ארכיון המסך המפוצל > 2009

תוצאות הביניים

מרמים את זה בפרק לקט מיוחד של קטעים שהורדו בעריכה, וגם: הצגת המיד סיזן ריפלייסמנט.

מאת: נעמי וינר
פורסם בתאריך: 05/11/2009

התחלנו בנסיעה. המשכנו במתכון לסערה. מקוצר היריעה, השמטתי משתיהן את החיבור שלהן: צילום נסיעה בחושך, בסערה. כמובן שהרכב, כיוון שחושך ולא רואים את הסביבה, יכול לעמוד לו בשלווה והצוות פרוש מסביבו, מצלם בניחותא. אפילו יותר מאשר בסתם חושך: אם החלונות מלאים בגשם שמתיזים עליהם אנשי הארט, אפשר לחסוך בהתרוצצויות של תאורנים אוחזי פנסים-מדמי-מכוניות-חולפות בנסיון לתת תחושה של תנועה. הווישרים יוצרים תחושה טובה כזו, וגם הקרש שמחברים מאחורה, כדי שעוזרי ההפקה יוכלו לנדנד את האוטו בקצב נסיעה. מאז גם שמעתי על שכלול של רמאות הנסיעה הלילית: אם רוצים לרמות נסיעה בלי לזוז מהמקום ועדיין יום, פשוט נכנסים לחניון תת קרקעי ומחשיכים. לא צריך לחכות ללילה.


החשכה, כמובן, היא חלק מהותי מעבודת התאורנים, והיא ירדה מ"בלנדה המופלאה" כיוון שגברת בלנדה עסקה באור – וכאן עסקינן בחושך. החשכה היא עסק רציני, שדורש מעוזר הבמאי לתכנן את היום היטב, עם קריאה מוקדמת לתאורנים כדי שיוכלו לצפות את כל החלונות בחדר בבדים ובריסטולים שחורים מבחוץ ולארט כדי שיוכלו להסתיר את אלה בוילונות ותריסים ועציצים מבפנים. זה לא נראה אמין או נאה כמו חלון שנשקף לירח, אבל אין ברירה – צוותים ושחקנים, משום מה, עובדים טוב יותר ביום. ואם יש לך עושר עצום ורב של לילות בתסריט, תמצא עצמך מחשיך די הרבה. במיוחד אם אתה מעסיק שחקן חשוב שדורש לישון בלילה (איפה הוא חושב שהוא? לוס אנג'לס?), וימי השחקן שלו יקרים. מקבצים אותו לימים מעטים ככל האפשר, ושהתאורנים יחשיכו. מרמים.


לדברים שלא נכנסו ליומנה של עוזרת הבמאי אני בכלל לא נכנסת. זה היה יום אחד, בכל זאת, כשעונה ממוצעת כוללת 40 ימי צילום בכיף ככה. אולי היה שווה לבזבז כמה מילים על השיטות השונות של עוזרי הבמאי השונים לנהל את הצוות, מעבר לכיבוי השריפות שכיכב ב"יומנה של", ולמה אני מעדיפה לצעוק פחות ולתמרן יותר, אבל איך קיבלתי את כרטיס הביקור המופלא, מתנת הפקה אחת נהדרת, "אישה קטנה קול גדול"... ואולי לא.


ב"לוקיישן לוקיישן לוקיישן" דיברנו בעיקר על הסעתה של ירושלים לתל אביב, והתעלמתי קצת מהדוגמא החביבה עלי יותר – הטסתן של מדינות שונות ומשונות לארצנו הקטנטנות. בשתי דוגמאות מובהקות נתקלתי כבר: עיצובן של דירות ניו יורקיות בכפר שמריהו והגעתה של וילה רוסיה פר אקסלנס לקיסריה. הראשונות היו משכנעות במיוחד בשל שני פרטים. האחד היה בייגלים אמריקאים (מרומים בארץ) עטופים בשקית ממאפיה ניו יורקית (מקורית לחלוטין). השני היה צילומי החוצים בניו יורק שנעשו עם השחקנים המקוריים ואותה השקית. כאמור, כסף זה יעיל. ההטסה השניה התאפשרה בעיקר בזכות אח מסורתית, כולל בולי העץ והארובה. אף אחד לא מתאר לעצמו אח מבוערת בארץ, למרות שיש כמה וכמה כאלה.


במקרים כאלה, מאמצים רבים עד מאוד משקיעה נערת התסריט ברדיפה אינסופית אחרי העברית. תבלינים עם תיאור בעברית, קטשופים אנגלים עם תווית עברית, שמפואים, חוברות, קופסאות גפרורים. תוויות של חולצות. וזה לעולם לא נגמר. אולי הייתי צריכה להוסיף יום מיומנה של מנהלת תסריט, בנוסף לטור הקונטיניואיני. אולי בעונה הבאה.


