ארכיון המסך המפוצל > 2009

הממיר 11/10/09

אחת שיודעת מסיימת עונה, לגדול בלי בושה, המפץ הגדול, האלופה, אנשי המסיבות, דם אמיתי, ועוד.

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 11/10/2009


10. "אורות ליל שישי", עונה 3, פרק 10. אח, איזה עונג צרוף לצפות בסדרה הזו. הפרק עקב במקביל אחר ארבע עלילות מרכזיות (ועלילה נוספת משנית), כולן היו מעניינות ועשויות היטב וכולן נגעו בנושא אחד: עצמאות. שלוש מהעלילות נגעו במפורש בסוגיות שבין הורים לילדיהם. מאט וג'ולי "עושים את זה" ונאלצים להתמודד עם התגובות של הקואץ' ותמי שבסופו של דבר משלימים עם העובדה שהילדה שלהם כבר לא קטנה, ושהיא "עושה את זה" עם בחור הגון שהיא באמת אוהבת. ג'יי.די מקוי מתמודד עם הלחץ של אביו לנתק את הקשר עם הנערה שהוא מחבב כדי להתמקד בפוטבול, ובסיום הפרק מחליט להפר את ההבטחה שנתן לאביו (שבטח לא ישתוק על כך בפרק הבא). לילה מגלה שאביה הדביל בזבז את כספי החיסכון לקולג' ועוזבת את הבית כשהיא לא מוכנה לשמוע ממנו. לעומתם, לנדרי מגלה עצמאות ביחסים שלו עם טיירה ומטיח בה שנמאס לו להיות העבד שלה (והאלגוריה שלו ל"עץ הנדיב" הייתה מקסימה), ובתמורה זוכה בהופעה במועדון, וכנראה (לפי המבט שלה בסיום הפרק) סוף כל סוף גם בליבה. אפילו עוזר המאמן של אריק מגלה עצמאות כשאריק מרחיק את עצמו - בכוונה או לא בכוונה - מהמשחק ומשאיר לו את הובלת הקבוצה לניצחון במשחק המכריע (במה שנראה כמו מחווה קטנה לסרט "ימים של תהילה" עם ג'ין הקמן). כמו תמיד, הפרק היה שזור ברגעים הקטנים והמצחיקים או מחממי הלב, כמו "הפגישה העסקית" של באדי וקרב המכות המשעשע, תנועת המצלמה שעוקבת אחרי הקואץ' נכנס לבית והמבט ההמום שלו (ושפת הגוף המבולבלת שלו) כשהוא יוצא משם אחרי שראה את ג'ולי ומאט במיטה, המבט המבועת של מאט כשהוא מבין שהוא צריך לדבר עם אריק, השיחה הקצרה של מאט ואריק שמלווה את אותו מבט, הדרך החכמה שבה ריגינס ממריד את מקוי מול אביו, באדי שמתחנן לליילה שתיתן לו צ'אנס, ועוד. פשוט נפלא. (איתן גשם)


טיירה / בבקשה אל / תעזבי אותי

9.5. "על טבעי", עונה 4, פרק 18. זהו פרק ה"מטא" של הסדרה. בתחילתו של הפרק סם ודין נכנסים לחנות קומיקס ומתחזים, כהרגלם, לסוכני FBI. הם מופתעים לשמוע שבעל החנות חושב שהם לארפרים באמצע משחק תפקידים, ומגלים סדרת ספרים (שהוגלתה ל"פינת המציאות") בשם "סופרנטורל". הספרים מדוייקים להפליא, ומתארים את קורותיהם של האחים מן הפרק הראשון של הסדרה ועד לסוף העונה השלישית. לביקורת המלאה

