ארכיון המסך המפוצל > 2009

לא עוד סדרת נעורים

חשבתם שכל סדרות הנעורים הן אותו הדבר? תחשבו שוב. או בעצם...

מאת: ג'וני
פורסם בתאריך: 21/08/2009

*הכתבה כוללת ספויילר לעונה הראשונה של 'The O.C'.

כולנו עברנו את התקופה הזו – התיכון. גיל ההתבגרות, הורמונים מתפרצים, הורים חטטניים, מורים מעצבנים. רובנו עברנו את תקופת התיכון האפלה ההיא לצידן של תוכניות טלוויזיה שונות שניסו לדבר בדיוק אלינו, הצעירים והמתבגרים, העצבניים והמחוצ'קנים. אלה מאיתנו שהתבגרו בשנות ה-90, זכו לעשות זאת לצידן של סדרות כמו 'דוסון קריק', 'בוורלי הילס' וגם 'באפי קוטלת הערפדים'. לאחר מכן הגיעו סדרות נוספות, כמו 'The O.C', 'מגרש ביתי', 'ורוניקה מארס'. ואלה מאיתנו שממש עכשיו נמצאים בעיצומו של החופש הגדול, עושים זאת לצלילי השיק של 'אחת שיודעת' או האפרוריות של 'אורות ליל שישי'.

אבל האמת היא, שאם נסתכל ברשימת סדרות הנעורים שהזכרתי כאן, השאלה המתבקשת
היא – מה הקשר?! מה הקשר בין 'ורוניקה מארס' ל'בוורלי הילס'?! מה הקשר בין 'אורות ליל שישי' ל'באפי קוטלת הערפדים'? כל סדרת נעורים אימצה לעצמה גישה שונה ומיוחדת, וכל אחת מהן מנסה לדבר לקהל הצעיר בצורה אחרת. אילו מהן הצליחו, ואילו מהן אפילו לא ניסו להצליח? אילו אלמנטים שרדו במשך כל השנים הללו בתוך תוכניות הטלוויזיה?

לו הייתי רוטשילד


"Hello Upper East Siders, Gossip Girl here… and I have the biggest news ever!"


('אחת שיודעת', פרק 1)

אם יש דבר אחד שסדרות הנעורים הוכיחו במהלך השנים, זה שמתבגרים מאוד אוהבים לצפות במתבגרים אחרים, ורצוי שיהיו אלה מתבגרים עשירים. כמו כל דבר, גם ז'אנר סדרות הנעורים התפתח במהלך השנים ובין 'בוורלי' של תחילת הניינטיז ל'אחת שיודעת' של סוף האפסטיז מפריד הרבה יותר מאזור מיקוד. אז מה נשתנה? בעיקר המסרים החינוכיים, או נכון יותר - העדרם.

ב"אחת שיודעת" צפינו לא מעט פעמים בשימוש בסמים, סקס מזדמן, קטטות ותגרות, מינוס החלק ההוא בתסריט שבו מישהו אומר "נו-נו-נו" ורומז לצופים שכאלה דברים הם לא טובים ואם תעשו אותם תגיעו לגיהינום. עלייתה של '90210' – הריימיק העכשוי ל'בוורלי הילס' – לוותה בביקורות על המסרים החינוכיים התלושים שנשתלו בה ועל הרצינות בה הסדרה לוקחת את עצמה. אז מדוע הניסיון לחנך את הנוער דרך סדרות הנעורים הפך להיות מיותר? האם הנוער של היום כבר לא מסוגל להקשיב לשום מסר חינוכי שיוצא מהטלוויזיה? או שאולי התסריטאים של היום הם הצופים של העבר והם חושבים שמסרים חינוכיים זה ממש לא באופנה? ואולי המסרים עדיין שם, אלא שאת שרשראות הפנינים החליפו שרשראות שום?

