ארכיון המסך המפוצל > 2009

דוקטור הו, המים של מאדים

הפרק \"The Waters of Mars\" שודר ביום ראשון, 15/11/09. ספוילרים לפרק גם בתמונות

מאת: Danny-L
פורסם בתאריך: 18/11/2009

לפני הצפייה בפרק, פחדתי שהוא יהיה באותה מתכונת לעוסה של "The Impossible Planet" ו-"The Satan Pit" מהעונה שנייה ו-"42" (המאוס, ועוד עם מרת'ה) מהעונה שלישית. ובאמת, בהתחלה זה בהחלט נראה ככה. למרות שהיצורים שתוקפים בפרק הזה היו טובים יותר משלושת הפרקים האחרונים (אם כי הייתי רוצה לראות יותר "אופי" מאשר חצי משפט), זה נראה כאילו שוב מנסים לרכב על הרגשת הקלסטרופוביה במקום סגור (ועוד בחלל!), כשמין יצור מפחיד ומכוער מנסה לתפוס אותנו. זאת אומרת, זה לא רק "נראה", זה באמת היה ככה. מה ששיפר את זה מעט היה סוג היצור.


עזבו רגע את העובדה שהוא "נטפל" למארח שלו וגורם לו להזדקק לגלונים על גבי גלונים של קרם לחות לפנים (יחד עם בעיות חניכיים קשות), אני רוצה לדבר על המים עצמם לרגע. הרעיון שאפילו טיפה אחת של מים, המצרך הכי בסיסי שעליו אנו מתקיימים, הופכת להיות האויב הכי גדול שלנו הוא נהדר! מים לא מפחידים, מים לא חיים. הם פשוט מים, תמימים ונחמדים, ומי לעזאזל יכול לחשוד בהם? רק היכולת של היוצרים להפוך את המים למשהו מפחיד ומשתק ראויה להערצה.


בנוסף, מים מגיעים לכל מקום. מים סבלניים. ובסופו של דבר - מים תמיד מנצחים. אין סיכוי לברוח מהם, אי אפשר להימלט, כי אפילו מהחור הכי קטן הם יכולים לפרוץ, ואי אפשר לחיות בלעדיהם, כי כיצורים שמורכבים מ-70% מים (למה הדוקטור אמר 60%? הוא יודע משהו שאנחנו לא?) ושהמערכות שלנו זקוקות להם כדי לשרוד ולהתקיים, אנחנו לא יכולים להימנע מלצרוך אותם.


מים זה אויב נהדר, ואני מריעה לכותבים על השימוש בהם, אפילו אם לדעתי אפשר היה להשתמש בהם בצורה אפילו יותר טובה. הרי ראינו שבזמן שהיצור משתלט על מגי, הוא אומר: "Earth has so much water... We should like that world". נראה שמגי היא היחידה שעוד יכולה לדבר, אם כי היא לא עושה זאת אחרי המשפט הזה. בנוסף, לה ולסטפי יש עיניים בצבע הטבעי שלהן, ובמקרה של מגי גם הדוקטור מציין את זה. נראה שצבע העיניים והדיבור הוא פשוט כלי שמניע את העלילה ותו לא, והעובדה שאפשר לראות את זה בצורה כל כך ברורה וצורמת מעיקה עליי. הרי ברור שצריכים אירועים ומקרים שמטרתם היא לקדם עלילה, אבל השוני הכל כך מוזר הזה פשוט בולט כמו שלט ניאון בחושך. זה שם רק כדי להסביר לנו למה הם לא יכולים לחזור לכדור הארץ וזהו. זה לא היה עשוי טוב בעיניי, והיו יכולים להשתמש באותו מקרה ולהשליך אותו גם טיפה (Pun not intended) על שאר הנדבקים וזה היה הרבה יותר הגיוני. נגיד, אם גם האחרים היו מדברים היה יכול להיות נחמד. גם העובדה שלא הסבירו מדוע קצת מעיקה לי.


דבר נוסף הוא שאנדי וטארק נראו מאוד מסונכרנים אחד עם השני, בעוד מגי די הסתובבה לבד. What's up with that?


 


העלילה של הפרק היתה די ממוצעת ונחמדה, כך שאין לי הרבה מה להגיד עליה ופשוט אדלג לסוף. ההתנהגות של הדוקטור לא הפתיעה אותי, וסוג-של-ציפיתי שההשפעה של דונה מהפרק של פומפיי, במיוחד אחרי שהוא ספציפית הזכיר אותו, תראה את עצמה. לכן כשהוא החליט שיותר מדי קשה לו לשמוע את הצרחות, הסבל והעצב (למה בכלל הוא היה צריך להיות מחובר לערוץ התקשורת שלהם? ואיך הוא שמע הכל? או שאולי אדלייד בכלל השאירה את מכשיר הקשר פתוח בכוונה?) הוא חזר כדי להציל אותם. אודה ואתוודה שחשבתי שהוא לא יצליח, כי זו נקודה קבועה בזמן, אבל ברגע שהשעון התחיל לתקתק והתקרב לאפס, הבנתי שהוא כן יצליח. בשלב הזה קצת שיערתי שאולי יוּרי נדבק כשהוא אמר שהמים לא נגעו בו, ושהייצור פשוט מקנן בו ומחכה להינצל, אבל הבנתי שזה לא יקרה כי "דוקטור הו" היא לא סדרה אפלה שבה הדוקטור ייאלץ להרוג אותו, להבין את תוצאות מעשיו ולהיפטר מהגופה.


