ארכיון המסך המפוצל > 2009

הדרך לכוכב - ריח של גמר באוויר

התקווה לעונה מוצלחת נגוזה בשנית, אבל אולי בכל זאת יש סיכוי לסיום נורמלי?

מאת: mwallens
פורסם בתאריך: 11/08/2009

זהו, אפשר כבר להריח את הגמר מדשדש ובא: מחד בכל שתי דקות עוברים לפרסומות, ומאידך איכות הביצועים משתפרת. אם ספיישל שלומי שבת בשבוע שעבר זרק את כל המתמודדים שלנו אל מֵי הזמר הים תיכוני, וברוב המקרים הפיק תוצאות בינוניות עד פושרות מינוס, אז באו השבוע שני ספיישלים שהחזירו לעונה החיוורת הזו מעט צבע ורדרד לחיוורון, ובראשם הספיישל הנהדר של גידי גוב, שהיה כנראה התכנית הכי טובה העונה אחרי ספיישל ה-'s80.

החזרה מהמצולות של חובי סטאר הפכה את התכניות השבוע למתוקות במיוחד, רק בכדי לחוות את מפח הנפש השני בפחות משבועיים כשהוא הודח בשנית ביום שני. ועל כך נאמר, אין מתמודדים גרועים, יש עונות גרועות. אם עומר אדם לא יפקוד את חלום הבלהות שלנו גם בעונה 8, אפשר לקוות שלפחות העונה הבאה תהיה יותר טובה מהנוכחית.

עם זאת, האמת חייבת להיאמר. חובי השבוע לא היה במיטבו. וגם בסטטוס שכזה, הוא עדיין היה יותר טוב מלירן דנינו בשיאו - אליו הגיע השבוע. גם חובי וגם ולדי בלייברג נתנו ביצועים פושרים למדי יחסית לעצמם בערב "היהודים". חובי הסתכן כשבחר שיר לא מוכר ונפל, ולעומתו ולדי שהלך על שיר מוכר, על אף ביצוע "להקת רוק כבד מסקנדינביה" (ותודה לגל אוחובסקי על הדימוי) הצליח להינצל מההדחה. על זאת הוא פיצה בביצוע שלו ל"ערב אבוד" בספיישל "גידי גוב" בערב הקודם. זה היה ללא ספק, הביצוע הכי טוב השבוע, הן בחלק הא-קאפלה שלו (אגב, היחיד שההפקה השקיעה בו בא-קאפלה בעבר היה בועז מעודה) והן בחלק הקצבי. שיא הביצוע היה הריקוד והשואו עם הבלונדה מהקהל שלא ידעה מה נפל עליה. בלכתו של חובי, נאמץ את ולדי, ואך בתנאי שהפֵן המזעזע שהודבק לו ביום שני לא יחזור בשנית.



המודל לחיקוי החדש של ולדי

אם בשבועיים האחרונים היה זה ולדי שהכניס אותנו שוב ושוב בכוח למחוזות ילדותו ולסיפור האישי אודות אב לא ידוע, אז השבוע היתה זו מורן מזוז שהשתמשה במניפולציות ההדמעה שבאות לה בטבעיות. מריחים גמר באויר, כבר אמרנו? אין ספק, הקרבות של מורן בחיים הם קשים, וגם האדם הציני ביותר לא הצליח שלא ללחלח בספיישל גידי גוב למשמע הכאב שלה ב"מה אתה בכלל יודע על אהבה" - על הפגיעות החוזרות ונשנות שהיא חווה בתחום הזה בחייה. אבל הלחלוחית בעין מתייבשת מהר מאוד בתכנית אכזרית ותחרותית כמו זו. כשביום שני היא הכניסה שוב את המימד האישי לתוך השיר "אין לך מקום", זה כבר לא עזר לה. כשהיא חנוטה בשמלת הסבתא מאשדוד עם עגילים לא תואמים, מורן הביאה ביצוע מונוטוני על סף מרדים, כזה שניסה להתעצם בכל רגע לקראת שיא - שמעולם לא הגיע והסתיים בצורה חסרת פואנטה.

ומהתייפחות להתייפחות מצחוק – ראם כהן. ראם בכלל במקצוע הלא נכון. יכולות השירה שלו הן זניחות ביחס לטקסטים השנונים והמושחזים שהוא מנפיק מפיו מדי שבוע. השבוע הוא הצליח להכניס את ההומור המאפיין אותו אל תוך השיר שלו. הביצוע ל"שחק אותה" של היהודים בגוון החפלה היה פשוט מפיל מצחוק, מצאתי את עצמי מביאה אותה בדרבוקה על השולחן בסלון, וכמעט שפצחתי במקביל בריקודי בטן סוערים. תכניות לעתיד: יצטרף לקאסט של "שבוע סוף" ויגיש פינה ב"צחוק מהעבודה" על מאחורי הקלעים של "כוכב". זה לא שבמוסיקה הוא רע. הוא מדויק ומהוקצע, רק שבנישה שלו אין יותר מדי מקום להתפתח. ובמילים אחרות: אם אתה הולך כמו ברווז, נשמע ונראה כמו ברווז – אז כנראה שאתה... אייל גולן. ואחד כזה מספיק לנו, תודה.