ברוכים הבאים לפי השאול 

Oz: "We Survived"
Buffy: "It was a hell of a battle"
Oz: "Not the battle. High School".


אם סדרות נוער על צעירים עשירים הן עולם צבעוני ומקושקש מידי בשביל להזדהות איתו, אז איך אנחנו אמורים להגיב לבחורה בת 16 שהורגת ערפדים ושאר יצורים למחייתה? 'באפי קוטלת הערפדים' היא אחת מהסדרות הראשונות שהראתה שאפשר למצוא נקודה באמצע, בין הדיכאון המוחלט של גיל ההתבגרות הריאליסטי לבין הזוהר המזויף של סדרות העשירים. לגמרי במקרה, הנקודה הזאת באמצע כללה ערפדים, שדים, ו"נבחרת" אחת קטנה ובלונדינית.


ובגלל זה צריך להפסיק עם תמונות הפספורט בספר מחזור


"באפי" סיפקה מבט ציני אל תוך עולמם של המתבגרים בתיכון. בניגוד ל"בוורלי", שם מעמדות של מגניבים וחנונים כמעט ולא עלו על הפרק, כאן הגיקים קיבלו את אור הזרקורים. הסדרה התמקדה בחבורת החנונים המוזרים ומעט אאוטסיידרים - ווילו וזאנדר, שאליהם הצטרפה באפי, בחורה מגניבה שנאלצה לרדת מהמקובלות שלה בעל כורחה. "באפי" השתמשה בלחימה בערפדים כדי לסמל את הבעיות ואת השדים הפנימיים שכולנו צריכים להתמודד איתם, במיוחד בתיכון. באמצעות כתיבה שנונה היא העבירה מסרים הנוגעים למעמדות בבתי הספר ולא חששה להכניס אלמנטים של סדרת נעורים סטנדרטית לצידן של עלילות הפנטזיה.

הייחס החיובי לדמות האאוטסיידר ב"באפי" (ובסדרות נוספות) העלו את מעמדם ואת ביטחונם העצמי של גיקים בכל רחבי העולם ואפשר לראות לכך הדים בטלוויזיה של ימינו. רק לפני כשנתיים סת' כהן, הגיק האולטימטיבי, הפך לדמות הנערצת באחת מסדרות הנעורים הנצפות ביותר ('The O.C'), דן האמפרי גם הוא מתפקד כאאוטסיידר ב'אחת שיודעת' (שתי הסדרות הן של ג'וש שוורץ; גם הוא, לפי הדיווחים, גיק לא קטן).

'באפי קוטלת הערפדים' הייתה מלאה במסרים חינוכיים ולא זנחה אותם גם עד 2003, השנה בה הופקה עונתה האחרונה. מצד שני, היא גם לא הרגישה מעולם כמו סרטון הטפה למתבגרים (ואני לגמרי רומז ל"אל תעשו סקס בגיל מוקדם כי הוא ישאיר אתכם ביער לבד ויזרוק אתכם בבוקר שאחרי"). "באפי" העבירה את שלה בעזרת הליכה על קו דק מאוד בין ריאליזם לאסקפיזם; היא יצרה בעבור הקהל הצעיר עולם שונה מזה שהוא הכיר, אבל לא שונה מידי. עולם שאפשר להתחבר אליו. כמובן ש"באפי" לא הייתה יכולה להיות כל כך אפקטיבית לולא הכתיבה הישירה והשנונה, והדמויות הנגישות.

