איך פגשתי את אמא, עונה 5, פרק 2

מאז תחילתה, "איך פגשתי את אמא" מטפלת היטב בזיכרון: איך אנחנו זוכרים את עצמנו, איך אנחנו זוכרים את האנשים שהלכו איתנו לאורך הדרך, ואיך הפכנו להיות מי שאנחנו היום. "דאבל דייט" נגע בדיוק בנקודה הזו, אבל לא הצליח לחדש מעבר לעבודה היסודית ביותר שהסדרה כבר עשתה בנושא:

נקודת המוצא נהדרת. טד יוצא לפגישה עיוורת ראשונה בפעם השנייה עם אותה הבחורה. מתישהו הם נזכרים זה בזו, ומנסים להבין מה באישיותם מלפני שבע שנים מנע מהם מלהמשיך את הדייט הזה למערכת יחסים. הם מחליטים שהפאדיחה הזו (והכישלון האישי בעיניהם, של לצאת עם כל ניו יורק רק כדי לחזור לדייט הראשון שוב), תשמש אותם כדי להתקדם. הם מגלים שהבדיחות המטופשות של טד גרמו לו להיראות פלצן, והבדיחות הפרטיות מדי עם החברים שלו גרמו לו להיראות כמו מניאק, ובסופו של דבר הוא הפסיד מישהי שהוא עשוי היה לאהוב. אלא שבסופו של דבר מתחוורת העובדה שהשניים פשוט לא התאימו. כדי להיות יחד שניהם היו צריכים להתפשר ולהיות אנשים קצת אחרים.

ואז בא לי לצעוק על הסדרה (לראשונה): "אוקיי! הבנו!". בסדר, טד היה צריך להיות מי שהוא היום, והאמא היתה צריכה להיות הבחורה שתאהב בדיוק את זה. המסר הזה הועבר כבר פעמים רבות בעבר, והסדרה, שבדרך כלל לא מתאפיינת בבוטות כל כך מוגזמת, לא צריכה להמשיך ולהדגיש את הנקודה הזו.

העלילה הזו היתה עשויה היטב, ואם זה היה הפרק הראשון בסדרה זה היה עובר טוב. הבדיחות היו נחמדות, והזוג שמביט בעצמו בעיניים מבוגרות בשבע שנים היה חביב. הבעיה היא בשחיקה.

העלילה המשנית היתה מחולקת לשניים: בראשון, מציאת התאומים הזהים של החברים, שכמובן היתה רק הכשרת הקרקע לפרקים מאוחרים יותר העונה (כשימצאו הכפילים של טד ושל ברני), ומעבר לגיחוך הרגעי לא תרמה יותר מדי - לילי החשפנית בכלל היתה חסרת תועלת. החלק השני היה הפנטזיות של מרשל, ושם היו הרגעים המצחיקים ביותר בפרק, ששייכים לאחרונה יותר ויותר לג'ייסון סיגל ההורס (ופחות ופחות לניל פטריק האריס ההורס לא פחות). הפנטזיה הממושכת בדבר מותה של לילי היתה היסטרית, במיוחד סיבת המוות, ו"מספר השנים המתאים". גם הגילום שלו את עצמו המשופם היה היסטרי.

בסופו של דבר, גם פרק  לא טוב של "איך פגשתי" הוא משעשע ומלא קסם, אבל אנחנו כבר יודעים לצפות ליותר. ציון: 6.