עברית שהשתרבבה לסדרת טלויזיה


אגב הארט המשיג שקיות בייגל מחו"ל, גיליתי לאחרונה רמאות ארט שכשלה באופן משעשע. באחת הטלנובלות – סליחה, דרמות יומיות – הישראליות, קלטתי בטלוויזיה את אחד הגיבורים טורק את הדלת – והקירות רעדו. ממש. ובגלים. התופעה הצחיקה אותי, וחשבתי שמדובר בפרודיה עצמית על טריקת הדלת הדרמטית. דרמות יומיות ישראליות נוטות לכיוון פרודיה עצמית כמו מגדל פיזה. אבל לאחרונה, כשפגשתי מפיקה משם, התברר לי מה שלא בכך עסקינן כאן: בסך הכל מדובר בקירות זולים מדיקט לחדר שנבנה באולפן, שרועדים גם כשסוגרים את הדלת בזהירות. היא שלחה אותי לבדוק את זה בשלל טלנובלות שכאלה אבל אני, כידוע, לא צופה בדרמות יומיות ואת זה ראיתי... בטעות, כן, תוך כדי זפזופ. אתם, מצד שני, מוזמנים לאתר קירות רועדים יום יום.


מ"שמות מוזרים" נעדרה מחלקת הפקה, שהאבחנה בין אנשיה השונים בארץ משתנה לעיתים מהפקה להפקה ואף מיום ליום באותה הפקה. אבל אולי היה כדאי לציין בכל זאת שהמפיק, לרוב, הוא האיש שממש מפיק את הסדרה – המנהל הראשי של כל ענייני התקציב והרכש, העסקת העובדים, מציאת הלוקיישנים, השכרת הציוד והאכלת כל הערב רב הזה. הוא, לרוב, יושב במשרד ועושה מליון וארבע טלפונים לשעה, ולכן מצוי על הסט נציגו עלי אדמות – המפיק בפועל. לעיתים קיים גם מנהל הפקה, שהוא מעין מפיק בפועל שני, במיוחד בסדרות בהן יש יותר מסט אחד מצטלם במקביל או סט מורכב מאוד, או הרבה יותר מדי טלפונים. המפיק השותף, מצד שלישי, הוא האדם המביא את הכסף – מחשבונו הוא, או בעזרת קומבינה מסובבת כזו או אחרת מחשבונם של משקיעים. אבל כל אלה, כאמור, נכונים בעיקר בתיאוריה ובלוס אנג'לס.


אבל התחלנו בהכלאות ובהכלאות נסיים, בעיקר כיוון שבינתיים נזכרתי בעוד הכלאה שהשמטתי מחוסר מקום – ניצבים ילדים. כמו ניצבים מבוגרים גם הילדים סובלים מכל אותם אקסטרא-מאפיינים, אבל בניגוד אליהם – הם מתחילים להתבייש (להתפדח, קוראים לזה היום), כשממש מבקשים מהם לעשות דברים מול המצלמה. אז נוסף לזה שעוזר הבמאי השני צריך להיות גננת לאורך היום – אחרת איך יצליח להלביש, לאפר, לחלק תפקידים, להדריך ולהשתיק חבורה של עשרים בני עשר שזו הפעם הראשונה שהם רואים סט מהצד האחורי שלו – הוא גם צריך לשחק אותה פסיכולוג ילדים או רובין וויליאמס. קרפה דיאם, ניצבים קטנים!


אני שונא ניצבים ילדים!


אני מניחה שחלק מכם דואגים לחייו של הטור החביב עליכם בשלב הזה, ותוהים מה לי ולסיכומים שכאלה. אל דאגה, כאמור בכותרת – אלו רק תוצאות הביניים, והטור רק יוצא לחופשה. העניין פשוט: כדי לכתוב על סטים, צריך לעבוד בהם. ואילו אני לקחתי חופשה מסטים לטובת סיום התואר השני שלי בשעה טובה ומוצלחת (אחרי שמונה שנים באוניברסיטה, אולי כדאי שאני אפסיק עם ההרגל המגונה הזה כבר...) ולטובת הפרויקט האישי שלי (דרמת 50 דקות פנטסטית, שהיא פרויקט גמר ופיילוט לסדרת טלוויזיה גם יחד, למקרה שתהיתם).


מצד שני, הרי לא יעלה על הדעת שאני אותיר אתכם גלמודים, בחושך, ולכן החלטתי לרמות, ובמקום מרמים את זה, להעלות טור חדש: "מנתחים את זה". אתם מוזמנים, החל מ-עכ-שיו לשלוח לי סצינות קצרות בודדות שאהבתם במיוחד מכל סדרה שהיא בארץ ובעולם - אבל אך רק אם הן מופיעות באחד מאתרי הוידאו האינטרנטיים (מיוטיוב ועד פליקס) ולא יורידו אותן אחרי דקה.


בהתעלמות מופגנת מסדרת הטלוויזיה בה הן הופיעו במקור, אני אנתח כל שבוע מספר סצינות שכאלה, וכך תוכלו לדעת לא רק איך עשו אותן, מה רימו בהן, אלא גם מה הן אמורות להביע, למה התכוון המשורר, ולמה כנראה שלא התכוון המשורר אבל החוקרים רואים. והחוקרים, חברים, עינם פקוחה תמיד. גורו לכם והשמרו.


סצינות אפשר לקשר בתגובה לטור או לשלוח ישירות אלי, ל – naomi@astronomi.tv
קדימה. אתם יודעים שאתם רוצים.

תגובות (6)