פילם נואר סטייל


"98 out of 100 people at that party would walk over my corpse for free gum"


('ורוניקה מארס', פרק 21)

אך לא כאן נגמרות המטאפורות לגיל ההתבגרות. קצת יותר משנה אחרי ש"באפי" ירדה מהמסך, הגיעה אלינו בחורה צעירה נוספת, גם היא בלונדינית, גם היא שנונה וגם היא מכסחת את כולם. 'ורוניקה מארס' אמנם לא התקרבה לגבולות הפנטזיה כמו "באפי", אך גם היא השתמשה באלמנטים לא ריאליסטיים על מנת להדגיש את המסרים שלה. השנה היא כבר 2004, אז מה קרה להחלטה שמסרים חינוכיים הם אאוט לגמרי? הפעם, קשה לומר שהתעלומות הבלשיות, לפחות רובן, נועדו על מנת לדמות את עולם המתבגרים לעולם אחר; כאן, דווקא העלילות הבלשיות נועדו רק כדי לגרום לנו להזדהות עם הדמויות והסדרה.


מטאפורה: גיל ההתבגרות הוא בעצם תעלומה בלשית

'ורוניקה מארס' מתרחשת בעיירה של עשירים (או גרסת רוניקה: "בעיירה הזו, ההורים שלכם הם מיליונרים, או שהם עובדים בשביל מיליונרים"). תיכון נפטון מתחלק לשני מחנות מובהקים: העשירים והלא מקובלים.  בסדרה הזו התסריטאים ישירים למדי; אנחנו רואים איך ורוניקה הייתה מקובלת כשהיה לה חבר עשיר, ואיך ברגע שהוא זרק אותה היא נפלה בסולם הפופולאריות. הנפילה הזו הייתה כל כך חזקה, שאפילו הלא מקובלים מעדיפים שלא לדבר עם איתה.

ורוניקה עצמה, הדמות הראשית, זו שאנחנו אמורים לכאורה להתחבר אליה ולאהוב אותה, היא אחת הדמויות הכי לא מוסריות בסדרה; היא משקרת (בעיקר לאבא שלה), עושה דברים בלתי חוקיים (כמו גניבת מסמכים והתחזות לאחרים) וגם ממש לא נחמדה לחלק גדול מהאנשים שמסביבה. וכן, היא בטוחה שמותר לה לעשות הכל... קצת כמו נערה מתבגרת, לא? השאלה שנשאלת היא האם כל הדברים האלה הם ריאליסטיים? האם בחורה תמימה בת 16 יכולה להיות עד כדי כך בלתי מוסרית וקשוחה? האם כל הילדים העשירים הם פלקטים שלא איכפת להם לדרוך על כולם בלי רחמים?

"ורוניקה" שואלת סממנים ומאפיינים מז'אנר ה"פילים נואר" ובעזרת הסגנון הזה עושה בדיוק את מה ש"באפי" עשתה בזמנה - מהלכת על הקו הדק מאוד בין ריאליזם ללא-ריאליזם, בין דמויות נגישות לדמויות אמינות. 'ורוניקה מארס', בדרכה האישית שלה, מצליחה גם היא להיות אפקטיבית ולהעביר מסרים חינוכיים מובהקים. אז רגע, יכול להיות שחינוך דרך הטלוויזיה זה לא עד כדי כך לא באופנה? או שאולי הצופים הצעירים מסכימים להבין את מה שאומרים להם רק בעזרת שפה שהם לא מכירים, כמו ערפדים ותעלומות בלשיות? ואולי זו בעצם אחת המעלות של הטלוויזיה – הפיכת דבר בנאלי ומשעמם למרתק ומעניין.

ובחזרה למציאות

'פריקים וגיקים' (בסיבוב הראשון בארץ תורגמה ל'זרוקים ויורמים') עלתה ב-1999 ובוטלה זמן לא רב אחר כך, מקץ 18 פרקים רבי קסם ודלי רייטינג (גורלו של ג'אד אפאטו, אחד מיוצרי הסדרה, היה טוב יותר והוא הפך בשנים האחרונות לאחד ממלכי הקומדיה של הוליווד ואחראי ללהיטים כמו 'Knocked Up' ו'סופרבאד'). הסדרה עצמה, שכאמור נוצרה בסוף הניינטיז, מתרחשת ב-1980, אך אחרי כמה דקות העובדה הזו נשכחת לחלוטין וכשאני צפיתי בסדרה לראשונה השנה, התקשיתי להבין שהאירועים בסדרה התרחשו כביכול לפני 30 שנה, ולא בשנת 2008 שלי.


