ארכיון המסך המפוצל > 2009

אורות ליל שישי, עונה 4, פרק 1

הפרק \"East of Dillon\" שודר ביום רביעי, 28/10/09. ספוילרים לפרק גם בתמונות

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 03/11/2009

הו, כמה התגעגעתי אלייך סדרה נפלאה שלי! אני מוכן אפילו להודות שכשנעימת הפתיחה המופלאה שודרה ייתכן שהיתה שם איזו לחלוחית בעין (באופן גברי לחלוטין!), ושמחתי לבשר שהפרק "הרגיש" כמו הסדרה שאהבתי כל כך לכל אורכו.


הדרך המבריקה שבה הסתיימה העונה הקודמת פתחה פתח לכיוונים חדשים ומרתקים עבור הסדרה. מצאה חן בעיני העובדה שהסדרה בחרה "לתקל" (תרתי משמע) את המשמעויות של שינוי הכיוון הדרמטי הזה מהרגע הראשון, ובמיוחד את האירוניה הטמונה בעובדה שאריק "אוכל קש" בשל החלטה שהוא עצמו היה שותף לה - הרחקת כל מה שדומה לשחקן פוטבול מ"מזרח דילון", ובמיוחד אהבתי את המונטאז' בפתיחה כשללא מילים אנו רואים את לאנדרי פותח מכתב שבו הוא מתבשר על כך שהוא נשלח ל"מזרח דילון", ובסצנה הקטנה הזו אנו מבינים כבר מה הולך פה.


אז עכשיו אריק צריך להתמודד עם האתגר הגדול בקריירה שלו - לבנות קבוצה מאפס, למצוא שחקנים שאכפת להם ולנסות ליצור יש מאין עם שחקנים שאין להם מושג בסיסי בפוטבול, והשחקן הכי מנוסה שלהם הוא לאנדרי. אם לשפוט מהפרק הראשון זה חייב להיות תהליך ארוך ולא פשוט.


אהבתי גם את התגובות של אריק לאירועים. תחילה הוא מצליח לשומר על פאסון, אבל לאט לאט מתחיל לאבד את הסבלנות, וההתפרצות שלו בחדר ההלבשה על השחקן האידיוט ההוא שגרר את לאנדרי לקרב המכות היתה אחד הרגעים הכי טעונים שהיו בסדרה. בהקשר הזה אני חייב לומר שאני נהנה מהתוספת של סטן, שכנראה סובל מאיזשהו ליקוי תקשורת או סוג של פיגור, והעובדה שהוא חוזר על כל מילה של אריק שעשעה אותי, אבל גם שימשה כר להתפרצות נוספת של אריק עליו. ועדיין, ההתלהבות שלו והליקוקים האינסופיים שלו לאריק סיפקו תוספת חביבה לסדרה.


 


ואם כבר דמויות חדשות, אז אני בינתיים די אוהב איך ששילבו את הדמות של וינס, שמסתמן ככוכב הבא של הקבוצה. זה עדיין יהלום רחוק מליטוש, אבל אפשר לראות שהבחור יודע לרוץ יפה. בינתיים לא ראינו ממנו הרבה, וכנראה שטוב שכך. צריך לתת זמן לדמות להתבסס ולקבל קצת נפח, וראינו מספיק כדי שנבין שבסה"כ הוא בחור טוב שאוהב לעשות שטויות ולהיקלע לצרות. יפה לראות שלקחו שחקן מ"הסמויה" כדי לגלם אותו, וגם השם של השחקן (מייקל בי. ג'ורדן) אף פעם לא מזיק כשזו סדרה על ספורט...