9. "לגדול בלי בושה", עונה 5, פרק 10. בפרקים האחרונים נרשמת מגמת שיפור גדולה בסדרה. אני הרבה יותר מרוצה מהכתיבה, מהגיוון בעלילות ומהאיזון בזמן המסך שמקבלות הדמויות. אהבתי במיוחד את העובדה שהפרק התמקד בדמות של נורמה. כבר הרבה זמן אנחנו רואים אותה חונה ליד הבית של הגאלאגרים ולא ממש עושה הרבה. הגיע הזמן שהיא תקבל קצת תשומת לב, ואפילו רומן משלה. היה מעניין מאד לראות שמוניקה עדיין מגוננת עליה, למרות שהיא כבר לא בקטע שלה, והסצינה המשותפת שלהן, בה מוניקה מבהירה לה שאין לה סיכוי איתה ומכריחה אותה לומר את המלים האלה בעצמה, כדי שתתפכח סוף סוף, היוותה את שיאו של הפרק. העלילה של ג'יימי וקארן והחבר שלו מהכלא, שמנסה להחזיר אותו לדרך הרעה, נראתה תחילה כמו קלישאה גדולה וצפויה, אבל ככל שהדקות נקפו היא הלכה והשתפרה, ומאד אהבתי את המהלך של קארן בסיום ואת ההבנה שלה שברגע שהיא בחרה לחיות עם בן של משפחת מקגווייר היא הופכת למקגווייר, על כל המשתמע מכך. הסיפור של קארל והאגרוף, לעומת זאת, היה די סתמי, כמו הדמות הזאת, וחבל, כי היה שם פוטנציאל לפתח קצת את הדמות המשמימה הזו (למשל: לתת לו לנצח את הקרב שפאדי אמר לו למכור רק כדי לגלות שפאדי רק העמיד אותו במבחן). עדיין, היו שם כמה רגעים משעשעים, במיוחד מונטאז' האימונים והמחווה ל"רוקי". (איתן גשם)

8. "דם אמיתי", עונה 2, פרק 8. פרק לא רע שממשיך את המומנטום החיובי בו מצויה הסדרה, אם כי היה מוצלח פחות מקודמיו, לטעמי. הסיקוונס בכנסיה שהחל בנסיון הבריחה של סוקי ואריק המשיכה עם ההקרבה של אריק וקשירתו למזבח, והגיעה לשיא עם הגעתם של כל הגורמים המעורבים, וכניסתו הדרמטית של גודריק, היה מצויין. אהבתי גם את העובדה שסטיב לא התרשם מגודריק, ועוד יותר את העובדה שזה לא ממש עזר לו. פחות אהבתי את גודריק עצמו ואת כל חיבוטי הנפש שלו שהרגישו מאד מאולצים, ובכלל, התקשיתי להתחבר לדמות שלו בפרק הזה. מנגד, אריק היה נהדר עם האהבה וההערצה המוחלטת והכנה שהביע כלפיו. גם ג'ייסון היה במיטבו בפרק הזה, ומאד אהבתי את האומץ והחכמה שהוא הפגין בפרק הזה, שלא זכינו לראות מהם מספיק בעבר, ונקווה שהוא יבין שקיימים אצלו. סוקי וביל היו משעממים לאללה, אבל איזה מזל שיש ג'סיקה והויט - הזוג הכי מתוק בטלוויזיה. הגילוי על קרום הבתולין שמלווה וילווה אותה בהחלט הצדיק את ההלם שהיא קיבלה והתגובה של הויט הייתה פשוט מקסימה ומתוקה. לעומת זאת, הסיפור של מריאן נראה כנמרח לגמרי, והקטע עם ה"ארוחה" שהיא הכינה לטארה (שהדמות שלה העונה הפכה לסתמית ומאכזבת) ולאגס היה פשוט דוחה, בלי שום הצדקה, והעיב מאד על התחושה הטובה מהפרק. (איתן גשם)

7. "המפץ הגדול", עונה 2, פרק 19. פרק חביב למדי שהמחיש את התהליך שפני עוברת מתחילת הסדרה, באמצעות הפניית הזרקור לדמות של אשה יפה אחרת שתופסת את תשומת לבם של החבורה. לאורך הפרק פני מגלה קנאה ברורה בבחורה החדשה. אין ספק שההתנהגות הזו נובעת גם ממניע אגואיסטי - ההנאה שלה מתשומת הלב שהם מרעיפים עליה ומהשירותים שהיא מקבלת מהם, אבל היה כאן משהו יותר יפה מזה - בניגוד לבחורה השניה לה כן אכפת מהם, והקטע שבו היא מייחסת את השימוש ב"מגן" לפרק של "סטאר טרק" המחיש זאת באופן היפה ביותר. למרות זאת, הייתה לי תחושה שהעניין הזה קצת פוספס ובמקום לשים קצת יותר דגש על הפן המעניין של העסק בחרו הכותבים לסחוט עוד בדיחות צפויות (של וולוביץ, בעיקר). אבל, נו, זה סיטקום אמריקאי ממוצע, אז מילא. אהבתי גם את הקטע של שלדון עם הדבורים, והדרך שבה פני מבינה את הדברים שלו לעומת התגובה התמימה שלו. חבל שקיבלנו יחסית מעט ממנו מפרק הזה, אבל צריך לתת זמן מסך גם לדמויות האחרות, כנראה. (איתן גשם)

