ארכיון המסך המפוצל > 2009

Mad Men, עונה 3, פרק 6

הפרק \"Guy Walks Into an Advertising Agency\" שודר ביום ראשון, 20/9/09. ספוילרים לפרק גם בתמונות

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 11/10/2009

לא מעט אנשים שצפו ב"מאד מן" טוענים שמדובר בסדרה שלא קורה בה שום דבר, בעצם. אני מעולם לא הסכמתי עם ההנחה הזו - בפרט בשתי העונות הראשונות - אבל בפרקים הראשונים של העונה השלישית של הסדרה הייתה לי תחושה שבאמת קורים הרבה פחות דברים, כאילו שמת'יו וויינר ואנשיו מבשלים את העונה בכוונה על אש קטנה רק כדי שבהמשך העסק יותנע פתאום במהירות ויפתיע אותנו.


ואכן, בפרק השישי של העונה קרו סוף סוף דברים מעניינים; אלא שבאופן אירוני, ואופייני לסדרה הזו, כל הדברים שקרו הובילו בסופו של יום לכך ששום דבר בעצם לא השתנה, לכאורה, והסדר חזר על כנו. אבל – כמו תמיד בסדרת המופת הזו – גם כשהסדר חוזר יש לכל דבר השלכות מעניינות על הדמויות. עובדה זו הופכת את הפרק לגאוני במיוחד.




התמה המרכזית של הפרק היא שינוי ותחלופה, והתחושות של הדמויות כלפיהן (פחד/ציפייה). הדמויות עומדות בפני סיטואציה שטומנת בחובה שינוי דרמטי עבורן, ומגיבות לה, כל אחת בדרכה ולפי האינטרסים וההבנה שלה. רוב הפרק נע סביב הסיפור המרכזי - הביקור של הרוכשים הבריטיים בסוכנות, והתגובות של אנשי המשרד אליו, כאשר לאורכו נשזרו  סצנות של דמויות שוכבות על הגב וחושבות על השינויים והתחלופה ועל המשמעות שלהם מבחינתן.


נתחיל עם דון. דון שומע מקופר על תיאוריה לפיה הבריטים שמו עליו עין ואולי ירצו להעביר אותו לסניף בלונדון. כלומר: שינוי שטומן בחובו תחלופה עבורו. עד מהרה, דון מתאהב ממש ברעיון. בניגוד ליתר הדמויות שמגיבות בפחד מהשינויים הצפויים דון נראה זורח ממש בפרק הזה. לכאורה, זה ברור. מי לא ירצה להתבשם קצת במחשבה על מעבר לעיר כמו לונדון. אבל כאשר אנו נזכרים בדמותו של דון ובמה שמניע אותה פתאום ההתנהגות של דון נראית מובנת שבעתיים – דון הוא נווד בנשמתו שאוהב לברוח מהמציאות ולחפש חיים חדשים וריגושים חדשים; מעבר ללונדון ייתן לו בדיוק את זה – בריחה מחיי המשרד ומהאנשים שיודעים את הסוד הגדול שלו ומעבר לחיים שקטים ושלווים יותר. המחשבה הזו כל כך קוסמת עבורו עד כדי כך שהוא אפילו משתף את בטי באפשרות הזו. זה מרתק במיוחד, כי בד"כ הוא לא משתף אותה אפילו בדברים האמיתיים, וכאן הוא משתף אותה במשהו שנולד רק כתיאוריה במוחו של קופר.


בכלל, לאורך הפרק כולו דון מתנהג באצילות ומפגין את מיטב כישוריו החל מהרגעת סאלי ושימוש בכל יכולות השיווק שלו כדי להסביר לה שהתינוק החדש הוא ברכה ולא קללה, הוא משלים עם רוג'ר למרות שהאחרון לא מבין מה דון רוצה ממנו, מנהל את השיחה הנחמדה במטבח עם בטי (אחת הפעמים הבודדות בסדרה שבה ראינו תקשורת אמיתית וחיובית בין שתי הדמויות); יוצר קשר טוב עם לא פחות ולא יותר מאשר קונרד הילטון ונותן לג'ואן להבין כמה הוא מעריך אותה ואפילו מסתחבק אתה קצת ומאפשר לה לקרוא לו "דון" וללתת לו נשיקה על הלחי (איך זה שלשני אלה אף פעם לא היה רומן? או שאולי אנחנו לא יודעים...).