מהאנשים שהביאו לכם את "הדייט שתקע אותי"...

במרכז הסדרה שתי קבוצות תלמידים: הפריקים (עבריינים, מבריזנים ואנשי המסיבות) ומנגד החנונים (שקטים, לא אתלטיים, נוירוטיים במידה מסוימת ומכורים למשחקי וידאו).  בניגוד לצפוי החיכוך בין הפריקים והגיקים מינימאלי; שתי הקבוצות מתקיימות במקביל בבית הספר, מבלי להפריע אחת לשנייה. הקבוצה השלישית שבבית הספר, "האתלטיים", היא זו שמרגיזה את כולם, יורדת על החנונים ומתנשאת על הפריקים. חרף רגעיה הקומיים, 'פריקים וגיקים' מלווה באווירה אפרורית משהו - התיכון לא נוצץ, השמש בכלל לא זורחת, ההורים הם פולניים ביותר, ואף דמות לא מתאשפזת במוסד גמילה או נכנסת להריון. "פריקים וגיקים" מציגה את גיל ההתבגרות בדיוק כמו שהוא - אפור, מדכא ומשעמם. ויש גם מסרים חינוכיים בסדרה, מסרים הנמצאים אמנם בקדמת המסך, אך לא באופן מטיפני ופטרוני אלא כחלק מביקורת חברתית ומוסר השכל.

נו, והקהל מסתדר עם הגישה ה"אפרפרה"? למרבה האכזבה, לא. הסדרות האלה נוטות להיבעט חיש מהר אל מחוץ ללוח השידורים, או לשרוד עונה, שתיים, מקסימום שלוש. המממ... רגע, ואיך הפקת העונה החמישית של 'אורות ליל שישי' מסתדרת עם תיאורית "הפויה ריאליזם"?


אני באמת צועק עליך!


'אורות ליל שישי', מבית NBC, מתרחשת בעיירה המנומנמת דילון, שנמצאת אי שם בטקסס הדרומית. גם ב"אורות ליל שישי" לא תמצאו שמש בשמיים; אפילו כשקבוצת הפוטבול מנצחת באליפות המדינה, אנחנו עדיין כנראה שקועים בדכדוך. האלמנט הבולט והאפקטיבי ב"אורות ליל שישי" הוא שיטת הצילום שלה -  מצלמת כתף רועדת, כמו דוקומנטארית, חגה סביב הדמויות, מתמקדת בזום מהיר על פניהן, סוחטת, מדגישה ומעצימה כל גילוי רגש. זה הריאליזם של "אורות ליל שישי" וזו הדרך שלה להעביר מסרים.

מה אומר הקהל? לא תודה, יש לנו מספיק סבל בחיים האמיתיים שלנו גם ככה. הסדרה נאבקה על חייה מתחילתה ובמזל גדול היא ניצלה וחודשה, כחלק מהסכם בין NBC לחברת DirecTV . אז מה למדנו? מתבגרים כנראה  לא רוצים לראות את מה שהם כבר יודעים ומכירים מהראי באמבטיה; הם מעדיפים לראות איך אנשים עשירים חיים בקליפורניה, ואם לא זה אז לפחות לגלות מי רצח את לילי קיין.