But there are laws. There are laws of time. Once upon a time there were people in charge of those laws, but they died. They all died. Do you know who that leaves? - ME! It's taken me all these years to realise the laws of time are mine! AND THEY WILL OBEY ME!


המשפט הכל כך חשוב הזה נשמע קצת פסיכוטי, ואני מסכימה עם האנשים שאמרו שהוא דומה מאוד לאיך שהמאסטר נשמע, אם כי הדוקטור הגיע לשם מסיבות אחרות. הוא לחלוטין איבד את זה, וכמו שאחרים אמרו, כנראה שהוא זקוק לבת-לוויה איתו שירגיעו וימתנו אותו, שיגרמו לו להיות יותר "אנושי". וזה גם גורם לתהות, האם אדוני זמן, כמין, למעשה שונים יותר מבני אדם מכפי שחשבנו? או האם זה הדוקטור ספציפית, עם כל מה שעבר, שמתנהג ככה עקב נסיבות חייו?


כל ההתנהגות של הדוקטור היתה קצת פתאומית, כי ה"התגלות" הזו שהיתה לו לא נבנתה ממש בפרקים הקודמים וברור שהיא נעשתה על מנת להכין את הקרקע לפרק האחרון עם דייויד. בתור מישהי שמאוד אוהבת עלילות נבנות זה הפריע לי, כי זה לא היה שם קודם. היו דברים אחרים, אבל לא כאלה.


אני חושבת שהוא בכלל לא שם לב למה שאדלייד אומרת לו או מרגישה או חושבת כי הוא היה כל כך בתוך הרגע הזה, הרגע בו הוא לבדו ניצח את הזמן והמרחב. הוא שינה משהו קבוע. לכן היה לו קשה לראות את מה שלנו היה ברור מאוד, אדלייד היא לא אדם חלש, להיפך. היא הקריבה הכל כדי להגיע למטרה מסוימת, אבל למרות הכל שמרה על קשר עם המשפחה שלה וזו חשובה לה מאוד. כשהיא הבינה שהנכדה שלה לא תממש את מלוא הפוטנציאל שלה עקב הישארותה בחיים היא הגיעה להחלטה קשה ועשתה את מה שהדוקטור לא יכול היה לעשות - להבין שאי אפשר לשחק עם דברים כאלה, שהאירועים הקבועים חייבים לקרות ואם הוא מפסיק לדאוג לקיומן היא חייבת לקחת על עצמה את התפקיד ולעשות את חלקה בהמשך קיומו של המין האנושי, העתיד והשושלת הפרטית שלה.


רק כשהיא מתאבדת ומחזירה אותו למציאות, הוא פתאום רואה את התוצאות של המעשים שלו, ואולי גם מבין שהוא לא כל יכול. הוא אמנם הציל אותה, אבל היא עדיין מתה, העתיד עדיין ממשיך כסדרו. הוא מבין פתאום שהוא הרחיק לכת, אבל הוא לא כל-יכול, וגם מותו שלו מתקרב וזה מפחיד אותו, אם כי אני חושבת שאחרי ההבנה ששוקעת בו, הוא קצת מבין למה זה צריך לקרות.


ה-"No" שהוא עונה לעצמו בסוף הפרק הוא קצת מסתורי בעיניי. האם זה "לא, זה לא זמני למות"? האם זה "לא, אני לא אהיה ככה"? או האם זו תחושה שמשהו רע מתרחש, לשם הוא שולח את הטארדיס וה"לא" הוא כתגובה אליה?


בסופו של דבר נהניתי מהפרק ואף הופתעתי לטובה. כמו שציינתי, אני אוהבת עלילות מתמשכות, משהו שמאוד חסר לי לפעמים בסדרה ברמת הפרקים עצמם. כל הרמזים מבורכים, אבל אין הרבה פרקים שממשיכים את אותו קו כמו בסדרות עלילתיות אחרות. אבל אני שמחה שהפרק הזה מוביל ישירות לפרק האחרון של דייויד וההתפתחויות שבו לבטח יהיו חלק אינטגרלי מהאופי של הדוקטור העשירי בפרק האחרון שלו. ציון לפרק: 8.

תגובות (12)