לעומתו, סאלי הייתה אומללה לחלוטין בפרק הזה. היא התמודדה עם סיטואציה חדשה (התינוק) שקשורה בתחלופה. ההתעקשות הילדותית של בטי לקרוא לתינוק על שם הסב שנפטר זמן קצר לאחר מכן גרמה, באופן טבעי ומובן, לילדה הקטנה להיכנס לחרדה שאולי הילד הוא, בעצם, רוחו של הסב המת, ובעצם, ה"מחליף" שלו. בכל זאת, הוא נקרא על שמו והוא נמצא באותו חדר שבו נמצא הסב – מה ילדה בגילה יכולה להבין מזה? מה שעצוב במיוחד הוא שבטי – בעצמה סוג של ילדה קטנה – לא מבינה את זה ולא יודעת איך "לאכול" את סאלי, ואם דון לא היה שם בשביל סאלי לא ברור איך זה היה נגמר. אלא שדון ימשיך להיעדר מהבית למשך שעות וימים ארוכים, וזה לא נראה טוב עבור סאלי...




ג'ואן, לעומת זאת, עומדת בפני שינוי ותחלופה משל עצמה. היא עומדת לעזוב את "סטרלינג קופר" ועמוק בתוך תוכה היא שונאת את ההחלטה שלה. היא זו שמנהלת את העניינים שם בפועל, והם לא ממש יכולים בלעדיה. היא לא יודעת מה יוליד יום, וכאשר היא שומעת מבעלה, גרג, את החדשות על כישלונו במבחן העסק רק מסתבך עבורה. האם היא תחליט בכל זאת להישאר ב"סטרלינג קופר" ולהיות מפרנסת לכל דבר למשפחתה או שהאגו הגדול לא יאפשר לה לבקש חזרה את משרתה?


מנגד, אותו גרג שחשבה שהוא "מציאה" גדולה (רופא מנתח) התגלה לא רק כאנס מבחיל, אלא גם ככישלון מקצועי. גם הוא עצמו עומד מול סיטואציה של שינוי ותחלופה: אם יעבור את המבחן יגשים את חלומו ויוכל לעבוד במקצוע יוקרתי ומכניס. אלא שהכישלון מביא אותו למסקנה שהוא יוכל להמשיך ולעבוד רק כרופא מן המניין והכנסתו תהיה בהתאם.


אפילו ליין פרייס, אותו בריטי שמרן שבפרק הקודם הוצג כדמות מעצבנת משהו שמתעסקת בחשבונות כספיים קטנוניים, עומד בפרק הזה בסיטואציה אנושית מאד וקלה להזדהות. למרות שהוא עושה, כנראה, עבודה טובה בתפקיד כפוי טובה, הוא שומע מהבוסים שלו שהם עומדים לשלוח אותו לבומביי. אפשר לראות עליו שהשינוי והתחלופה הצפויים מאד לא נוחים עבורו ועבור משפחתו שרק החלה להתאקלם בניו יורק, ואפשר להבין לכאב שלו כשרואים את הפרצופים הזחוחים של מקסוול שפילד וחבר מרעיו הבריטים הזחוחים שמחמיאים לו בכך שהם אומרים לו שהוא "האיש למשימות מיוחדות" ש"תמיד אפשר לסמוך עליו", ובכך מעצימים עוד יותר את הכאב שלו, כי בעולם העסקים האכזרי דווקא מי שטוב בעבודתו עלול לשלם מחיר אישי יקר כדי לשרת את האינטרסים של הבוסים שלו.


רוג'ר סטרלינג, מצדו, נתקל גם הוא בשינוי ותחלופה שמכים בו כמהלומת ברק. כאשר הבריטים משרטטים את השינויים הצפויים בחברה שמו לא מופיע שם. רק כשברט קופר מציין בקול רם את העובדה הזו הם "רושמים" את השם בצד, באופן משפיל, ובכך מביעים בהתנהגות את מה שהם חושבים על תפקודו. ברגע הזה רוג'ר מבין פתאום שמרגע שמכר את החברה לבריטים הוא כבר לא זה שקובע הכל, והעובדה שהוא, בעצם, לא עושה הרבה עלולה להתפוצץ לו בפנים. רוג'ר הוא אחד שמנהל את החיים שלו כמו שהוא רוצה ולא אוהב לשמוע ביקורת, אבל אולי עכשיו הוא יבין שכל "משבר גיל העמידה שלו" הפך אותו לדמות פתטית וחסרת ערך במשרד (כולם מחשיבים את הדעה של דון ושל קופר הרבה יותר מדעתו שלו).