6. "אחת שיודעת", עונה 2, פרק 25 (סוף העונה). אחרי עונה מאכזבת למדי, קיבלנו פרק סיום לא אחיד ברמתו, שדי שיקף את העונה כולה. מצד אחד, העלילה המרכזית וה"מלחמה" שסרינה והחברים מכריזים על ה"אחת שיודעת" הייתה מלאת פוטנציאל, והייתה עשויה היטב ברובה. העובדה שה"אחת שיודעת" חשפה את כל המידע על כולם כחלק מאותה "מלחמה" יצרה דרמה גדולה ולמעשה חשפה את כל הסודות שנבנו לאורך העונה ו"פוצצה" את הכל ברעש גדול, שזה בהחלט מהלך טוב עבור פרק סיום עונה. גם העובדה שבסיום הפרק ה"אחת" מבטיחה להם שתלווה אותם לקולג' ולא תעזוב להטריד אותם הייתה מתבקשת. ועדיין, תחושת הבטן היא שאפשר היה לעשות משהו קצת יותר מעניין עם הרעיון הזה. חוץ מזה, היה נחמד לראות את בלייר מעבירה את הכתר לג'ני (אבל יהיה פחות מעניין עם ג'ני שם) ואת סרינה מנסה סוף סוף לחפש את אבא שלה (זה בהחלט נושא שציפיתי שיעלה מתישהו), למרות שהקטע עם קרטר בייזון היה מאולץ לגמרי וברור שיוביל לרומן בעונה הבאה. דן שוב היה צדקני ומעצבן, ונייט וונסה הם אולי הזוג הטלוויזיוני הכי משעמם שיש. מזל שיש את בלייר וצ'אק, שדומה היה ששוב יצליחו לפספס האחד את השניה, אבל בסיום הפרק קיבלנו - הללויה - את האיחוד המרגש ואת צ'אק אומר את המלים: "אני אוהב אותך" שוב ושוב ושוב, בסצינה מקסימה במיוחד. בהחלט סיום אידיאלי ויפה לעונה לא הכי טובה. (איתן גשם)


נתראה בקולג', Bitch

6. משהו אפל עובר על העונה השלישית של "האלופה". לא רק הסטים שנעשו יותר כהים וחשוכים, אלא גם הדיאלוגים שהפכו להרבה פחות קלילים וציניים והרבה יותר שזורים בחשיבות עצמית לא מובנית וברצינות תהומית. במצב הנוכחי האלופה לא גורמת לרצון לרצות להמשיך לראות מעבר לכמה זפזופים קצרים בשבוע, וחבל. הטלנובלות הישראליות תמיד הצטיינו והתייחדו בחוש ההומור שלהן, בשנינות, ביכולת לשלב סיפורי עלילה שצוחקים על התבנית המוכרת ולשחק איתה שוב ושוב ושוב. נדמה שמישהו שם ב"אלופה" התבלבל והפך את הטלנובלה על הכדורגלנים למאבק כוחות הטוב באופל, ממש כאילו הייתה גרסה מבוגרת יותר של "החצויה". בלי הקלילות של סיגי והגיחוך של טובה, מה כבר נשאר לנו אם אנחנו לא ילדות בנות 12 שמריירות על שכטר ויהודה לוי? דרמה על מאבק בין שני כדורגלנים? לא מספיק מעניין ומושך לראות. אפילו אלון אבוטבול נהיה שם כבוי ולא כמו התשובה שהוא צריך לתת להופעות הקודמות של שרון אלכסנדר. השורה התחתונה: תחזירו לנו את סיגי. אם כבר אפל, שיהיו רוחות רפאים...
(eternally)

