ארכיון המסך המפוצל > 2009

דקסטר והמציאות המדממת

השבוע ב\"מנתחים את זה\" יוצגו סצינות מהעונה השניה של דקסטר. החוששים מספויילרים יאלצו לוותר, הפעם.

מאת: נעמי וינר
פורסם בתאריך: 18/11/2009

אם אין צורך לדעת דבר על דקסטר – אני לא יודעת. ניתוחי הסצינות (כמעט) אינם תלויים בהקשר של הסדרה, ומנתחים את הסצינה המצורפת בלבד.

ולעבודה:

הנוצרים מאמינים שכמישהו מעיף לך איזו לאטמה עסיסית, אתה צריך לקום, לנער את האבק ולהפנות את הלחי השנייה. אבל אנחנו, היהודים, לא פראיירים: אנחנו מאמינים בעין תחת עין ושן תחת שן. אי לכך ובהתאם לזאת, נראה לי שזה לא רק הוגן אלא גם מתבקש לשים את דקסטר, הרוצח הסדרתי החביב עליכם, תחת סכין הניתוחים שלי. מה גם שאהבתי כל כך את שלושת הסצינות ששלח לי ניר שאני אפילו שוקלת ממש לראות פרק של "דקסטר" מתישהו, פעולה שנמנעתי ממנה בסדרתיות עד כה. אני פשוט ממש אוהבת שמשחקים עם המציאות.







מהי המציאות כאן? המציאות היא שדקסטר – בעצמו, בתור דמות – ניחן בכישרון לשחק במציאות. ליצור מציאות אחת עבור עצמו, ואחרת עבור שאר העולם. מתת יעילה עבור רוצח סדרתי, אני מניחה – על סמך הסצינה הזו בלבד, בלי לצפות אפילו בשאר חברותיה לסדרה.

בתוך החדר הקטן של דקסטר קיימת מציאות אחת: הוא ודואקס יריבים, וידו – או, למעשה, מצחו – על העליונה. אבל זו לא נגיחה לשם ההנאה. הכל מחושב כדי להציג סצינה עבור שאר תחנת המשטרה. עבורם, דקסטר הוא בלונדי חביב שבחור שחור ומרושע קופץ עליו, חובט את ראשו בשידת מגירות ואז משתמש בו ביעילות חדורת-מוטיבציה כשק אגרוף. לא מפתיע שהתוצאה היא מציאות חדשה לגמרי, שבה דואקס נותר נטול נשק, תג ותחנה, ודקסטר נותר צח ונקי כמו ילדה קטנה עם בלון.

איך דקסטר יוצר מציאות? הוא מביים סצינה. הוא מלהק את דואקס לתפקיד הרשע וגורם לו לשחק את התפקיד, בעוד הוא משחק את תפקיד הקורבן. הוא גם שחקן מוכשר מאוד: הוא מסוגל להעמיד פנים שהכל כרגיל ואפילו לא להתכווץ לפני שדואקס קופץ עליו, למרות שהוא יודע בביטחון שזה מה שיקרה וגם שומע את הנהמה המקדימה. בואו אני אספר לכם סוד מקצועי: רק שחקנים מאוד מאוד מוכשרים או מאוד מאוד מנוסים מסוגלים לעשות את זה. דקסטר, חברים, הוא שחקן ובמאי.

חוץ מזה, הוא גם דמות – שתסריטאי כתב, שחקן משחק ובמאי מביים. הם בוראים מציאות: אתם רואים אותה על המסך שלכם, משעים את אי האמונה מספיק כדי להאמין שהיא קיימת, ולו לרגע, כשאתם ממש שקועים בסדרה. ולא במפתיע, הדרך שבה הדמות שלהם, דקסטר,  מייצרת מציאות, היא אותה דרך ממש שהם משתמשים בה יום יום. בסצינה הזו הם אומרים בקול רם וברור: מציאות היא ענין נזיל, היא בעין המתבונן, אפשר ליצור אותה. אנחנו יוצרים אותה, וגם לימדנו את דקסטר איך. אתם יכולים לשנוא את הפטפטת הפוסט-מודרנית כאוות נפשכם, אבל לפחות חבורת יוצרים אחת מצליחה לנצל אותה לטובתם, ובצורה מוצלחת.

***






מהי המציאות פה? על פניו ובשני השוטים הראשונים, המציאות ברורה: דואקס כלוא, דקסטר לא. אבל! תורידו את השוט הראשון ותשתיקו את שני הברברנים. נשארנו עם המשחק והצילום. עכשיו, מה ההבדל בין שתי הדמויות על המסך שלכם? כלום. שום דבר. דקסטר לבוש חולצה משובצת נורמאלית והוא לבן ובלונדיני. דואקס שחור ובגופיה. זהו. כל השאר – זהה. הצילום זהה. התאורה זהה. השקט שלהם זהה.

אבל אנחנו בכל זאת יודעים שדואקס כלוא ודקסטר לא. הבמאי אפילו טורח לבסס בשוט הראשון את מערכת היחסים הברורה הזו. אז מה הבמאי מנסה להגיד לנו כאן? אם כבר החזרנו את הידיעה, בואו נחזיר גם את הסאונד ונשמע מה יש לדקסטר להגיד: העולם שלו מתמוטט. מערכת החוקים שלו נהרסה. הוא מרגיש שהוא חי בבית מקלפים. הוא מרגיש כלוא. במציאות הפרטית שלו, הוא מרגיש שהוא נמצא במקום של דואקס, ולא ההפך. והבמאי מוציא את המציאות הזו החוצה, פורש אותה לנגד עינינו בעזרת ההצבה של המצלמה מעבר לגדר. שוב ושוב ושוב, כדי שנבין.