ומכאן, אנו מגיעים לבחור שעל שמו נקרא הפרק – גיא. אנחנו פוגשים בדמות הזו לראשונה, אבל היא מצליחה להותיר חותם רציני במהלך הפרק. בחור צעיר עם בטחון עצמי גבוה, כריזמטי ביותר ומצטייר כמעין "ילד פלא" שהבוסים האחרים מטורפים עליו. הוא מתנהג בנימוס (בריטי) רב כלפי הדמויות. אבל תוך כדי תנועת המצלמה אנו למדים שהוא לא באמת מתכוון לדברים שלו ולא מתעניין בעובדים כי הוא אומר את אותם דברים בדיוק לאנשים שונים. לאורך הפרק אנו מבינים שהוא עומד להיות ה"ביג שוט" של החברה בשנים הבאות. הוא מתמודד עם השינוי והציפייה בזחיחות וביהירות.


ואז מגיע הרגע החשוב (והמבעית) של הפרק, עם אותו "טרקטור" שרומס את רגלו של גיא באופן ברוטאלי, גם אם מתוך טעות. הרגע הזה משפיע על כל עולמן של הדמויות, וכאמור, באופן אירוני, דווקא הוא מחזיר את הגלגל אחורנית והכל שב לשגרה – דון לא ייסע לאנגליה, ליין ימשיך בתפקידו, רוג'ר יחזור להיות בעניינים וג'ואן תמשיך בחייה מחוץ ל"סטרלינג-קופר". התגובה של הרוכשים הבריטיים משעשעת ומקוממת בו זמנית. הם "מחליטים" במקום שאדם עם רגל קטועה לא יכול לעבוד בכלל (למה?!) ובכך גודעים באכזריות את הקריירה של גיא ברגע אחד. וכן, בחירת המלים הזו לא הייתה מקרית – כמובן שקטיעת הרגל של גיא היא מטאפורה לקטיעת הקריירה שלו ברגע אחד מר ונמהר שכלל לא קרה באשמתו, ובכך התסריטאים שולחים שוב מסר חד לגבי העולם העסקי והאכזריות והציניות הרבה המאפיינים אותו.


מעבר לעלילה הזו היו עוד כמה רגעים יפים ומעניינים בפרק הזה: הניסיונות המגושמים של פגי להשתלב בין המזכירות כמו גם בין אנשי הפרסום שמראים עד כמה "תקועה" בין שני העולמות השונים הללו ומתקשה למצוא את עצמה; השיחה היפהפייה בין פגי לג'ואן תוך התייחסות לפגישה שלהן בפרק הראשון בסדרה שהראתה שעל אף השוני הרב בין שתי הדמויות יש ביניהן גם הערכה רבה; והפגישה בין דון לבין קונראד הילטון שלא רק שהיוותה נדבך נוסף ביכולת של הסדרה ליצור המשכיות בין הפרקים אלא גם מולידה הזדמנות עסקית מעניינת עבור דון.


ונסיים בסאלי המסכנה שבסיום הפרק נראה שגם עבורה חזרו העניינים לשגרה, כשהיא נרגעת בעקבות השיחה עם דון. אלא, שכאמור, נראה שמדובר במשהו רגעי בלבד, למרבה הצער, ושהצרות אתה רק החלו. ועדיין, מעניין מאד היה לראות כיצד דון מגייס את כל כושר השכנוע שלו כדי לגרום לסאלי להבין שהגישה שלה שגויה. המשפט שהוא אומר לה מסכם את כל הפרק באופן מטפורי ונפלא: הוא אומר לה שתינוק חדש הוא אדם חדש ולא ניתן לדעת מיהו באמת בשלב הזה, אבל זה מה שהופך את העניין לנפלא כל כך. ובכך, לא רק שדון מסכם את הרעיון המרכזי של הפרק, אלא שהוא אומר משהו מאד מעניין על עצמו. האיש גנב זהות מאדם אחר וקיווה לפתוח בחיים חדשים כמו תינוק שנולד מחדש, ובעצם, ממשיך כל כך הזמן לברוח מעצמו. איזו כתיבה מופלאה. 


זה היה, בלי שום ספק, הפרק הטוב ביותר בעונה הזו. פשוט מושלם.


ציון: 10.


תגובות (10)