6. "אנשי המסיבות", פרק 1. הסדרה החדשה של רוב תומאס ("ורוניקה מארס"!) ואחרים, מריחה ממשהו קצת מוכר. יכול להיות שזה בגלל הבוס חסר המודעות העצמית והמעצבן לרגעים, זאת אומרת, לא זה שקוראים לו מייקל סקוט? יכול להיות שזו אווירת הנונסנס וההגזמה הקיצונית שנועדה להגיד משהו ממש ממש חשוב על אנשי הפרברים האמריקאים, זאת אומרת, לא על ידי אלמנה שסוחרת בסמים? יכול להיות. אבל בכל זאת, הפרק הראשון לא היה כל כך נוראי. הוא לא היה מצחיק במיוחד, אבל מצאתי חלק מהדמויות בו חינניות ומעניינות. למעשה, חיבבתי את רוב הדמויות שם, חוץ מאת הבוס הממוחזר (שמגולם על ידי קן מארינו. "ורוניקה מארס"!). דמותו של הנרי (אדם סקוט, "ורוניקה מארס"! בתפקיד אורח), השחקן שניסה להצליח בגדול ואיכשהו נפל למשפט מחץ בפרסומת לבירה, מעורר סימפטיה לנוכח הכישלון הצורב שלו. דמות הדוגמן הבלונדיני הטיפש שמגולמת ע"י ריאן הנסן ("ורוניקה מארס"!) משעשעת. וליזי קפלן ("דם אמיתי") היא שחקנית שאני מאוד אוהב, כריזמטית ומצחיקה. למעשה, הבעיה היחידה שהורגשה בעיני בפרק הפתיחה, היא מבנה סיפורי בעייתי. במקום שהסדרה תלך על הקו הנדוש אך היעיל, של בעיות שונות שמתעוררות במהלך המסיבות אותם הם מארגנים, נראה כאילו העלילה מאולתרת מרגע לרגע, אין שום מבנה שכולל נקודות מפנה, הכל זז מנקודה לנקודה לפי איך שיצא. המבנה העלילתי הזה גרר כבר בפרק הזה, ויגרור גם בעתיד, הרגשה של סתמיות. אני מקווה שבפרקים הקרובים הבעיה הזו תטופל. בכל מקרה, אני לא אוותר על הסדרה הזו, לפחות לא עד שאראה את הופעת האורחת שלה. זאת אומרת, של קריסטן בל ("ורוניקה מארס"!). (ג'וני)

3. ועוד על "אנשי המסיבות". ההחלטה של
yes לשבץ את הסדרה באפיק הדרמות ולא הקומדיות התגלה כנכונה - התוכנית לא מצחיקה (אבל גם לא דרמטית). סיטואציית המסגרת מציגה חבורה של אנשי קייטרינג לוזרים שהעבודה הנוכחית שלהם היא רק שלב זמני בדרך לקריירת המשחק העתידית שלהם, שכמובן לא תגיע לעולם כי הם לוזרים. הפרק הראשון היה מכונת ירייה של בדיחות גרועות. כלום לא עבד בו: לא הנסיון לרפרנס לתרבות פופלארית (ואם חוזרים על אותה בדיחה שבע פעמים ב-20 דקות היא לא הופכת למצחיקה); לא הנסיון לזעזע את הצופים עם בדיחות גזעניות על מקסיקנים, יהודים, שחורים ושחורים שמתנהגים כמו יהודים; ולא הנסיון למכור לי שבאיזשהו יקום מקביל הסיטואציות האלה באמת יכולות להתקיים ועסק קייטרינג שכזה יכול לשרוד שמונה שנים. נו באמת. וחבל, כי יש שם כמה שחקנים סימפטיים מאוד (ליזי קפלן, אדם סקוט, ג'יין לינץ'); קצת עצוב שהם נקלעו לתוכנית כל כך מטופשת וסתמית. (okok4)


יש לי נסיון, בהחלט. שיחקתי ברמן בשני סרטים, באחד מהם גם נתנו לי שורה!

3. "מדיום", עונה 4, פרק 16 (סוף העונה). למרות שהייתה עונה לא רעה בכלל, הפרק של השבוע השאיר טעם רע מאוד בפה. מה הוא עשה? הוא הציע בעצם פרק אלטרנטיבי (וגרוע) לפרק פתיחת העונה המושלם. הוא תיקן את העוול מהעונה הקודמת (פיטוריו של התובע המחוזי) בצורה מושי-מושי שכזו שמזכירה את כל אותם פרקים של "מדיום" בהם החקירה הסבוכה מסתיימת 5 שניות לפני סוף הפרק בדרך בלתי מספקת וגרועה
; הוא תיקן את המצב הכלכלי של משפחת דובואה גם כן באיזשהי דרך טיפשית וחסרת טעם; התובע המחוזי הרשע הועף בתואנה שהוא חולה, ודווקא את רוב הפרק תפסה החקירה המשטרתית והחלום, שהייתה עשויה בצורה גרועה, לא מעניינת וצפויה. לביקורת המלאה