לירן דנינו ומיי פיינגולד, המתחרים השבועיים בקרב השופטים (ויש להדגיש – בקרב השופטים) בקטגוריית "הביצוע המצטיין" קיבלו השבוע מתנה. חוץ מכרטיס בטוח לגמר עבור כל אחד מהם, החליטו לצ'פר אותם בספיישל "היהודים". זה שכל אחד מהם נשען בקולו על הדמיון בינו לבין סולן/ית "היהודים" זה לא סוד. מיי הושוותה לאורית שחף מיומה הראשון בתכנית, ואחרי הביצוע של לירן השבוע, אם למישהו עוד היה ספק, אז היה ברור שהוא אחיו התאום של טום פטרובר.

כבר התרגלנו לשמוע את לירן מבצע שירים באותו פורמט "רוקיסטי" (וזוכה על בסיס קבוע וללא כל הצדקה להשתפכויות חוזרות ונשנות מהשופטים), אבל השבוע לפחות הוא באמת השתפר– בעיקר בביצוע של  "אלף כבאים" של גידי, אז אם לגמר הוא יגיע בכל מקרה בעיניים עצומות, לפחות אפשר להתנחם בכך שזה לא 'לא מגיע לו לחלוטין'. מיי זה כבר סיפור אחר. דווקא בגלל שהיא ניסתה לחמוק מהזהות שהדביקו לה לסולנית היהודים, לקחה ביצוע שהייתה יכולה לחפף אותו בקלות עם רוק וגיטרות, והפכה אותו על פיו לנישת ה- groovy funk – אני מצדיעה לה. השבוע נכנעתי וגם אני נכבשתי באדום האדום הזה. היא ללא ספק הרוויחה את לחם הגמר ביושר.



זה מטוס? זו ציפור? לא, זה חובי שוב עף

ומשהו על הספיישלים: קצת הובכתי השבוע מכך שהחבר'ה היו כל כך אדישים במפגשים עם גידי גוב, שהוא דמות מפתח בבידור הישראלי לדורותיו, זמר שאחראי לנכסי צאן וברזל במוסיקה הישראלית, ושאינספור יצירות ישראליות מזוהות עם הקול שלו. דווקא "היהודים", שהם אמנם להקה משובחת, אך בעלת עשירית מהרקורד המקצועי של גוב, זכו לפרצי התרגשות רבים אצל המועמדים. הגדיל לעשות לירן דנינו שהתבייש לשיר בפניהם מחמת כבוד המעמד, בעוד שאצל גידי גוב הרגיש כאילו הוא על ספת הפסיכולוג.

בכלל, נוצרה התחושה שהדור הצעיר לא מתחבר לגידי גוב ולא מעריך את יוצרו ופועלו. אולי זו רק התחושה שלי, בגילי המופלג עם הזיכרון של גידי עוד מימי פסטיבלי הילדים ו"זהו זה", כשהוא היה עם קול מלאכי, משקפיים ענקיים ומצחיק כמו שד. מרבית המועמדים שנולדו בימי התקליט "אין עוד יום" בשנות ה-90, והלכו לישון לפני ששודרה "לילה גוב", פשוט לא קולטים את גודל המעמד. כך גם הביצועים עצמם התרכזו יותר בחדשים של גידי ופחות באלה של ימי יוני רכטר המשובחים, משלהי שנות ה-70, וחבל שכך כי יש שם אינספור יצירות מופת. בעונה הבאה אני דורשת ספיישל יוני רכטר וספיישל דני סנדרסון עם מחווות ל"כוורת" ו"גזוז".

לסיום, כמה מילים על הגמר. אחרי שחנטו אותם בחליפות ארוכות ב-42 מעלות בכנרת בשנה שעברה, חשבה ההפקה כיצד היא יכולה להתעלות על זה ולהצליח להתעלל עוד יותר בפיינליסטים. הבחירה היתה להעביר את הגמר למקום היחיד בארץ בו עוד יותר חם ומהביל – אילת. בעוד פחות משלושה שבועות יצעדו לשם בבטחה שני מתמודדים: מיי פיינגולד ולירן דנינו. מי בזכות ומי בחסד. זהותו של המתמודד השלישי עדיין לוטה באפלה. הרגש מכוון לרוני דלומי או ולדי בלייברג (שאפשר ורצוי ששניהם יגיעו לשם), בעוד שהמציאות כנראה תכתיב את מורן מזוז. נו, תמיד היה יכול להיות יותר גרוע. לו עומר אדם עדיין היה פה...

תגובות (61)