ויש עוד סדרת נעורים ריאליסטית, המגיעה לשם שינוי דווקא מהאי הבריטי (ולא, אני לא מתכוון הפעם ל'סקינס'). 'The Inbetweeners' היא סדרה קומית שבמרכזה נמצאים ארבעה חברים שלומדים יחד בתיכון בבריטניה. בתיכון, הם חלק ממעמד ה"אינביטווינרס" (אנשי האמצע) אלה שהם לא פופולאריים, אבל לא חנונים לגמרי שכולם צוחקים עליהם. לפעמים הם פשוט בלתי נראים. למרות האופי הקומי שלה (וקומי לעיתים מתקשר לאסקפיזם, לא?), 'The Inbetweeners' היא אחת מסדרות הנעורים הריאליסטיות ביותר שקיימות כיום. היא אמנם  לא נוטה לרגשנות יתר, אבל היא כן מדברת לצעירים בגובה העיניים, על בעיות שמטרידות אותם, ובצורה כנה להחריד, בלי שום יומרנויות מיותרות. היא עושה את זה עם הרבה מאוד חוש הומור, אבל לא שוכחת לשמור על הדמויות אנושיות, ומתבגרות. מה שהופך את הסדרה הזו לשונה מכל השאר, היא שאין בה שום צורך במסרים חינוכיים. לא נראה כאן את הדמויות מסניפות קוקאין בשירותים בלי שליטה, אבל גם לא נשמע את כולם אומרים שסמים זה רע.


 You're grounded! איך זה שבארץ זה לא תפס?

הטלוויזיה הבריטית היא טלוויזיה מתקדמת בהרבה, כך כבר נאמר, והסיבה שזה נכון היא כי הטלוויזיה הזו לא מנסה לחנך את הצופים שלה וגם לא לספק לה טראש טהור ואסקפיזם – היא רק רוצה להראות את המציאות, ולעשות את זה בצורה השנונה והחכמה ביותר שאפשר. אחרי הכל, כשרואים את המציאות, לומדים עליה קצת. לא?

אז דיברנו על סדרות עם ריאליזם, אסקפיזם וכאלה שהן על הספקטרום. מה שמעלה את השאלה הבאה: מה בעצם משותף לכולן? אתן רמז: הורמונים. והורמונים. והורמונים!

קווי האופי של כל הדמויות בכל הסדרות שחקרתי, תמיד נעים לאותו הכיוון - הורמונים מתפרצים וראייה מעט לא מפותחת של העולם. נכון, הושקעה מחשבה רבה באפיון של כל דמות, אבל בסופו של דבר, ההתנהגות של כולם מתאימה להתנהגות כזו של... צעירים בני 17. וזה הגורם שמאחד בין כל הסדרות, בין דמות עשירה לדמות פריקית, בין הגיק למקובל, בין שחקן הפוטבול לקוטלת הערפדים. דרמטיזציית יתר, הורמונים משתוללים, הורים שמרגיזים בכל משפט, חברים שלא תמיד אפשר לסמוך עליהם, מערכות יחסים שמשנות מצב רוח כל יום, אהבה, סקס, דמעות. כל אחד מהאלמנטים האלה קיים בכל אחת ואחת מאותן סדרות, וכן, גם במציאות.

אם תרצו, ניתן לתמצת את האלמנטים המשותפים לשלוש קטגוריות מרכזיות:

ראייה מרובעת
ומקובעת ועקשנות יתרה. מבעד עיניו של המתבגר, העולם נראה כולו בשחור ולבן (או אפור, לזמן קצוב עד הביטול, ע"ע 'פריקים וגיקים')

קית': "אני לא רוצה שתחשבי שאימא שלך היא הנבל בסיפור הזה"
ורוניקה: "היא לא?"
קית': "לא, זה לא כל כך פשוט..."
ורוניקה: "זה כן. הגיבור הוא זה שנשאר, והנבל הוא זה שעוזב"

('ורוניקה מארס', פרק 3)