3. "בית הבובות" עומדת לעלות בקרוב ב-
yes, ויצא לי להיתקל השבוע לראשונה בפרומו שעשו לה. אני בד"כ מחזיק ממחלקת הפרומו שלהם, אבל הפעם התאכזבתי מהביצוע - הרבה מאד רעש וצלצולים ואלייזה דושקו, אבל כמעט אף מילה על התוכן. נכון שהקונספט של הסדרה מסובך, אבל למה לעזאזל שמישהו יצפה בה רק מפני שיש כמה מונטאז'ים של אלייזה דושקו בסצינות פעולה? צריך להסביר לקהל בקיצור נמרץ מה הקונספט הבסיסי של הסדרה. ולמה היה חשוב כל כך לכתוב מתחת לכותרת: "בית הבובות" את המלים: "סדרת אקשן"? במיוחד כשהמשפט הזה פשוט אינו נכון עובדתית. "בית הבובות" אינה סדרת אקשן (אם כי יש בה לא מעט אקשן), וזו הטעיה של הקהל. פשוט מביך. (איתן גשם)

2. ביום שבת בערב התקיים משחק כדורגל של נבחרת ישראל נגד נבחרת מולדובה במסגרת מוקדמות המונדיאל. סיכויי העליה של הנבחרת הכחולה-לבנה היו קלושים עוד לפני שהמשחק החל, והמשחק עצמו התנהל באווירה של בית קברות באצטדיון הלאומי בר"ג. אפשר היה לצפות שהשדרנים ינסו לעורר קצת עניין, אבל לאורך רוב המשחק רמי וייץ ושלמה שרף הצליחו לשעמם אפילו יותר מהמשחק המתנהל. וייץ מתאפיין בהתחכמויות וביהירות לאורך הקריירה שלו. ושרף? מה אפשר לומר על פרשן שה"פרשנות" שהוא מספק היא תיאור של מהלך שראינו הרגע. רוצים דוגמא? בשער השני של הנבחרת הכדור הגיע במקרה לדדי בן דיין אחרי שאיתי שכטר החמיץ את הבעיטה, והוא כבש מקרוב. מה אומר שלמה? "(צוחק לעצמו): הכדור הגיע לבן דיין ממש במקרה. הנה, תראה, שכטר מפספס את הכדור ומגיע אליו. תראה!". ראינו שלמה, ראינו. אבל איפה הערך המוסף? האם לא תפקידו של הפרשן - ובמיוחד מי שאימן את אותה נבחרת במשך שנים - לתת לנו משהו מעבר למה שאפשר לראות? ואני אפילו לא אתחיל לדבר על ההתחשבנויות האישיות שמאפיינות את הפרשנות שלו לאורך השנים. לקינוח, וכדי לשעשע את עצמם, התערב שלמה עם וייץ שמולדובה תצליח להבקיע שער עד הסיום, ומכאן והלאה לא הסתיר את רצונו שהמולדובים יבקיעו שער ניחומים (כי מה זה נבחרת ישראל מול שיפוד טעים במסעדה?). דרך אגב, בדקה ה- 90 המולדובים אכן הבקיעו, ושלמה היה המאושר באדם. איזה כיף לו! (איתן גשם)



בשולי הממיר

* ב"גריק" התארחה הלן סלייטר, שמוכרת בתור "סופרגירל" (הסרט מ-1984), ו... זהו בערך. לא עשתה שום דבר ראוי לציון מאז.

* בפרקי "זירת הפשע" התארחו אלי שידי (כוכבת האייטיז בעבר וסרטי האינדי בהווה), אנריקו קולנטוני (מ"תהרוג אותי וזהו" ואביה של "ורוניקה מארס"), ומלינדה קלארק (ג'ולי קופר מ"או.סי") שבה להתארח כמלכת סאדו.

* ב"זירת הפשע: מיאמי" אליזבת ברקלי ("הצלצול הגואל", "נערות שעשועים") חזרה להתארח כחברתו לשעבר של הורשיו.

* ב"ניפ/טאק" התארחה מרלי מטלין ("ישנן בנות", "הבית הלבן").

* אלאניס מוריסט חזרה בתפקיד גניקולוגית ב"העשב של השכן".
 (okok4)




תגובות (28)