בנוסף לאריק, אהבתי גם את תמי בפרק הזה. קל לראות - בזכות המשחק המופלא של קוני בריטון, כמובן - עד כמה היא נקרעת בין הנאמנות שלה לבית הספר שאותו היא מנהלת לבין הנאמנות לבן זוגה, ועד כמה היא מתעבת את החבורה של וויד אייקמן ופאפא מקוי. היה כיף לראות את הנקמה הקטנה שלה בהם כשהיא בוחרת "הפוך" בהטלת המטבע ובוחרת דווקא לקבל את הכדור בניגוד לבקשה המפורשת שלהם. לא משהו דרמטי, אבל בהחלט אפשר ללמוד ממנו על הדמות שלה. אהבתי גם לראות עד כמה היא שונאת את העובדה שבגלל אותה מדיניות של בית הספר תלמידים נאלצים לעבור לבית הספר השני, על לא עוול בכפם, והעובדה שכל ההורים מפנים אליה את האצבע המאשימה ושואלים אותה את השאלות הקשות והנוקבות בוודאי לא מוסיפה למצב הרוח שלה.


גם ג'ולי היתה במיטבה בפרק הזה, והבחירה שלה - מרצונה החופשי - לעבור ל"מזרח דילון" רק כדי לשמש דוגמא ולהיות עם החברים שלה היתה מרשימה ומעוררת כבוד. טוב לראות שמאז העונה השניה שבה הדמות הפכה לבלתי נסבלת, היא חזרה להיות הנערה המתוקה וטובת הלב שאהבנו להכיר.


 


מבין הדמויות שסיימו את התיכון הסדרה מתמקדת בינתיים בשתיים בלבד: טים ומאט. האמת היא שהסיפורים שלהם - בעיקר של טים - הרגישו קצת כמו מחוץ לעניינים, אבל אין זה אומר בהכרח שזה משהו רע. סתם שונה. מאוד אהבתי את העימות של טים ובילי. הצדק עם בילי שכועס על טים שאינו מבין מה המשמעות של קולג' ופשוט מתעצל, והדברים שהוא מטיח בו לפני שהוא מסלק אותו מביתו מוצדקים לחלוטין. וטים - כמו טים - מוצא את עצמו שותה במועדון ומגיע למיטה עם אמא לוהטת במיוחד (אלישיה וויט המעלפת, בהופעת אורח קצרה מדי). מכאן, הסיפור מקבל תפנית קצת מוזרה כשהוא מוצא עצמו מתחבר דווקא לבת המתבגרת שלה (שדומה באופן חשוד לטיירה, במיוחד במחוות הגופניות), בסיפור שנראה קצת מאולץ אבל אולי טומן בחובו איזשהו פוטנציאל שמתישהו יתממש (אגב, איפה ליילה בכל הסיפור הזה? ככה הוא הולך ושוכב עם מישהי כשיש לו חברה? כמה "טים ריגינס" מצדו).


אשר למאט - היה ברור שההחלטה שלו להישאר בדילון לא תהפוך את החיים שלו לקלים, והוא למד שזה נחמד לדבר על "אמנות" אבל צריך שיעמוד משהו מאחורי זה. מנגד, העימות שלו עם ג'יי די מקוי היה מעניין - שוב ראינו את הצד האגרסיבי ומהיר החימה שלו, ויפה היה לראות איך לאנדרי הזכיר לו שזה לא מתאים לו. בכלל, הסצנה שבה הם משחקים יחד בכדור כמו פעם היתה מקסימה, והקטע שבו סבתא סראסן זורקת ללאנדרי שהוא "נראה כמו ילדה" כשהוא זורק את הכדור היתה קורעת לגמרי. יהיה מעניין לראות אם מאט ישנה את דעתו ויבחר לעזוב את העיר בכל זאת.


למעשה, הבעיה הכמעט יחידה שלי עם הפרק היא הדמות של ג'יי די מקוי. מבחור חביב, חסר בטחון ומתוק, הוא הפך - בן לילה - למניאק, שחצן ומגעיל. זה נראה כמו ניסיון קלוש לשרת מטרה עלילתית, וזו פשוט עצלות תסריטאית מקוממת. בכלל, אני לא אוהב את העובדה שפתאום כל האנשים בקבוצת הפוטבול של דילון המקורית הפכו ל"רעים". זה ילדותי, טיפשי ולא חכם. דווקא יהיה הרבה יותר מעניין אם נוכל להזדהות עם שני הצדדים למאבק.


אבל העניין הזה לא פגע בהנאה מהפרק, שהיה פשוט נהדר. ציון: 9.

תגובות (3)