Glee, עונה 1, פרק 9

או! That's More Like It! זה הפרק שחיכיתי לו מאז שהסדרה עלתה לאוויר. גם כאן יש לי הסתייגויות (תיכף נגיע אליהן) אבל הן מתגמדות אל מול השורה התחתונה שהיא חיובית מאד. הפרק היה עמוס ברגעים יפים, הצליח לרגש במיוחד, הכיל לא פחות משלושה נאמברים מוסיקליים מעולים, נתן במה רחבה יותר לדמויות שהיו בשוליים וקידם יפה את הדמויות.

אבל נתחיל דווקא בנקודות הפחות טובות, כדי שנוכל להתמקד בעיקר: קודם כל, הייתה חסרה לי נגיעה בקשיים של הדמויות להתמודד עם החיים על כסא הגלגלים; הלא וויל שלח אותם לבלות מספר שעות ביום על הכסא כדי שיבינו כמה העניין לא פשוט. אז למה לא הראו לנו לפחות קמצוץ מזה? במקום זאת קיבלנו את הדמויות יושבות על כסאות הגלגלים כאילו שמדובר בעניין שבשגרה – לא פספסנו קצת את הנקודה, ראיין מרפי?

חוץ מזה, למרות שהפרק התמקד לכאורה בדמות של ארטי, בפועל לא ממש הרגשתי שנעשה מאמץ אמיתי לגעת בדמות ולהבין את המניעים שלה, בניגוד לדמות של קורט, למשל, וזאת הנקודה - חבל שהדמות של ארטי לא מטופלת באופן שבו הדמות של קורט מטופלת, ולא נראה שיש סיבה לכך (חוץ אולי מהעובדה שכריס קולפר כנראה פשוט מוכשר יותר מקווין מקהייל שמגלם את ארטי).



דבר אחר שהפריע לי: שתי סצינות היו מבוימות באופן מלאכותי מדי, לטעמי -  זו שבה פין מוכר את דברי המאפה ו"קם בכעס" וזו של "המכות" שבין פין לבין פאק שהייתה חלשה במיוחד (יכול להיות שפאק סובל ממה שנקרא: "קנאת פין"? סתם תהיתי...).

בנוסף, לא אהבתי בכלל את הסצינה של ארטי וטינה (הנערה המגמגמת). כל הקטע שבו טינה "מתוודה" שהיא בעצם לא מגמגמת וארטי "מתעצבן" נראה כמו ניסיון תלוש ליצור דרמה מדומה, והדמויות פשוט לא נבנו מספיק עד אז בכדי שיהיה אכפת לי מהעניין.

אבל היו כל כך הרבה דברים טובים בפרק, מדוע שלא נתעמק בהם? אז קודם כל, לא הייתה טרי בכלל (ווהו!) שזה תמיד טוב ובלי אמה וטנקה והעלילה הדבילית שלהם. בכלל,  לא היה כמעט עיסוק בעלילות הסבוניות המטופשות (מלבד ההריון של קווין וגם הוא, לשם שינוי, נכתב טוב מהרגיל) והדמויות הוצגו באופן הרבה יותר עגול ומעניין.

נתחיל עם המרובע פין-רייצ'ל-קווין-פאק. הפעם הפרק התמקד בצד החזק יותר של המרובע, זה של קווין ופאק. עושה רושם שהכימיה שלהם היא המוצלחת ביותר בתוך הרביעיה (במיוחד בסצינת זריקת-האוכל) והדרך שבה פאק נהג לאורך הפרק הייתה מקסימה והראתה צד אחר ומעניין בדמות שלו. חבל בשבילו שבסוף הוא יובש ע"י קווין, אבל לפחות היא הראתה סימנים שהיא מתחילה להבין שפאק הוא אדם הרבה יותר טוב ממה שהיא מייחסת לו ושהדרך שבה היא מתייחסת אליו היא איומה, ואפילו פין הדביל סוף סוף תפס את עצמו ומצא עבודה (!).

מאד אהבתי את הסיפור של קורט בפרק הזה. בזמנו חשבתי שסצינת היציאה מהארון בפני אביו הייתה מעט "מושלמת" מדי ומוקדמת מדי, ובאה בשלב שבו לא הספקנו להזדהות מספיק עם כאבה של הדמות כדי להפוך את הסצינה לאותנטית יותר. בפרק הזה, לעומת זאת, התחברתי יותר לדמות וכל מה שנבנה סביבה – החל מהנחישות של קורט לשיר את השיר, התגובה של אביו והדינאמיקה היפה ביניהם, הטלפון האנונימי, התסכול של האב וההתעקשות שלו לעמוד מאחורי קורט וההחלטה של קורט לפשל בכוונה בביצוע כדי לא להעמיד את אביו במצב לא נוח שהייתה מאד לא אנוכית. ומה נאמר ומה נגיד על ה- "Diva-Off"? היה פשוט מושלם. גם בחירה חכמה בשיר אגדי כמו "Defying Gravity" שהפכה את האירוע לשווה את המאמץ, גם ביצוע מרשים מצד שני השחקנים - ואם אפשר לצפות מזמרת עם קול נדיר כמו ליאה מישל לביצוע מעולה, קולפר ממש הפתיע אותי בביצוע מרהיב משל עצמו.

כאמור, הדמות של ארטי קיבלה טיפול מעט פחות טוב, אבל לפחות סצינה אחת כן עשתה את העבודה – הביצוע שלו ל"Dancing With Myself" היה נהדר ממש – שוב בחירה יפה מאד של שיר שאמר משהו על הדמות ושילב כוריאוגרפיה חמודה מאד.

ונסיים – איך לא – עם סו סילבסטרה. הדמות הכי טובה בסדרה שוב זרחה בפרק הזה. אהבתי את כל העלילה שהייתה קשורה בה – החל מהפרצוף שהיא עושה כשהיא מבינה שהיא צריכה לשתף נכים ומוגבלים, דרך האודישנים המשעשעים עם וויל וההחלטה המוזרה שלה לבחור דווקא בבקי, התגובה של וויל (שבטוח שהיא זוממת משהו), היחס שלה לבקי וההסבר שהיא נותנת לוויל על כך שבקי דווקא רוצה שהיא לא תיתן לה יחס מיוחד, וכמובן, הגילוי על כך שיש לה אחות שלוקה בתסמונת דאון. הסצינה הזו היוותה את שיאו של הפרק, וקשה לי לתאר במלים עד כמה ג'יין לינץ' הצליחה לרגש בסצינה הזו במשחק פשוט מושלם. זו הייתה סצינה שהייתה יכולה בקלות להפוך לקלישאה מגוחכת, אבל היא הפכה אותה למעולה.

סיום הפרק – עם בחירה מוצלחת נוספת של שיר ("Rolling") וכוריאוגרפיה יפה בהחלט הותיר טעם טוב בפה והתאים מאד לאווירה של הפרק.

ראיין מרפי (שכתב את הפרק) אמר בראיון עיתונאי שהוא הרגיש שזה פרק חשוב שעשוי להגדיר את הסדרה. אני מאד מקווה שהוא צודק ושהסדרה תזנח את העלילות המטופשות שהיא בזבזה עליהן זמן מיותר ותתחיל להתמקד בדמויות ולהפוך אותן ליותר עגולות ועמוקות (במיוחד רייצ'ל ופין שצריכים טיפול 10,000 דחוף). אני בהחלט יצאתי מעודד מהפרק הזה, ואני מקווה שלא אתאכזב בהמשך.

ציון: 9.5.