ואם נלך עוד צעד אחד פנימה לתוך המציאות הגמישה שנוצרת כאן, באיזשהו מקום, הבמאי גם מציג את דקסטר ודואקס בסצינה הזו כשני חלקים של אותו דבר. בהרבה מובנים הם הפוכים: דקסטר לבן ולבוש בהיר, דואקס שחור ולבוש כהה. דקסטר חופשי אבל מרגיש כלוא, דואקס כלוא אבל לא מרגיש ככה. דקסטר למעשה רוצה להיות במקום שדואקס נמצא בו עכשיו: הוא רוצה להתוודות, מה שיביא לכליאתו – אבל לשחרורו מ"בית הקלפים". כלוא ומשוחרר מאשמה, כמו דואקס. זה היפוך מכוון, שבא להצביע על החלפת תפקידים: בשפה של הדימויים, "שחור" זה רע ו"לבן" זה טוב. "חופשי" זה טוב ו"כלוא" זה רע. "רוצח סדרתי" הוא האויב ו"שוטר" הוא הגיבור של הסדרה. כאן הכל מתהפך בין דקסטר ודואקס. אבל בהרבה מובנים הם גם זהים: בפוזיציה ובהתנהגות שלהם, בעמדת המצלמה, במקום שלהם בתוך הפריים. הם גם מבינים היטב האחד את השני, אפילו משלימים את המשפטים האחד של השני. הם חלק הפוכים-אבל-שווים מאותו דבר: כמו שהקומיקס מראה לנו כבר שנים, אי אפשר לקבל סופר-גיבור בלי ארכי-נבל. יין ויאנג, וגם בשחור ולבן, כדי שנבין את הרמיזה ליין-יאנג. שתי פנים של אותה מציאות שיוצר עבורנו הדמיון. או הבמאי.

***






וקטנה לסיכום:

אחרי כל המשחק הזה עם המציאות שמתערבבת טוב טוב עם הטלוויזיה, רק הגיוני שכשדקסטר רוצה להשתחרר מהמשוואה הזו ומהכלא הדמיוני שלו, עולם הדימויים שלו הוא טלוויזיוני.

הדימוי הראשון שלו "מציאותי": הוא מספר לדב שהוא הקצב, הרוצח, היא נחנקת והוא מציל אותה. מה שפרויד היה קורא "הזיה ילדותית אומניפוטנטית" – כשאנחנו ילדים, העולם לא ממש מסתדר לנו, אז אנחנו ממציאים לעצמנו פנטסיות שבהן אנחנו החזקים והגדולים מסדרים את העולם ועושים טוב – וממש מאמינים בהן. זה אמור לעבור לנו בגיל מסוים, ואם אנחנו ממשיכים להאמין בהן באמת כשאנחנו גדלים אנחנו נהיים דקסטר. או נפוליאון.

אבל זה לא מספיק לדקסטר. הוא רוצה להתוודות, להפסיק לשלוט על המציאות, להפסיק להיות כזה אומניפוטנטי. אז בהתאם לערבוב המציאויות של מר במאי, הוא משתמש בטלוויזיה (שהוא בעצם כלוא בה, אם תחשבו על זה) כדי לדמיין לעצמו שחרור כזה. הוא ממציא תרחיש שבו דב מתנהגת כמו שוטרת – אבל לא אמיתית, אלא עם שליפה ומשפט בנאלי כמו שוטרת בתוכנית טלוויזיה. ואז אחד אחר, שבו היא מלודרמטית כמו אופרת סבון. אבל הכי הוא אוהב את השוטרת הטלוויזיונית, שגם תגאל אותו מייסוריו ותסיים את המציאות שלו אחת ולתמיד.

אז סיכמנו? הבמאי של "דקסטר" הופך את המציאות, מנער ומערבב אותה. ראינו את זה בסצינה הראשונה, כשדקסטר השתמש בכלים של במאי ושחקן, כלים של טלוויזיה, כדי לברוא מציאות מבוימת – כלומר, לא אמיתית, אבל עם תוצאות אמיתיות – בעולם האמיתי שלו, שהוא בתורו לא אמיתי, כי הוא בטלוויזיה שלנו. ראינו את זה בסצינה השניה, כשהוא הופך את דקסטר ודואקס ליין ויאנג, מציג אותם כשני חלקים אינהרנטיים של אותה מציאות, באמצעות כלים מובהקים של בימוי טלוויזיה. בסצינה השלישית, כשהטלוויזיה משתלטת על איך שדקסטר בורא לעצמו את השחרור שלו, זה מתחיל להיות מדאיג. מר במאי יקר, יכול להיות שאתה מרגיש קצת כמו אלוהים, כשאתה בורא מציאויות לפרנסתך? כי רואים לך את שיגעון הגדלות. הוא מציץ לך מתחת לדקסטר.


אפשר, מותר וכדאי לשלוח סצינות לניתוח!
ניתן לקשר אותן בתגובות או לשלוח ישירות ל –
Naomi@astronomi.tv

תגובות (11)