כשקונור המתבגר הגיע ל'אנג'ל', הוא לא היה מסוגל להפנים את העובדה שלמרות שאביו הוא יצור, הוא לא בהכרח רע. קונור התקשה לקבל את העובדה שלא תמיד הכל ברור או החלטי, ושיש תחומים אפורים. בעונה השנייה של 'The O.C', סאמר התקשתה מאוד להבין למה סת' עזב אותה והפליג משם. גם המעשה של סת' - לברוח בלי לחשוב על ההשלכות - הוא סימפטום לגיל ההתבגרות. אבל העובדה שסאמר לא הצליחה להסכים שסת' אולי עזב מסיבות מוצדקות שלו, פשוט לא התחברה לגישה שלה, ולהחלטה שהיא אימצה לעצמה לאחר שסת' ברח (היא החליטה להאמין שהוא אגואיסט ולא אוהב אותה, והמשיכה להאמין בכך במהלך רוב העונה, גם כשזה ניסה לשכנע אותה שיש דברים מעבר לכך). פישוט המציאות הוא פועל יוצא של ראיית העולם המרובעת ומכאן נובעת הסטריאוטיפיזציה של '90210', 'אחת שיודעת' ושאר סדרות הז'אנר, בניגוד לעולם הצבוע גווני אפור ועמוס הקונפליקטים של 'פריקים וגיקים' ו-'אורות ליל שישי', עולם שנדחה שוב ושוב על ידי (רובו) של קהל הצופים.

כבד את אביך ואת אימך
בהגיענו לגיל ההתבגרות, הרצון למרוד במוסכמות גודל. ולפעמים, ההורים שלנו הם ה"מוסכמות", ולכן אנו מורדים בהם. ורוניקה מארס ממרה את דבריו של אביה כל הזמן 
ואין פרק ב'אורות ליל שישי' בו ג'ולי אינה רבה וצועקת על הוריה.

אימא של סיימון: "זה הרבה ג'ל ששמת על השיער שלך, יש לזה גם ריח חזק"
סיימון: "למה את אומרת לי את זה עכשיו?"
אימא של סיימון: "אני רואה ששמת הרבה, זה הכל"
סיימון: "אני לא יכול לשטוף את זה עכשיו, נכון? אין לי זמן. אלוהים, אני לא מבין למה את ככה לפעמים!"

('The Inbetweeners', פרק 1)

לחץ חברתי
הסממן המרכזי של תקופת ההתבגרות. אויבים או חברים, אנחנו מוקפים בהם כל הזמן בתקופת התיכון. לפעמים אנחנו צריכים להרשימם כדי להתקבל בחברתם, ולפעמים אנחנו צריכים להתחמק מהם כדי לשרוד יום נוסף בתיכון.


Luke: "This is gonna be weird. Everyone's gonna be staring at me… talking. Maybe I can just blow the whole thing off, go hit the beach, give everyone time to get it out of their system"
Ryan: "It's been months. I'm still the kid from Chino who burned a house down"
Marissa: "And I'm still the girl who tried to kill herself in Mexico"
Seth: "I'm still the… I'm still Seth Cohen"
Luke: "Man, this is going to suck"
Seth: "Well, welcome to my world"


('.The O.C', פרק 12)

זהו הסימפטום האחרון שמוכיח את הטענה, שהדבר הבלעדי שיכול לשמש כמכנה משותף לכל סדרת נעורים הוא שמדובר בסופו של דבר ב... בנעורים, טבולים באסקפיזם או בריאליזם, זה לא ממש משנה. וזה לא נגמר כאן, ז'אנר סדרות הנעורים הוא ז'אנר שאי אפשר לעצור לעולם, וגם כשנדמה שהוא מתחיל לדעוך, הוא מוצא את הדרך בחזרה אל הפריים טיים (גם הפריים טיים של CW נחשב!). זה כמובן לא דבר רע, הרי כל מתבגר צריך להתבגר לצידה של סדרת טלוויזיה כלשהי. בינתיים, בארצנו הקטנטונת, יחלו הצילומים לעונה השנייה של 'תיכון השיר שלנו'
בקרוב. האם זה אסקפיזם או ריאליזם?


כל סדרת נעורים תגיע בשלב כלשהו ל - Graduation Day. בחלקם ייקח חלק גם נחש ענק והרסני


 

תגובות (12)