midnight של דר\' הו (עונה 4, פרק 10), שבו גם הדוקטור וגם דונה נמצאים – לא מאחורי גבם, לא דרך מסך, אלא פנים אל פנים – הוא מקבל ממני סוכריה. גדולה. אם תשימו לב טוב טוב, לא רק שהדמויות נפרדות כל הפרק, אלא שגם הסצינה היחידה שלהם \"ביחד\", בסוף, מצולמת אך ורק מ-OTS.



לא מסוגל להסתכל על עוזרת ההפקה בפאה


ולסיום-סיום-סיומת, בואו נביא לקדמת הבמה נקודת מבט שמשתדלים להתעלם ממנה: נקודת המבט של המצלמה. הרי המטרה של רוב הסדרות היא שתשעו את אי-האמונה שלכם כשאתם צופים בפרק. תשכחו (כמעט) לחלוטין שמדובר בשחקנים שצילמה מצלמה וביים הבמאי והאיר התאורן וערך העורך – שתרגישו כאילו מדובר באנשים אמיתיים שאתם מציצים לחייהם כרגע. אי לכך ובהתאם לזאת, בדרך כלל מנסים להפוך את אמצעי הצילום, ובמיוחד המצלמה, ל\"שקופים\", לא נראים.


לצורך כך, מרמים די הרבה. אם כבר הזכרנו קודם פוקוסים שמדמים את העין האנושית - שימו את היד בין הפנים למחשב, והתמקדו ביד. אתם לא יכולים לקרוא את הטור, נכון? הוא מחוץ לפוקוס. (אבל אתם כן קוראים את השורה הזו. רמאים). אם תעבירו את המבט מהיד שעדיין נמצאת שם אל המחשב, תוכלו לקרוא, אבל היד תהיה מטושטשת. זה קטע כזה עם העין האנושית, היא מתפקסת. והמצלמה? נולדה כדי לחקות אותה. עקרונית, אפשר ליצור פריים שכמעט כולו בפוקוס, אבל לא עושים את זה. מרמים. בכוונה תחילה מטשטשים את הרקע או את קדמת הפריים, שיראה אמיתי. אם מזיזים את המצלמה, ממשיכים להתמקד באותו אובייקט, ומתאימים את הפוקוס כשהוא מתקרב ומתרחק – כמו שהעין עושה. לפעמים עוברים בין פוקוסים כאלה, בדומה למבט שלכם מהיד למחשב. בלוס אנג\'לס ובפיצ\'רים שהם קו-פרודוקציה עם ארצות לוס-אנג\'לסיות יש אפילו עוזר צלם אחד מיוחד, Focus Puller.


למעשה, אם התחלנו ב-POV, הדוגמא החביבה עלי ביותר לקאט הידוע \"איש מסתכל במשהו – קאט – רואים את האובייקט עליו הוא מסתכל מנקודת המבט שלו\", דווקא לא כוללת קאט. במאים ריאליסטים מעדיפים לראות את האיש המביט בשלושת-רבעי-פרופיל, כך שאפשר לקלוט את העין שלו וגם את האובייקט שעליו הוא מסתכל באותו פריים, ואז להזיז את הפוקוס מהעין החדה לאובייקט שקודם היה מטושטש, או ההפך. זה גם הרבה יותר דומה לפעולה שהעין עושה, וגם קולט את התגובה של השחקן באותו כסף. אה, באותו שוט.


ומצד שלישי, לפעמים דווקא רוצים לשבור את הרמאות הזאת. כשבאפי מביטה ישר למצלמה בפרק המחזמר (נחשו של איזה סדרה...), ואומרת \"And you can sing along\", ג\'וס ווידון היוצר רוצה שתשימו לב למצלמה – גם כי זה מגניב, באפי מדברת עם הצופים דרך הטלוויזיה, וגם כי הוא רוצה שתבינו שמה שהיא שרה, Life\'s a Show, and we all play our parts, נוגע גם אליכם. כך גם ב\"המשרד\", שאוהבת מאוד לשבור את כל הכללים. שם משתמשים הרבה בנקודת המבט של המצלמה – לא רק כשהדמויות מיישירות מבט, אלא גם כמשהו שכל הזמן מסתובב במשרד, וכאילו קולט במקרה מה שקורה מסביב, לטובת התחושה הריאליסטית.


ככה זה היום. כשרוצים לעשות משהו ריאליסטי, לא מחביאים את המצלמה ומדמים את החיים האמיתיים. גורמים לה לשחק בעצמה דמות – של מצלמה דוקומנטרית. כי הרי ידוע שדוקומנטרי זה הרבה יותר אמיתי מהחיים!


לפחות מנקודת המבט של לוס אנג\'לס.